“נניח שקוראים לכם שפרד נאקר ומכרתם את חברת התיקונים והשיפוצים שלכם תמורת מיליון דולר, כדי להיות טלפן שירות הלקוחות שלה, ואתם רוקמים חלומות על ה"חיים שאחרי" לפרוש בעודכם צעירים למדי לאי פמבה, אי של קוקוס-ים-חול זהוב-בטן-גב, דגים צלויים, אי שם בטנזניה ליד זנזיבר, לחיות על הכסף שלכם עד המוות הרחוק.
רק נניח.
אבל כשאתם אורזים את המזוודה שלכם, כדי לעזוב עם האשה או בלעדיה, היא מודיעה לכם כי חלתה בסרטן אלים ונדיר שמקורו בסיב אסבסט תועה. בום טראח.
אחרי "צריך לדבר על קווין" המופתי, חשבתי שכל ספר אחר יהיה נפילה חופשית. אכן כן. הספר הזה הוא נפילה חופשית לעמקי הבאר. באר הייאוש והכעס, בור הייסורים וזילות הגוף, התפוררות הקיום הפיזי עד דק.
כל משפט הוא ניתוח ללא הרדמה, והפסקאות הן פשפוש בקרביים הכואבים ונגיעה בקצות העצבים. ומילים כמו כימותרפיה ושמות התרופות וטיפולים כואבים וניקור ודיקור וביקור וקיצור החיים הזורם בשעון החול בלי תקתוקים ובלי פקפוקים ועם תקוות נכזבות.
ליונל שרייבר לא מוותרת לנו. היא חושפת לאור את הכיעור כולו. אין אצלה משפטים של נגאלתי בזכות הסרטן, הסרטן החזיר את חיי, בזכות הסרטן הבנתי כמה נפלא לחיות, הסרטן היווה פרשת דרכים, הוי, כמה טוב שחליתי בסרטן. נו, שויין. ההתייפייפות ממנה והלאה, ואין בה קורטוב של רחמים או של השמש זורחת והשיטה צומחת ואנכי החולה עולה כפורחת.
ואין בספר לא דמעות ולא קלישאות ולא מילים של סתם וניחומים של כלום. בום טראח.
גלניס חולה. ושרייבר לא אוהבת את החולה שלה יותר מאשר אהבה את קווין. גלניס איננה פסיכופתית, היא סתם אומנית גאוותנית שאיבדה את דרכה ונטשה את יעודה מפני שלא הצליחה לזקק את האומנות ליצירה שהעולם יכרע ברך לפניה. גלניס היא אשה מעצבנת ואנוכית שמתמכרת למחלתה וגם מאשימה את שפרד, בעלה, כי הוא אחראי לה. אבל חוץ מהצדיק, שפרד נאקר, שמטפל בה בימים ובלילות ועובד עד כלות הנשמה בעבודתו המאוסה כדי לשמר את ביטוח הבריאות שלהם, אין כמעט מתנדבים לרפד קצת את התפוררותה הארוכה.
שפרד מטפל בה.
מי שמדמיין ליווי לטיפולים, והחזקת ידה הענוגה והגפרורית לא מכיר את ליונל שרייבר. היא מספרת על ההקאות, ועל החוקן, ועל מה שעושה שפרד כשגם החוקן אינו מספיק, ועל האוכל השמנוני שהוא מבשל כדי שהיא תסרב לאכול או תקיא על הסדינים או תדחה ללא מילת תודה. ומה בעניין כל הידידים המתחמקים ונמוגים ובני המשפחה המתיימרים להשתתף ובטוחים שכל שיחת טלפון שרצו לערוך ולא יצאה אל הפועל, נחשבת להם כאילו נעשתה (רק הקדוש ברוך הוא מצרף כוונה טובה למעשה, שפרד נאקר, לא).
ואם חשבתם שליונל שרייבר מסתפקת בטרגדיה אחת, טעיתם. לג'קסון, עמיתו וחברו הטוב של שפ יש ילדה שחולה בדיסאוטונומיה משפחתית.
ואם חשקתם בתיאור העיוותים הגופניים וזרזיף הרוק המתמיד, והעיניים המודלקות שמכוסות בניילון נצמד, והאוכל שמוזרם לצינורית פעמיים בלילה, וההקאות בקשת של שני מטרים, ואינסוף הכדורים והגלולות והתרופות, ודלקות הריאות, והחנק והליחה המצטברת ומצריכה עיסוי חזה מתמיד, ומה לא מה לא מה לא.
פליקה, הילדה-נערה המבריקה לוקה במחלה איומה בעלת השם הסטרילי, דיסאוטונמיה משפחתית, משל מדובר באיזו מריבה קטנטונת או חילוקי דעות משפחתיים, והיא משוועת למוות שיגאל אותה ואת בני משפחתה.
אבל עם כל הכיעור הדוחה יש בסיפורה של שרייבר דבר אחד יפהפה ונפלא. גם כשהבעל המסור של גלניס והוריה המסורים של פליקה מאבדים את כל אישיותם ואת עצמיותם ואת החופש היחסי שלו שואף כל בן אנוש, הם לעולם לא מהרהרים באפשרות המנחמת שהמטופל שלהם ימות במהירה ויגאל אותם מהשתעבדותם.
הם לא כמהים למוות של חסד שיעשה איתם חסד. הם נלחמים על חיי זולתם יותר מאשר היו חייהם עצמם.
ועם הזמן מצטמק הונו הגדול יחסית של שפ ומתכווץ, ובכל פעם מדווחת לנו שרייבר על היתרה המרזה כמו גופה של גלניס.
ובכל זאת, מדוע הספר הזה איננו יצירת מופת כמו קווין.
מפני שליונל שרייבר משתמשת בטרגדיות כדי למחות על הביטוח הרפואי האמריקאי, מוסד אכזרי ומנצל שגובהו ואיכותו עומדים ביחס ישר למצבו הכלכלי של המבוטח.
ומיד תשטחו אתם את רשימת תלונותיכם כנגד מערכת הבריאות בישראל: הזקנה במסדרון, ומסעודה משדרות, ומצב הרפואה בפריפריה, והשהות הבלתי נסבלת בחדר המיון, והמחסור בתרופות וברופאים ואחיות, והתורים הבלתי נסבלים לבדיקות דימות ולניתוחים, והשר"פ והביטוחים הרפואיים שנותנים עדיפות למבוטחים, והחיידקים השורצים בבתי חולים, והרופאים טרוטי העיניים, והמטופלים האלימים, והטעויות הרפואיות, והשגיאות בגללם מתים חולים, והאיחור בהגעת אמבולנסים, והשחרור החפוז מאישפוז, והרפואה הקהילתית המנוכרת, והרופא המתבונן בצג המחשב במקום בחולה, והרופא שאינו מכיר את החולה, וחמש הדקות המוקצות לאבחון, ובוודאי שכחתי עוד הרבה רעות חולות.
אבל כל זה אינו דומה כלל וכלל למערכת הבריאות בארצות הברית, שהיא נשכנית ואכזרית, ונצלנית, ומרושעת, ומתעלמת, ומפקירה.
הבעיה היא שדפים ארוכים בספר הופכים לפמפלט אידיאולוגי, שמתאים הרבה יותר לסדרת כתבות עיתונאיות מאשר לרומן. אין פרט שאינו נכון בתיאור הנורא של הידלדלות הרכוש עם הידלדלות הגוף, וסיפור אביו של שפ, הזקן הנוקשה הנצלן הצבוע והמעמיד פנים, שמקבל מבנו את הטיפול הטוב ביותר, משתלב היטב בים הטרגדיות.
אם רק היתה ליונל שרייבר מנפה את תלונותיה המוצדקות, הלוא אין צורך להאריך בתיאורים כשכותרות הפרקים פותחות ביתרת זכות בנקאית של למעלה משבע מאות אלף דולר עד שהן הופכות את הבטן עם היתרה של כמה אלפי דולר. אם רק היתה מסננת את הדידקטיות המיותרת, גם הספר הזה היה הופך ליצירת מופת.”
