ביקורת ספרותית על כמה טוב להיות פרח קיר - עטיפת הסרט מאת סטיבן צ'בוסקי
ספר בסדר

---

וואי, כל החמישה כוכבים האלה שכולם נתנו (בעיקר בדף הגרסה המקורית של הספר). מבאס אותי קצת לקלקל את השורה, אבל לצערי לא התחברתי. אני מצטרפת לשלושה כוכבים של מירב. הספר מן הסתם לא מיועד לאנשים ציניים ויבשושיים כמוני, אבל הרגשתי זיוף ומלאכותיות לכל אורכו.

מדובר בספר קצר וקריא שכתוב בצורת מכתבים של נער מיוחד למכותב אלמוני. האמת שדווקא הרעיון של נער בשולי החברה, שרוצה אבל לא מצליח להשתלב, ומרגיש שונה ולא מחובר ולא כך כך יודע למה, מדבר אליי מאוד ומעורר אצלי הזדהות, אלא שלא האמנתי לשניה אחת אפילו לדמות הזו, צ'ארלי. לא הצלחתי להבין מה הוא בכלל. הוא אמור להיות בן 16, אבל נשמע לאורך כל הספר כמו ילד בן 5. אם היו אומרים שהוא סובל מפיגור קל או אוטיזם, אולי אפשר היה להבין את הילדותיות שלו ואת התמימות חסרת ההיגיון, אבל לא. להיפך. הוא דווקא אמור להיות נער מחונן וחכם. לא נאמר בשום מקום שהוא סובל מאוטיזם, אלא רק מהפרעה נפשית כלשהי. זה לא שאני מומחית לנושא, ויכול להיות שאני טועה, אבל אני לא מכירה הפרעה נפשית שהופכת נער בוגר לכל כך תמים וחסר מושג מהחיים שלו, כמו פעוט בגן - מצד אחד, ולחכם ונבון וסובלני שתמיד חושב את המחשבות הנכונות ואומר את המשפטים הכי חכמים והכי בוגרים כאילו הוא בן 80 - מצד שני.

בכלל, הכל נורא "נכון" בספר הזה. צ'ארלי אוהב את הלהקות והשירים הנכונים, את הספרים הנכונים, את הסרטים הנכונים. אין טיפת מקוריות או ייחודיות בהעדפות האמנותיות שלו. הוא ממש מיושר פיקס לפי כל מה שנחשב בעיני יודעי-דבר. הוא בכיתה ט', אמור להיות "פרח קיר", שזה כנראה הביטוי המטאפורי להיותו גם מקסים וגם בשוליים, אבל כמו שכבר ציינה מירב, הוא חבר של השמיניסטים הכי מגניבים והכי פופולאריים בבית ספר. הוא מסוגל להיות בחדר ולראות שני אנשים שוכבים אחד עם השני, ולא לגמרי להבין מה הם עושים או מה הוא אמור לעשות בקשר לזה (בן 16, כן?), ומצד שני להיות אטרקטיבי מספיק לשמיניסטיות שירצו להיות בנות זוגו. הוא מרבה לפרוץ בבכי, אבל לא חושש ללכת מכות עם שחקני פוטבול שגדולים ממנו בכמה שנים, והוא אפילו מנצח אותם, תארו לעצמכם. הוא טיפוס פאסיבי שלא מסוגל לבטא את רצונותיו ושומר בבטן, חוטף הרבה כתפיים קרות מהחברה, מוצא את עצמו נורא בודד לפעמים - ובכל זאת גם כשהוא בבית עם משפחתו, הוא לא מקלל ואין בו טיפונת של ציניות או כעס או מרירות והכי מוזר: הוא לא רב עם ההורים שלו. מכירים טינאייג'ר כזה? פרח-קיר או לא פרח-קיר, בגיל 16 כל הילדים רבים עם ההורים שלהם. גם העדינים ביותר. גם החנונים ביותר.

בקיצור, פשוט לא הצלחתי לצייר לעצמי את הדמות הזו בראש, ולכן גם לא התרגשתי במיוחד. הוא כמו מן פנטזיה של מישהו על הנער המתוק והמושלם שאי אפשר לא לאהוב. אולי כספר נוער הוא לא רע, אבל לא מעבר לזה.

» ביקורות נוספות של קוראת הכל
» ביקורות נוספות על כמה טוב להיות פרח קיר - עטיפת הסרט