“אתם אוהבים סלמון נורבגי?
יש סלמון מעושן, סלמון מבושל, אפוי בתנור, פילה סלמון, מושרה ביין, בעשבי תיבול, בשום, ברוטב לימון...
אתם אוהבים סופרי מתח נורבגים?
יש סטיג לארסון, יש יו נסבו, קאמילה לקברג, יאן קוסטין וגנר ויש פר ואלו. אהה... יש פה מישמש של נורבגים, שבדים ואיסלנדים? לא נורא... ממילא כולם גבוהים, בלונדינים וכחולי עיניים. והארי הולה. הארי הולה האחד והיחיד.
לומר את האמת, גם כשאני בוחנת את רגשותי בזכוכית מגדלת ובולשת ובוחשת במיגוון התחושות שהספר עורר בי, אני נשארת מבולבלת ולא ממוקדת. אני יכולה להצטרף למקהלת המעריצים ולהוציא מהגנזך את כל המחמאות המשומשות והחדשות ולכתוב ביקורת שתוציא מכם אנקת התפעלות. לא, לא ממני, מיו נסבו, כמובן.
מצד שני, קשה לי איתו. קשה לי איתכם, כל אלה שמוכנים להקריב את נפשם בשבילו. קשה לי עם הארי הולה. קשה לי לכתוב דברים רעים, קשה לי לשים את האצבע על הנקודה העמוקה, המטרידה, המעצבנת, הרוחשת מתחת לפני השטח ולוחשת לי: כן, על פי כל המדדים ואם נשווה אותו להוא ולזה ולאלה, הוא באמת משהו. אבל מושלם? משהו לא נותן לי מנוח.
אצל הסקנדינביים האלה מזג האוויר מוכרח להיות קיצוני. או שהם מבוססים בשלג וקופאים בקור, וגבישי קרח נמסים על עור הברווז שלהם, או שהם שרויים בקיץ מסמא ולוהט ומסמרטט, הזיעה זולגת והם כושלים כמו בובות סמרטוטים חבוטות בסאונה שברחוב.
בכוכב השטן, הקיץ מעלף את המשטרה ואת תושבי אוסלו המפוחדים, ואת הארי הולה שמעולף ממילא מהנג-אובר ארוך ומתמשך. הארי שקוע בביצת האלכוהול שלו, מנסה להרים ראש ומוותר. מה גם שאיבד לטובת השתיה את רקל ואולג. מפקד המשטרה חותם על מכתב הפיטורין שלו ותום וולר המנוול נותן לו הצעה שאי אפשר לסרב לה, מסוג ההצעות של משפחת קורלאונה.
העולם של הארי מתפורר ממילא, כבודו העצמי טובע בתוך הוויסקי, הוא רדוף על ידי מותה הלא-פתור של אלן ילטן, שותפתו לשעבר, הוא מנסה למצוא הוכחה נגד תום וולר, שותפתו ביאטה לן מתנערת מהארי המפסידן והוא נאלץ להיאבק ברוצח סדרתי. הרוצח הסדרתי הראשון של אוסלו שיש לו סימבול מצמרר. פנטגרם, כוכב מחומש.
המרכיבים של מנת הסלמון הזאת, סליחה, של התבשיל הספרותי הזה, הם ייחודיים לעילא ולעילא. נסבו אינו מזייף בפרטים. החידה הבלשית שלו מורכבת ורבת-טעמים, הכתיבה טובה כרגיל, התיאורים, הדימויים, הרצף הסיפורי, העלילה, הגיבורים רבי-הפנים, כל אלה אינם חוטאים בבינוניות או באיזו איצטלה קלישאתית. נסבו הוא סופר מצויין וגם סופר מתח מעולה. לעיתים קרובות אנחנו הקוראים נחבטים כמו כדור טניס מרמז לפסאודו פיענוח, מן המחשבה שהחידה נפתרה בטרם זמנה (כמו תינוק שנולד בחודש השביעי) לבין ההכרה שנסבו שוב מוליך אותנו שולל. כל כך הרבה פתיונות נסבו מחבר לחכת הסיפור ונותן לנו לחשוד בכשרים, עד שגם אחרי שהרוצח מתגלה, אנחנו עוד מקווים שהוא ישלוף מצילינדר הקסמים שלו עוד מהפך.
לנסבו יש גם כשרון מיוחד לגרום לנשימתנו להיעתק. להפוך עלינו את השולחן, לסטור על פנינו ולהתגלות במרחק הגון מאיתנו.
אז אם כל כך טוב, אז למה משביתת שמחות שכמוני איננה מחצרצת לאות ניצחון? למה נתתי יותר מחמאות לג'יליאן פלין, לבלינדה באואר, לג'ון ורדון ולרוזמנד לאפטון? למה משהו מרגיש לי כמו אכזבה ומונע ממני להעניק את כל המחמאות בלב שלם?
האם זה משום שאני מרגישה שאני נדחקת לפינה על ידי קהל מעריציו?
האם זה בגלל שאהבתי יותר את אדום החזה?
האם זה מפני שממנו ציפיתי ליותר?
האם התרגלתי כל כך לעובדה שהוא מעולה עד שאני מחכה שיסחרר את ראשי ופתרון החידה לא כל כך מספק אותי?
האם יש יותר מדי קטעי ביניים מעורפלים שנדמים לי קצת כמו מלט מתפורר?
העליתי רשימת תהיות. אולי הארי הולה החכם יפתור אותם.
יש לי הרגשה כי בספר הזה נשארו מספר חוטים פרומים נטולי פתרון. אז יש סיבה לקרוא את הספר הבא.
אם וכאשר.
(אני לא רוצה להיות קטנונית, אבל כמו בהרבה ספרים מתורגמים ההגהה קצת מרושלת ומצאתי כמה שגיאות כתיב, שלא היו שם אם הסופר היה ישראלי, ובוודאי אינם שם במהדורה הנורבגית. כל סופר, אלא אם כן הוא רשלן גמור, עושה הגהה קפדנית לספרו שלו. המתרגמים קצת מחפפים. וחבל.)”
