ביקורת ספרותית על זן ואמנות אחזקת האופנוע מאת רוברט מ. פירסיג
ספר מעולה

---

אחד הדברים הראשונים שעשיתי כשהגעתי לעצמאות כלכלית היה הוצאת רשיון לאופנוע. מתוך משפחתי המורחבת (מינוח נדיב מאוד במקרה שלנו) אני היחיד שהתקרב אי פעם לכלי דו – גלגלי שאינו אופניים. משחר ילדותי ליוו אותנו סיפורי אמי על כמה רכיבה על אופנועים זה דבר נורא, כך שכשהתחלתי לרכב השקעתי מאמצים גדולים ועשיתי תרגילים שלא היו מביישים את השב"כ רק במטרה להסתיר את עצם קיומו של האופנוע ברשותי. מאז, הרומן שלי עם האופנועים אינו רציף, אלא סדרה בהמשכים. הייתי יורד מהם ממניעים כלכליים, מחשבה שאולי מיציתי או כי "השתכנעתי" שזה מסוכן. אחרי הכל, גם אני ראיתי פציעות לא פשוטות של רוכבים, לפעמים כלל לא באשמתם. אולם לאחר תקופה חזרתי אליהם. פרט לרכיבה עצמה ותחושת החופש הידועות, יש משהו בהתעסקות בהם , בשונוּת מה"עדר", בהשתייכות לסוג של קהילה ... קשה להיגמל מזה.


לנוכח ההיסטוריה הזאת, אך טבעי היה שכבר מזמן הייתי אחרי קריאת ספר הפולחן הזה. העניין הוא, שבשלב מסוים בחיי פיתחתי סוג של אי סבילות למילים רוחניקיות אופנתיות ובין השאר למילה "זן" (שהיא אגב עיוות יפני למילה ההודית דהיאנה). שייכתי את הספר לאותה קטגוריה של כותרי ניו אייג' בשקל שצצו בהמוניהם כל שנה. אך כמו שזה קורה לעיתים קרובות, בסופו של דבר, הספר עצמו מצא אותי.
זה לא רומן. זה גם לא ספר עזרה עצמית. זה לא ספר עיון או לימוד בפילוסופיה. זה משהו שלא ניתן להגדרה. אבל זה עמוק, זה כן, זה סיפור אמתי וזה נפלא.


הספר מתאר מסע בן 17 יום של פירסיג האב ובנו כריס על אופנוע ממינסוטה לחוף אוקיינוס בקליפורניה . הם יוצאים יחד עם בני הזוג סאתרלנד, רכובים על אופנוע אף הם ובהמשך פוגשים אנשים נוספים, ביניהם עוברי אורח ומכרים ישנים של פירסיג עצמו. בחלקים רבים מהמסע הזה האב והבן לבד לגמרי.


רוברט פירסיג, המחבר הוא סוג של גאון. בכל מקרה הוא מחונן מאוד. מגיל צעיר הצטיין בכל תחום לימודי שחפץ והוכר כבעל מנת משכל מרקיעה שחקים. אולם, עד מהרה מאס פירסיג במוסדות לימוד וקורסים רגילים. בזמן שירותו הצבאי בקוריאה נחשף לפילוסופיית המזרח הרחוק. פירסיג כתב את הספר אחרי שהשתחרר מאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי, שם עבר טיפול בנזעי חשמל. המחלה והאשפוז שינו את אישיותו בצורה מכרעת והוא מתייחס לעצמו שלפני המחלה בכינוי "פיידרוס"- שמו של בן שיחו של סוקרטס. לקח לי קצת זמן להבין את הנקודה הזו.


למרות שמו של הספר, אין בו עיסוק במדיטציה ממש. אך בקריאה עצמה קיים מימד שקט, מדיטטיבי. תיאורי הנוף המרהיבים, האינטראקציה עם בנו כריס, שיחות ומחשבות אודות המסע עצמו, מתחלפים ב"שטוקוות" (chautaquas – מין שיחות עצמיות בהשראת ירידי חינוך בעלי אותו שם שהתקיימו פעם בארה"ב). כל שטוקווה עוסקת בנושא פילוסופי ומחשבתי אחר. תחילה דן פירסיג בגישה הרומנטית, אותה מייצגים בני הזוג סאתרלנד, אל מול הגישה קלאסית שהוא עצמו מופיע כנציגה. במילים פשוטות רכיבה על אופנוע למשל היא פעולה רומנטית אך העיסוק בתיקון ואחזקה שלו הן פעולות שהולידה המחשבה הקלאסית, השכלית, זו שהביאה את העולם לידי כיעור.על כן ע"פ ראייתם של הזוג סאתרלנד, יש להביא את האופנוע לטיפול אצל מכונאי מוסמך ולהתרכז ברומנטיקה של רכיבה בלבד. לעומתם, פירסיג רואה מרכיב של זן ושל אלוהות נגיד, לא פחות בצד הטכני של אחזקת האופנוע.


לצורך ההסברים נעזר פירסיג בתורות פילוסופיות מכמה כיוונים. דיון על מהות ה"ממשות" בין תורתו של דיוויד יום לקאנט בספרו "ביקורת התבונה הטהורה" מדהים ומרתק. פירסיג רואה במוסדות להשכלה גבוהה הקיימים, יצירים מעוותים לשימור כוח ויוקרה נגועים במשחקים פוליטיים. הוא הגה את רעיון "כנסיית השכל" – מוסד נטול אגו וציונים, שמוקדש לידע בלבד. הוא אף מתאר ניסויים בתחום זה שערך פירדוס עם הסטודנטים כמרצה באוניברסיטה.
בנוסף לעולם הדואלי, בו קיימים שני יסודות הרומנטי והקלאסי, סובייקט ואובייקט, אין ויאן, מזהה פירסיג ייסוד שלישי והוא 'איכות', שהיא הכוח המניע. הדרך שלו למציאתה והגדרתה(אם אפשר לומר כך) רצופה בפלפולי מחשבה מיוון העתיקה בעיקר, שם הוא מתעמק בויכוח בין הקוסמולוגים לסופיסטים ועד לדוגמאות מוחשיות מימינו אלה.

Arete , שהיא המילה היוונית לאותן תכונות שאנו מחפשים בהגדרת ה"טוב" הכללי היא עומדת בבסיסה של האיכות. הקטעים האלה לא קלים לקריאה והבנה לעומק. מצאתי עצמי חוזר עליהם פעם אחר פעם. אך כשההבנה סוף סוף מגיעה, יש בכך סיפוק רב. ממש חדר כושר ל"תאים האפורים".


פירסיג על הדרך מסביר להדיוטות בתחום המכניקה כיצד לטפל באופנוע ולגייס את ה"תושיה" המתאימה לכך . זה מאוד מעניין, אך אני בספק שיכול לעזור לקהל הרחב. פירסיג עצמו הוא אדם מאוד מסודר ויסודי מטבעו, מה גם שהוא ניחן ביכולת הבנה ומהירות תפיסה גבוהים מהממוצע. כך שמעטים יוכלו לעשות שימוש ממשי בעצותיו. הרוב שינסו כנראה יגרמו יותר נזק לאופנוע מאשר תיקון וירוצו למוסך הקרוב בהיסטריה לבקש סעד. בכלל מה שפירסיג מחולל עם האופנוע הישן הזה בעל קצת יותר מ-20 כוחות סוס זה פשוט מדהים. הוא נוסע במהירות גבוהה עם מורכב, בגשם כבד וערפל וכמות הציוד שהצליח להעמיס עליו יכולה למלא משאית קטנה.


כריס, בנו באותה העת בן 11, וגם הוא כמו אביו בעל נטייה להפרעות נפשיות. בעתיד הוא יסיים את חייו בנסיבות טרגיות. אך באותה העת הוא רק ילד שכועס על כך שאביו השתנה, הוא לא מבין עד הסוף מה היא מחלת נפש, הוא עייף מהמסע האינסופי. ברגע מסוים שוקל פירסיג לשלוח את בנו באוטובוס הביתה, אך לבסוף הם מצליחים לבנות משהו חדש, עם אישיותו החדשה של פירסיג. זהו ספר על אבדן, על משבר אישי, על מצוקה רגשית. חשדתי כי העיסוק הבלתי פוסק בפילוסופיה מהווה מעין מפלט שכלתני עבור המחבר,מין דרך התמודדות שכזאת. זה גם ספר על אופטימיות, על הדגשת המסע על פני היעד, על המאה ה-20, על דרך חדשה. ויש בו כנות גדולה.
התרגום של יהודה רגבים מצוין, גם אם מיושן. מה שיותר הפריע לי, זה הפונט הקטן שהיה נהוג בשנות השבעים כאילו בשביל לעצבן את הקורא ולא עודכן גם במהדורות החדשות.


על אף שהענקתי לספר ניקוד גבוה, אין פירוש הדבר שאני ממליץ לכולם לרוץ לקרוא אותו. כלל לא. מכיוון שמדובר בספר קאלט, רבים ניסו אותו בגיל צעיר מדי או כשאינם מוכנים מספיק ונטשו מהר מאוד. הספר הזה דורש בשלות. הוא דורש מחויבות וחיפוש אחר משהו גדול יותר מעצמנו. קטעים רבים בו לא קלים לקריאה ואני חושש שעל מנת להבינו לעומק לא תספיק קריאה אחת . אך למי שמוכן להשקיע, הגמול שווה את זה ובגדול.

» ביקורות נוספות של Pulp_Fiction
» ביקורות נוספות על זן ואמנות אחזקת האופנוע