ביקורת ספרותית על בואי הרוח מאת חיים סבתו
ספר טוב

---

תחושה פנימית גרמה לי לקחת את הספר הזה ליד, ולבחור בו כבן לוויה לכמה משעות הצום של יום הכיפורים. משהו בשם הספר, בתמונת העטיפה – מעגל ילדי עולים רוקד על גבעה נידחת, אי שם בשנות החמישים – ובהיכרות הקודמת שלי עם ספריו של חיים סבתו, גרמו לי לעשות כן. וכמו פעמים רבות בעבר, התחושות תמיד מנצחות.

הספר הנפלא הזה של הרב חיים סבתו מכיל כל מה שצריך סיפור טוב: פשטות, רגש, כנות, קצת דמיון ושפה קולחת. בדרכו המיוחדת, מתאר סבתו את ימי ילדותו במעברת בית מזמיל בירושלים, לימים שכונת קרית יובל. הסיפור הוא סיפור זכרונותיהם של שני אנשים שונים מאוד אחד מהשני, שמסלול חייהם נשזר זה בזה באותה מעברה. הילד שזה עתה עלה ממצרים מספר ממרחק השנים את סיפורו וזכרונותיו של פרקש, ניצול שואה יוצא הונגריה. בין השניים נרקם קשר אמיץ המתנהל בקו מקביל להתבגרות הילד ולהתבגרותה של המדינה הצעירה.

הסיפור הוא אמנם אוסף של זכרונות פרטיים, אך הם נאגדים יחד לכדי סיפור אחד – הוא סיפורנו, סיפור חיינו במקום הזה ובזמן הזה. נוטלים בו חלק עולי מדינות ערב וניצולי השואה, ימי הצנע ומלחמת יום הכיפורים, פיוטי הימים הנוראים וסוגיות תלמודיות, משחקי ילדים בשכונה וחיי קהילה ועוד – כל הדברים אשר יוצרים מסכת שלמה של קיום יהודי, ישראלי ואנושי.

כתיבתו של חיים סבתו כל כך נעימה לעין וללב; המלים והמשפטים חוברים לכדי זרימה מתונה אך שופעת. השפה המתובלת בלשון הקודש מעניקה הוד והדר לסיפור, מין זוהר רך העוטף את כולו. יחד עם הקושי הרב שבתוכן סיפורי החיים המתוארים בספר, יש בו הרבה חמלה, תקווה, ערבות הדדית ורוך – שהופכים את הקריאה בספר הזה למהנה ומחממת את הלב.

» ביקורות נוספות של אסף
» ביקורות נוספות על בואי הרוח