ביקורת ספרותית על מאדאם בובארי (תרגום חדש) מאת גוסטב פלובר
ספר טוב

---

צרפת, 1857: גוסטב פלובר, מגדולי סופרי צרפת בכל הזמנים, מועמד לדין באשמת פגיעה בסדר הציבורי, היות וכתב רומן "מלא ניאופים, המעודד את הניאוף". הימים הם ימי הקיסרות השניה, תחת שלטונו של נפוליאון השלישי – עוד שלב בתהפוכות הסוערות של המאה ה-19 בצרפת. נראה כי אזכורם הבוטה של בגידה וניאוף היו כנראה יותר מדי עבור הפלג השליט והשמרן של החברה הצרפתית. שנה קודם לכן החל פלובר לפרסם בהמשכים את הרומן "מאדאם בובארי", בעיתון יומי צרפתי, ונראה שגם פלובר עצמו לא צפה את גודל הסערה שהתעוררה בעקבות כתיבתו. היום כנראה לא יראה הרומן הזה פרובוקטיבי כלל וכלל, אך יחסית לתקופה ולשמרנות הממסדית נדמתה אמה בובארי כפורצת כל גבול בניאופיה. פלובר, אגב, זוכה מכל אשמה, כנראה בזכות קשרי משפחתו בעלת הממון. באותה שנה – 1857, הועמד לדין גם שארל בודלר, על אותה עבירה בדיוק, בעקבות ספר שיריו "פרחי הרוע"; אצלו זה נגמר אחרת...

את מאדאם בובארי אי אפשר לקרוא בחלל ריק. מדובר ברומן הנחשב לפסגת יצירתו של פלובר ולאחד הרומנים החשובים בספרות המערבית בכלל ובראשית הזרם הריאליסטי בפרט; ועל כן קריאתו מצריכה התבוננות מעמיקה יותר. היום בשנת 2012, לא יראה לרובנו הספר מסעיר או מרתק במיוחד, ואולי אף קצת ארכאי (ובצדק מסוים). אך דווקא עוצמת הסערה בזמן פרסומו מעידה שיש כאן משהו נוסף וחשוב.
אמה בובארי לא היתה סתם אישה נואפת. כמוה, ודאי, היו ויהיו עוד הרבה –בספרות ובמציאות, חלקן מבולבלות פחות ממנה, בטוחות יותר ממנה ואולי אף יפות ומוצלחות ממנה. אולם, במהותה ובמעשיה סימלה אמה בובארי את קשיי החברה הבורגנית הצומחת; את האדם המחפש את מקומו, השואף להגיע אל הבלתי אפשרי; את המאבק בין המציאות לבין הפנטזיה הבלתי מושגת. האומץ של פלובר ברומן הזה בא לידי ביטוי לא בתיאורי הניאוף, אלא ביכולת להציב מראה אל מול תחלואיה של החברה הצרפתית בזמנו. כאן, לטעמי, טמון המקור האמיתי לסערה, כמו גם מקור הצלחתו של הרומן.

פלובר, אשר נחשב מפורצי הדרך של הריאליזם, כותב כמספר יודע כל, נטרלי לכאורה, אשר לא מבקר ולא מעודד את דמויותיו. אך התבוננות מעמיקה בדמויותיו חושפת את חיצי הביקורת אשר שלח כמעט לכל עבר. בנעוריה היתה אמה בובארי חסידה גדולה של הספרות הרומנטית, אשר השתלטה על מחשבותיה ויצרה עבורה מציאות פנטסטית שאינה ברת השגה, מה שבסופו של דבר העביר אותה על דעתה והביא להרס חייה וחיי משפחתה. יחסו של פלובר אל הספרות הרומנטית נע בין האירוניה לבין הלעג, כפי שנראה בעיקר דרך דמותה של אמה וההדרדרות בחייה.
המאבק בין החשיבה הרציונלית המוקצנת לבין הדת מתבטא אצל מר אומה, רוקח העיירה, הטיפוס השאפתן והשכלתן אך הצבוע, ששאיפותיו לא כוללות דבר מלבד מעמד, פרסום ושררה. נוסף אליהם נראה כי פלובר סולד מאותם סוחרים בורגנים, קפיטליסטים קטנים, שיעשו הכל כדי להתעשר, המופיעים גם הם בין הנפשות הפועלות. גם שארל בובארי, בעלה של אמה – לכאורה הרופא הכפרי והפשוט, לא יוצא נשכר, ומייצג שכבה של משכילים לכאורה, חסרי נימוס וחינוך.
ובסופו של דבר, המסקנה המציאותית כל כך של אמה, שגם בניאוף יש שגרה. משמע, המציאות חזקה יותר מכל פנטזיה. עבור אמה, זה היה יותר מדי: המעקלים התדפקו בדלתה, השקרים התעופפו בכיכר העיר, ואהוביה הפנו לה את גבם. אמה ראתה את חייה, אותם הרסה במו ידיה, מגיעים אל סופם. ודווקא זה שאהב אותה כל השנים – בעלה שארל, שניצב לידה מבלי לדעת – הוא זה ששילם, בעיני, את המחיר הכבד ביותר, כשמת מצער זמן לא רב אחרי ששמה קץ לחייה.

קצת יותר ממאה וחמישים שנים אחר כך, נראה שכל אחת מדמויותיו של פלובר ממשיכות להתקיים גם בעולמנו. האדם מטבעו שואף תמיד ליותר, ולפעמים מקדיש את חייו לרדיפה עיוורת אחר אידיאל מסוים, שפעמים רבות הסיכוי להשיגו או להגשימו קלוש. ולמרות הכל, אם יש תובנה שחיזק בי הספר היא כי לנו – בני האדם, לא נותר לנו אלא להסתכל מסביב, להכיר ולהוקיר, להתבונן במשקפיים נקיים ובמבט מפוכח, ולדעת להוציא את הטוב ביותר ממה שיש. ובנימה אופטימית זו, שנה טובה לכולם!

» ביקורות נוספות של אסף
» ביקורות נוספות על מאדאם בובארי (תרגום חדש)