ביקורת ספרותית על בואי הרוח מאת חיים סבתו
ספר בסדר

---

ספרו הרביעי של חיים סבתו מצטרף לקודמיו, ומאריך את שרשרת ספרי הריפוי של המחבר. מיד אנסה להרחיב על כך.

סבתו חוזר בספר זה אל ילדותו ונעוריו בשכונת קרית יובל (אז: בית מזמיל) בירושלים, עולה חדש ממצרים.
השכונה אוכלסה בעולים, רובם מארצות ערב ומקצתם מאירופה (הונגריה ורומניה בעיקר).
זכרונותיו של סבתו עצמו תופסים רק חלק קטן מהספר, וחבל. המעט שיש (פחות מרבע מהספר) - מעניין ומסקרן וכתוב יפה.
עיקר הספר מוקדש לקשר שנוצר בין סבתו הילד לבין פרקש, ניצול שואה מהונגריה, בעל צרכניה בשכונה, אדם רב פעלים וחסד, אציל נפש, שמוסר נפשו על כבוד האדם, על חסד עם הזולת ועל קביעת עיתים לתורה בשכונה הנידחת.
לצד רגעים יפים ומרגשים, מצאתי את עצמי מעט מאוכזב מבנאליות מסוימת בחלק מהסיפורים.
אולי הדבר נובע מכך שאין מדובר בזכרונותיו של המחבר עצמו, אלא מזכרונות בכלי שני שהמחבר הוא רק שליח לספר אותם.

עם זאת, נדמה לי שזו בדיוק נקודת הכובד המרשימה בספר זה, וביצירת סבתו בכלל.
כבר התרגלנו בספרות העברית לתינוי צרות וקשיים, מכל סוג ומכל עבר.
העם היהודי הוא אכן עם למוד סבל, וכשחופרים מעט בעבר הרחוק והקרוב נמצא תמיד צרות - אנטישמיות, שואה, מלחמות, קשיי הקליטה ובניית העם והמדינה.
סבתו בא לחדש:
אפשר לראות את הכל גם בעין טובה.
מר הופך למתוק, וקושי ושכול הופכים לבניין.

אפשר היה לכתוב על קשיי הקליטה בשכונה הנידחת בדרום מערב ירושלים, על העוני, על הכיעור, על הפערים.
אבל סבתו מעדיף מתוך אמפתיה ונדיבות של ממש לכתוב על קשייו האיומים של אדם אחר, של עדה אחרת, ועל התמודדותו האמיצה והאצילית של אדם זה עם סבלו, והבניין שהוא בנה מעומק צרותיו.
זה נדיר.
זוהי ספרות מרפאת.

תודה למחבר על נדיבות רוחו.

» ביקורות נוספות של עמיחי
» ביקורות נוספות על בואי הרוח