ביקורת ספרותית על בואי הרוח מאת חיים סבתו
ספר מעולה

---

אתם וודאי מכירים את הדוברים האלו. הם בדרך כלל לבושים בפשטות, רחוקים מכל ברק נוצץ, והם תמיד צועדים למיקרופון בשפת גוף שלוחשת "קטונתי". הם לא ממש שנונים, ונכון, אל תחפשו אותם בין מנחי הריאליטי. בשלוש דקות הראשונות, שהם לוחשים בקול דקיק ומחוספס, הקהל יוסיף לפטפט ולפהק וממש לא להבין "למה, לעזאזל, התפתנו לבוא לכאן".
אלא שאז, בלא כל הודעה מוקדמת, אתם מבחינים לפתע במפנה הדרמטי. השקט, מהדהד פתאום באוזן. בכל רגע נאבד עוד מישהו מעדת המפטפטים לטובת השותקים המאזינים בפליאה. מסתבר שיש מרתקים שלא פותחים בפומפוזיות, ולא מביאים אותה ב'הפוכה'. יש אנשים שדבריהם עומדים מרתקים בפני עצמם. מעטים.

אז ככה, את הפתיחה המשונה הזו נאלצתי לכתוב, בדיוק מהסיבה שאני לא חיים סבתו. (כן-כן, הרב). ואני ממש לא יודע כיצד ניתן לפתוח בפשטות של "פעם היה איש", ובכל זאת להצליח לפתות אותי להמשיך בקריאה. הוא עושה את זה, ובכל פעם מחדש אני מכיר את המסלול. יקח לי 2-3 עמודים, עד שאשאב פנימה, במורד המילים הפשוטות, הכנות והישירות הללו. לקראת הסוף, איכשהו המילים הפשוטות הללו יזחלו אל תוך שקיק הדמעות שלי ויוציאו כמה וכמה כאלו מלוחות לשפתיים ומתוקות לנשמה.

אני מתחיל לקרוא. לכאורה, עוד ילד מעברה, שהממסד הלבן המפוטם שבא לכאן שזוף ורענן מאושוויץ ומיידאנק, החליט להעלות אותו ממרוקו-תוניס-עיראק-איראן ולהפלות אותו. להדיר אותו מהתקשורת, מהמשפט, מההון ומהשלטון. שם הוא היה משהו אצל המלך, וכאן הוא יושב בפחון משועבד לאדם הלבן, שדובר אידיש מעשן קובנים ומגלגל דולרים. בהחלט מרתק, אבל מה לעשות, קצת מוכר והרבה נדוש.

סבתו, לא נופל למקום הזה. נכון, הוא בא מקהיר. נכון, לא היה שם רע, ונכון מאוד, כאן לא משהו. אלא שהוא, כמה משונה, מתעקש לא לקרוא לזה קיפוח. במקום להתקרבן פנימה, הוא פוקח עין חוצה. נשמת הסופר שלו, המורעבת והסקרנית, המבקשת להעמיק ולהתחקות אחר השורש, מתחילה לנסות להבין על מה הלבנים האלו מדברים כשהם לא מדברים על 'שם'.

בספרות העברית, בכל אופן במעט שטעמתי ממנה, לא מצאתי תקדים לעולה מזרחי, שהקדיש ספר מלא אמפתיה ונסיון הבנה כנה למצוקתם של העולים ממזרח אירופה. וכשזה קורה, מסתבר שאי אפשר לעמוד בפני זה.
את מצוקת הדור הראשון והשני, קראנו מעטם של פולנים-מפולפלים, הונגרים-מתלוצצים, גליצאנים-בוכיים ורוסיים-מעמיקים, רק קול אחד לא נשמע, קול הפשטות והכנות המזרחית. כשפייטן קהירי מוכשר, מתחיל לסלסל א-ל מלא רחמים ומבקש למצוא נכונה לנשמתו של פרקש ההונגרי, זהו תמהיל שאי אפשר לעמוד בפניו.
זה לא קצ'טניק, זאת לא 'פלנטה אחרת'. אבל זה כן סבתו, שמצליח להביא לפלנטה שלנו מעט ממה שהרגישו אלו שעברו בזו האחרת. הי, ולמי שאוהב אידיש ולא מוכן להתפשר על אזור הנוחות של המוכר והביתי, לא תאמינו איך הילד הקהירי השכיל להבין אותנו טוב יותר ממה שאנו מבינים את עצמנו.

אני בכל אופן, לא הצלחתי לעמוד בפני הספר הזה. נשכתי שפתיים, אך זה לא הועיל לעיניים. הן זלגו מבלי בושה, והטביעו את הלב בעונג אין-קץ.

» ביקורות נוספות של מתלמד
» ביקורות נוספות על בואי הרוח