חג סוכות בעיצומו. כל המדינה עטופה אווירה חגיגית ותוססת. המוני סוכות ניצבות בסביבה, כשיירה אחת עוצמתית, שיירה המתמשכת עד קצוותיה, ולו אצל אלה שאינם מתהדרים בהגדרות דתיות, אף הם מתקנאים ביושבי הסוכות המטעימים קולם בשירה הבוקעת מהסרעפת, ליבם יוצא אל הסוכות הנהדרות, המפלחות את הלב ומרטיטות אותו, גם אם מדובר בלב אתאסטי שבימי חול הוא נוקשה כלפיי מנהגי דת "סתמיים".
אווירת החג והשבת הקורמת עור וגידים ייחודית היא למדינה ומצליחה לנגוע בלבבות שונים.
האוזן מאזינה לערבוביית קולות המונית, פכפוך איטי שמתעצם ומתפרץ לכדי קולניות אופיינית לחג. למרות שאיני בונה סוכה ואני חילונית, האווירה הייחודית מצליחה לשאוב גם אותי.
היא מדבקת ואני נעה לצליליה, והלב נפתח ומתרונן מעצמו, הרגל נוקשת על הריצפה לפי המקצב, האצבעות תופפות על השולחן, מנסות כמיטב יכולתן להדביק הפער. למרות העצבות שתקפה אותי קודם לכן, היא מפנה מקומה, גם אם באופן זמני, לשמחה זעירה. סתם כך. כתוצאה מהחיות שמאפיינת חגים,ובפרט שירי חג. שירים הנמזגים אל תוך הנפש ומענגים אותה כאילו היו יין משובח מן המשובחים או מרקחת מתקתקה שטעמה ממלא את הפה בתחושות נעימות. מזמורים מתנגנים באוויר, ידיים מושטות מעלה-מעלה ואני עדה לכל הטוב הזה שאופף את הרחובות.
קריאתי בספר זה איששה את אווירתי מן החג והדת באופן כללי מכיוון שנושאו המרכזי בסיפורנו הוא הדת. על אף שהוא עוסק באנשים קטנים עם סיפורים קטנים מהחיים, הדת לוקחת פלח מאוד עיקרי בעלילה. בכל מקום היא נשקפת, מציצה ומודיעה בעדינות על קיומה. היא בלתי נשכחת עבור הדמויות בספר שזהו סיפורן.
תחילתו של הסיפור היא בעלייתו של נער [ סביר מאוד להניח שמדובר בחיים סבתו עצמו אף על פי שהדבר לא נאמר במפורש] מקהיר יחד עם משפחתו ועולים אחרים ממצרים ואף עולים מהונגריה וחלה עד הגעתו אל בית מזמיל שבה דרים עולים ממצרים ועולים מהונגריה בצוותא.
בשרטוט עדין ורגיש מאין כמוהו משרטט בפנינו סבתו את ההבדלים המובהקים בין שני סוגי העולים- עולים ממצרים- קולניים, אוהבי שעשוע ותאבי חיים, לעומת העולים מהונגריה, סגורים, שתקנים ויש היאמרו גם מפחידים.
למרות הסטיגמה שנדבקה אל העולים ההונגריים עוד מבטן הספינה, כאשר העולים ממצרים ועולים מהונגריה עמדו שכם אל שכם והתבוננו על הים הזורם לאיטו, הנער, הלא הוא חיים סבתו בעצמו, מתחבר אל עולה הונגרי שונה מחבריו- משה פרקש. למרות הכאב התמידי והבלתי נמחה הנשקף מעיניו שמסתיר סוד שהכותב תוהה על פשרו אך לא מעמיק חקור עקב הרגלו שכל דבר ייפתר מעצמו, פרקש אדיב, הוא חובב ילדים, חובב בריות ונדיב לכל אדם באשר הוא.
הוא בעל צרכנייה הנמצאת בבית מזמיל [קריית יובל של ימינו] נשוי ואב לילדים קטנים. מחלק לילדים ממתקים בשפע, גם לילדיו שלו וגם לילדי בית מזמיל.
פרקש זה הוא יירא אלוהים ומתמיד בתורה. הוא אינו מסתגר כחבריו בביתו אלא מתערה בחברה ומהווה חלק ממנה. למעשה, הוא חלק מאוד עיקרי בחייו של הסופר עד כדי כך שהוא מחליט להקדיש ספר שלם על קורות חייו.
אומנם הספר מתאר בחלקו הראשון את תלאות חייו של נער צעיר המגיע עם משפחתו אל מעין מעברה הקולטת עולים חדשים בירושלים, ומתארת מיני אירועים בחייו של נער שצריך להתמודד עם סביבה חדשה ושפה שאינה שגורה בפיו [ בסמוך לתחילת הסיפור, המספר מספר כיצד אביו מנסה לדבר בעברית תוך שימוש בעברית עתיקה, של שפת הקודש, וכיצד ישנן מילים שאינו מבין את פשרן כי אינן חלק מהשפה התנכ"ית אותה ידע מימים ימימה]
אך מהר מאוד מבינים שאין זה העיקר כאן. הסופר לא בא לתאר את החוויות, הן הטובות והן הרעות, של עולה חדש וקשיי העלייה והקליטה אלא הוא מתמקד בסיפור עמוק ואפל יותר: משה פרקש. עולה מהונגריה שחווה את תלאות השואה, אותה מכנים בבית מזמיל במרומז-" העולם האחר" אך לכל בר דעת ברור מאליו שמדובר בשואה.
את הנאצים איננו מכנה בכינויים אלא בשם חלופי המתאר את מה שהם, בעצם, הארורים.
פגישה מקרית בין השניים כאשר המספר היה ילד, ביומו הראשון להגעתו ארצה, כשהוא מאושר מיום פורים המתקרב וכל מחשבותיו נתונות אל התחפושת אותה קנו [תחפושת המסתכמת בכובע בוקרים, אך מכיוון שהתקופה היא תקופת שנות ה-50 של המאה ה-20 והעוני דופק בדלתות בכל ימות השבוע, זה מה שהאב רשאי לעצמו להשיג והילד שמח בחלקו, הראו לי נער שישמח בדבר כזה היום....]
מולידה מערכת יחסים ייחודית. הנרקמת אט אט, עם כל פיסת מידע שפרקש מחלץ מפיו אודות עברו: כאשר מת עליו אביו, עם סוד נורא שסופר לו על ערש דווי כשהיה בן 6, סוד שרבץ על אביו במשך שנים והעילה המרכזית להתקצרות חייו, התרחש במלחמת העולם הראשונה, כאשר לחם נגד חיילים סרביים.
ולאחריו, אירוע טראומטי אחר, שלפת את בטני ונגע לליבי מאוד: תיאור מותה של האם, הנאחזת בפקעת החייים, מסרבת להניח למלאך המוות לקחתה עד שהדבר כבר אינו מן הנמנע והסיכויים קלושים. ולמרות שהיא מצויה במצב קשה מאוד, המחלה מכרסמת בגופה, היא מקפידה לכתוב מכתבים אל בנה ולבקשו שישקוד על לימודי גמרא, שלא ישכח מאין בא.
והנער, אשר נשלח אל עיירה רחוקה, לגור ולעבוד אצל אופה יהודי מזדקן ורע, שלחם יחד עם אביו והיה עד לזוועות המוות שהתחוללו שם מדי יום ביומו בדיוק כמוהו, נשבע למלא את משאלתה של האם, על אף פי שלא הספיק להיפרד ממנה בגסיסתה.
זהו החלק הראשון של מסכת הייסורים בחייו של פרקש המתוארת אומנם בעדינות אך העדינות מתעתעת, היא נוקבת ומטלטלת. הנער נותר יתום, יתום מאם ואב, יתום לגורלו.
למרות זאת, למרות כל הכאב שספג מהאופה הזקן, המכות וההשפלות, זה כאין וכאפס למתרחש אחר כך, לתלאותיו בעולם האחר שמתוארות ברמיזות, אך גם רמיזות אלה מספיקות בכדי לקומם ולעורר חוסר נוחות בקורא.
ובכל אותה עת, הוא רואה לנגד עיניו את אימו ואביו, הוא משנן את מילותיה המחורזות של האם שהייתה משוררת עם פוטנציאל אך גזרת הגורל גזרה עליה לחיות בעוני מחפיר עד שתמות מיתת כלב מוכה.
מבחינתי, התיאורים הללו היו שיאו של הספר ונגעו בי מאוד מאוד. האם, למרות חולייה ועונייה, לא וויתרה על לימודיו של הנער. היא המשיכה להאבק בשיניה במכשולים העומדים לפניה, העיקר שיהיה פת לחם לילדה, שיוכל להמשיך ללמוד את התורה האהובה, שגם ברגעי מכאוב הייתה כאור בקצה המנהרה.
איזו אמא נורמלית לא הייתה עושה כמעשה האם? נותנת את כל-כולה, במובן המלולי ביותר של המילה, בכדי שהילד יצליח להמשיך בלימודיו? היא אפילו מוכרת מ ספריו האהובים של האב, למרות שברור שהמעשה קשה, היא מבצעת זאת בלב כבד.
עד שאין ברירה, עד שאבדה כל תקווה לשיפור המצב.
לאחר סיום הגהנום הנאצי, מתואר סיפור עלייתו של פרקש ארצה שגם הוא לא היה פשוט. כידוע, הבריטים ניסו למנוע ממעפילים לעלות ולכן הוא התחמק מידיהם כאשר עלו לספינה והגיע בשחייה עד חופי ארץ ישראל.
מערכת היחסים בין העולה המצרי הצעיר לעולה המזדקן ההונגרי נמצאת בשיאה, ועל ערש דווי, כאשר הוא מתאר בפניו את כל קורות חייו, הוא מבקש ממנו ליישם שלושה פקדונות, שלושתם קשורים לדת.
ובכלל, הדת כאן היא אבן יסוד של כל העלילה ועוגן של כל דמויותיה. נרעדתי למקרא התיאורים הענוגים של אהבת השם והתורה. הגמרא והתלמוד, כל אלה, נטועים כל כך חזק בדמויות עד שהיא מועברת אלינו, הקוראים, ואנו שותפים אל אהבתם.
אהבה אמיתית וחזקה, זכה, שלא נעלמת גם ברגעי משבר, המהווה חוט מקשר בין עולם החיים למתים.
לא רק לדתיים. ספר מעולה מעולה, רגיש ומרגש. בצדק היללו את סבתו. אם אלה פני ספריו האחרים, אין ספק שאקרא גם אותם.
