“סיפור מתפתל אודות סוכן חשאי במוסד שפרש לפנסיה מוקדמת על רקע יחסיו עם בתו, רעייתו לשעבר שמתה בנסיבות טרגיות, מעסיקיו, עלילותיו במוסד, אהבותיו וביתו המתבגרת לאחר מות אשתו ועוד כהנה על רקע ההווי הישראלי. ניכר בסופר שיודע היטב להחזיק במתח את הקורא, להרבות בפרטי פרטים בסגנון ציורי אלא שחוזרים על עצמם יותר מדי, אבל המסר די חיוור אם קיים בכלל. בקיצור מסופר מפורסם כעמוס עוז ז"ל ציפיתי ליותר. אולי גם חברי וועדת פרס נובל לספרות ציפו ליותר ולכן לא זכה בו מעולם למרות שציפו לזה מדי שנה.”

“לקרוא את עמוס עוז זה בדיוק כמו לקחת החלטה ולבקר את הענק בגנו מסיפורו של אוסקר ויילד. כשהענק נסע לבקר את חברו, עוג שמעבר לים, גנו לבלב ופרח משום ששהו בו ילדים, התנדנדו על ענפי העצים, שיחקו במחבואים והתפעלו מהפרחים. אך כשחזר הענק נבהלו הילדים וברחו. הכפור והשלג עטו על חלקת הטבע היפה, הייאוש והעוגמה שלטו ביד רמה. המקום שומם היה מנפש חיה ועל אף היותו יפה, לבן וכסוף הצער התפשט לכל פינה ולא הותיר שום שריד לתקווה. לקרוא את עמוס עוז זה כמו לקבל חוות דעת מדכאת על התפשטות הקטרקט בשתי עיניך: הערפול השתלט על הראיה ואתה מצליח להבחין רק באור עכור ואפרורי. עננים קודרים חוסמים מראות שהיו פעם מוכרים ואתה פוסע בערפל שהולך ונעשה סמיך; מצב רוחך כמו לונדון ביום סגרירי ואתה עוטה מעיל גם בקיץ. לקרוא את עמוס עוז זה להחליט ביודעין שאתה נכנס לבית שבו מתקיימות עלילות עם נבכים ודלתות רבות שחלקן תהיינה נעולות בפניך. שתיאלץ להכיר אנשים מורכבים ולסלוח להם מראש על הפגמים. ויהיה קשה לך להפנים את הסגירות, האטימות והאדישות של הדמויות לטרגדיות שפוקדות אותן ותנסה לחשוב איך הסופר מצליח בכל זאת להפכן לכאלו שאננות, חיות מתות, לכאורה לא אכפתיות? ולבסוף תבין שהוא אינו יכול אחרת כי ההשראה באה לו ממשפחתו הגרעינית ומהנכות הרגשית שהעבירו אליו הוריו בילדותו. יואל רביד שעבד במוסד ופרש, מחליט לפתוח דף חדש ושוכר דירה הקרובה לים והממוקמת במעוז הבורגנות התל אביבית. הוא משפץ את המקום, מחייה אותו ובוחן בסיפוק את השינויים הטובים שערך. הם נראים לו, הם נכונים ומדויקים. בגישה זו הוא מטפל גם במשפחתו: יעילות, קרירות ומינימום רגשות. הכי חשוב שהכל יתפקד כמו שצריך, ששום דבר לא יתפרק ושכולם יהיו מרוצים. אך השיטה אינה עובדת כך. בעוד תפקודו של יואל גבוה והוא משול לסוס עבודה, הרטיות שעל עיניו מונעות ממנו להביט לצדדים אלא לצעוד ישר ולעשות את המוטל עליו. משפחתו האהובה נמוגה, מתמוססת, מתפרקת והקורא נדרש לחשוב האם איי פעם אהב הגיבור את סובביו. את בתו, נטע, החולה באפילפסיה ומתוארת כנערה מוזרה, מגושמת ולא יפה. את אשתו, עבריה, הבלתי מושגת שאותה כבר פגשתי בגלגולים קודמים: כחנה ב-מיכאל שלי וכעתליה ב-הבשורה עפ״י יהודה. את אמו וחמותו המקיימות יחסי אהבה-שנאה בינן לבין עצמן ומאשימות אותו באי-רגישות, באדישות ובאבל ממושך. הוא בעייתי, עמוס. מצד אחד כותב נפלא, תיאורים נוגעים ללב, מועשרים. דמויות מעניינות, מסתוריות עם המון כוונות טובות אך יש בו גם צד אחר: אליטיסטי ובלתי מושג. עילאי, אירופאי, קפוא ומנופח קמעה. עקבתי אחריו בעניין במדיה. ראיונות, תמונות וסיפורים. בן 79 ועדיין יפה להפליא; פנים מחוטבות ועיניים כחולות. גבר מרשים ביותר, מהיפים בין סופרי ארצנו ועל כן הדילמה. הוא אינו אותנטי, הוא בלתי מושג. וכך גם הדמויות בספריו, קפואות משהו, דקדקניות ונמנעות מלהביע רגשות. ההתאפקות הזאת קצת יצאה לי מהאף למען האמת ואני מאמינה שקיים קו כסף שבו אפשרי להיפתח כלפי הקהל מבלי לצאת נבזה או מבוזה. ללא שפה נחותה החביבה כ״כ על הסופרים המודרניים וללא פוזה של מלכת הקרח. אני מניחה ששינוי לא בא בחשבון אך רשמתי לי לקוראו במינונים נמוכים יותר על מנת למנוע נימול של הלב, חלילה.”

“יואל רביב (או רביד) מחפש לעצמו את חייו. לאחר מותה הטרגי של אשתו, מחליט יואל לחדול מנסיעותיו התכופות והחשאיות לחו"ל ולהתחיל לחיות, ונראה שזו המשימה הקשה ביותר שלקח על עצמו אי פעם. "את המשפט הזה בדק יואל במחשבותיו ולא מצא בו שום שגיאה": כך מתנהל לו יואל רביב בעולם: מנתח את העולם שסביבו כמעיין מחשב-על, אוסף פרטי מידע, מחפש שגיאות מחשידות ושקרים מסגירים, מאזן סיכונים וסיכויים, בונה אסטרטגיות. חושיו חדים ומחודדים; מוחו בנוי מאלפי מגירות קטנות, האוצרות כל פיסת התרחשות וכל זיכרון. הוא מצטיין בהבנת תרחישים והסקת מסקנות, אך מחשבתו המעמיקה איבדה אי שם בדרך את אחד הדברים החשובים, אם לא החשוב ביותר – האנושיות והרגש. עצוב להיות יואל רביב (או רביד, או רבינוביץ). לאחר שנים ארוכות של היתלות במשימות בטחון לאומי, צריך יואל (או אולי נאלץ) להתמודד עם סביבתו המיידית ועם משפחתו – בתו וה"בעיה" שלה, עליה לא מדברים; אמו וחמותו; חבריו לעבודה. אולם המשימה הקשה ביותר היא ההתמודדות עם עצמו, הניסיון לקנות לעצמו מקום בעולם ולהבין את מהות קיומנו. זהו ספר מדויק מאוד בכתיבתו, שנעשתה בעדינות ולעתים ברמיזה. אבל זה גם ספר עצוב. עצוב כיוון שהוא משקף עד כמה קשה היא תערובת הרגש האנושית – הכעס והיגון, החמלה, השמחה, והצורך להמשיך לחיות. עד כמה קשה, לעתים, לחוש חום ואהבה, או להפגינם. עד כמה געגוע עשוי להיות צורב ובלתי מאובחן. רובו של הספר מביע מעין מונוטוניות, המשקפת את יואל עצמו, המסרב להשתנות גם לאחר מות אשתו, או שמא רוצה ולא מצליח. חייו אמנם משתנים, אך לא דרכי מחשבתו, פעולתו ויחסיו עם סביבתו. אך עם בוא האביב, בפסיעות מדודות, משהו ביואל נפתח. הציפייה לרגע הזה, שהוא רגע ארוך ומתמשך, היא הקסם שמלווה את הקריאה בספר. וכשזה מגיע, הסיפור מתחבר לכדי תמונה שלמה ומעניינת של קיום אנושי.”

“נפלא. יואל האלמן מבקש 'לדעת' באופנים שונים, לחקור ולהבין את הנשים הסובבות אותו - את האישה שממנה התאלמן, את בתו המתבגרת הייחודית, את אמו, את חמותו ואת מאהבותיו וכן הלאה, כל כך מבקש לדעת אותן עד שהדמות שלו עצמו אפופה לגמרי במסתורין והקורא רק רוצה להבין אותו בעצמו. הכתיבה הציורית של עמוס עוז לא מאכזבת גם כאן, והדמויות מתוארות להפליא ו'עוברות' אל הקורא חזק מאוד. יכולתי להתרגש קצת יותר, לדעתי, ולכן זה רק טוב ולא מצויין, אבל בהחלט ספר שכדאי לקרוא.”

“סיפור מתפתל אודות סוכן חשאי במוסד שפרש לפנסיה מוקדמת על רקע יחסיו עם בתו, רעייתו לשעבר שמתה בנסיבות טרגיות, מעסיקיו, עלילותיו במוסד, אהבותיו וביתו המתבגרת לאחר מות אשתו ועוד כהנה על רקע ההווי הישראלי. ניכר בסופר שיודע היטב להחזיק במתח את הקורא, להרבות בפרטי פרטים בסגנון ציורי אלא שחוזרים על עצמם יותר מדי, אבל המסר די חיוור אם קיים בכלל. בקיצור מסופר מפורסם כעמוס עוז ז"ל ציפיתי ליותר. אולי גם חברי וועדת פרס נובל לספרות ציפו ליותר ולכן לא זכה בו מעולם למרות שציפו לזה מדי שנה.”

“לקרוא את עמוס עוז זה בדיוק כמו לקחת החלטה ולבקר את הענק בגנו מסיפורו של אוסקר ויילד. כשהענק נסע לבקר את חברו, עוג שמעבר לים, גנו לבלב ופרח משום ששהו בו ילדים, התנדנדו על ענפי העצים, שיחקו במחבואים והתפעלו מהפרחים. אך כשחזר הענק נבהלו הילדים וברחו. הכפור והשלג עטו על חלקת הטבע היפה, הייאוש והעוגמה שלטו ביד רמה. המקום שומם היה מנפש חיה ועל אף היותו יפה, לבן וכסוף הצער התפשט לכל פינה ולא הותיר שום שריד לתקווה. לקרוא את עמוס עוז זה כמו לקבל חוות דעת מדכאת על התפשטות הקטרקט בשתי עיניך: הערפול השתלט על הראיה ואתה מצליח להבחין רק באור עכור ואפרורי. עננים קודרים חוסמים מראות שהיו פעם מוכרים ואתה פוסע בערפל שהולך ונעשה סמיך; מצב רוחך כמו לונדון ביום סגרירי ואתה עוטה מעיל גם בקיץ. לקרוא את עמוס עוז זה להחליט ביודעין שאתה נכנס לבית שבו מתקיימות עלילות עם נבכים ודלתות רבות שחלקן תהיינה נעולות בפניך. שתיאלץ להכיר אנשים מורכבים ולסלוח להם מראש על הפגמים. ויהיה קשה לך להפנים את הסגירות, האטימות והאדישות של הדמויות לטרגדיות שפוקדות אותן ותנסה לחשוב איך הסופר מצליח בכל זאת להפכן לכאלו שאננות, חיות מתות, לכאורה לא אכפתיות? ולבסוף תבין שהוא אינו יכול אחרת כי ההשראה באה לו ממשפחתו הגרעינית ומהנכות הרגשית שהעבירו אליו הוריו בילדותו. יואל רביד שעבד במוסד ופרש, מחליט לפתוח דף חדש ושוכר דירה הקרובה לים והממוקמת במעוז הבורגנות התל אביבית. הוא משפץ את המקום, מחייה אותו ובוחן בסיפוק את השינויים הטובים שערך. הם נראים לו, הם נכונים ומדויקים. בגישה זו הוא מטפל גם במשפחתו: יעילות, קרירות ומינימום רגשות. הכי חשוב שהכל יתפקד כמו שצריך, ששום דבר לא יתפרק ושכולם יהיו מרוצים. אך השיטה אינה עובדת כך. בעוד תפקודו של יואל גבוה והוא משול לסוס עבודה, הרטיות שעל עיניו מונעות ממנו להביט לצדדים אלא לצעוד ישר ולעשות את המוטל עליו. משפחתו האהובה נמוגה, מתמוססת, מתפרקת והקורא נדרש לחשוב האם איי פעם אהב הגיבור את סובביו. את בתו, נטע, החולה באפילפסיה ומתוארת כנערה מוזרה, מגושמת ולא יפה. את אשתו, עבריה, הבלתי מושגת שאותה כבר פגשתי בגלגולים קודמים: כחנה ב-מיכאל שלי וכעתליה ב-הבשורה עפ״י יהודה. את אמו וחמותו המקיימות יחסי אהבה-שנאה בינן לבין עצמן ומאשימות אותו באי-רגישות, באדישות ובאבל ממושך. הוא בעייתי, עמוס. מצד אחד כותב נפלא, תיאורים נוגעים ללב, מועשרים. דמויות מעניינות, מסתוריות עם המון כוונות טובות אך יש בו גם צד אחר: אליטיסטי ובלתי מושג. עילאי, אירופאי, קפוא ומנופח קמעה. עקבתי אחריו בעניין במדיה. ראיונות, תמונות וסיפורים. בן 79 ועדיין יפה להפליא; פנים מחוטבות ועיניים כחולות. גבר מרשים ביותר, מהיפים בין סופרי ארצנו ועל כן הדילמה. הוא אינו אותנטי, הוא בלתי מושג. וכך גם הדמויות בספריו, קפואות משהו, דקדקניות ונמנעות מלהביע רגשות. ההתאפקות הזאת קצת יצאה לי מהאף למען האמת ואני מאמינה שקיים קו כסף שבו אפשרי להיפתח כלפי הקהל מבלי לצאת נבזה או מבוזה. ללא שפה נחותה החביבה כ״כ על הסופרים המודרניים וללא פוזה של מלכת הקרח. אני מניחה ששינוי לא בא בחשבון אך רשמתי לי לקוראו במינונים נמוכים יותר על מנת למנוע נימול של הלב, חלילה.”

“יואל רביב (או רביד) מחפש לעצמו את חייו. לאחר מותה הטרגי של אשתו, מחליט יואל לחדול מנסיעותיו התכופות והחשאיות לחו"ל ולהתחיל לחיות, ונראה שזו המשימה הקשה ביותר שלקח על עצמו אי פעם. "את המשפט הזה בדק יואל במחשבותיו ולא מצא בו שום שגיאה": כך מתנהל לו יואל רביב בעולם: מנתח את העולם שסביבו כמעיין מחשב-על, אוסף פרטי מידע, מחפש שגיאות מחשידות ושקרים מסגירים, מאזן סיכונים וסיכויים, בונה אסטרטגיות. חושיו חדים ומחודדים; מוחו בנוי מאלפי מגירות קטנות, האוצרות כל פיסת התרחשות וכל זיכרון. הוא מצטיין בהבנת תרחישים והסקת מסקנות, אך מחשבתו המעמיקה איבדה אי שם בדרך את אחד הדברים החשובים, אם לא החשוב ביותר – האנושיות והרגש. עצוב להיות יואל רביב (או רביד, או רבינוביץ). לאחר שנים ארוכות של היתלות במשימות בטחון לאומי, צריך יואל (או אולי נאלץ) להתמודד עם סביבתו המיידית ועם משפחתו – בתו וה"בעיה" שלה, עליה לא מדברים; אמו וחמותו; חבריו לעבודה. אולם המשימה הקשה ביותר היא ההתמודדות עם עצמו, הניסיון לקנות לעצמו מקום בעולם ולהבין את מהות קיומנו. זהו ספר מדויק מאוד בכתיבתו, שנעשתה בעדינות ולעתים ברמיזה. אבל זה גם ספר עצוב. עצוב כיוון שהוא משקף עד כמה קשה היא תערובת הרגש האנושית – הכעס והיגון, החמלה, השמחה, והצורך להמשיך לחיות. עד כמה קשה, לעתים, לחוש חום ואהבה, או להפגינם. עד כמה געגוע עשוי להיות צורב ובלתי מאובחן. רובו של הספר מביע מעין מונוטוניות, המשקפת את יואל עצמו, המסרב להשתנות גם לאחר מות אשתו, או שמא רוצה ולא מצליח. חייו אמנם משתנים, אך לא דרכי מחשבתו, פעולתו ויחסיו עם סביבתו. אך עם בוא האביב, בפסיעות מדודות, משהו ביואל נפתח. הציפייה לרגע הזה, שהוא רגע ארוך ומתמשך, היא הקסם שמלווה את הקריאה בספר. וכשזה מגיע, הסיפור מתחבר לכדי תמונה שלמה ומעניינת של קיום אנושי.”

“נפלא. יואל האלמן מבקש 'לדעת' באופנים שונים, לחקור ולהבין את הנשים הסובבות אותו - את האישה שממנה התאלמן, את בתו המתבגרת הייחודית, את אמו, את חמותו ואת מאהבותיו וכן הלאה, כל כך מבקש לדעת אותן עד שהדמות שלו עצמו אפופה לגמרי במסתורין והקורא רק רוצה להבין אותו בעצמו. הכתיבה הציורית של עמוס עוז לא מאכזבת גם כאן, והדמויות מתוארות להפליא ו'עוברות' אל הקורא חזק מאוד. יכולתי להתרגש קצת יותר, לדעתי, ולכן זה רק טוב ולא מצויין, אבל בהחלט ספר שכדאי לקרוא.”