יואל רביב (או רביד) מחפש לעצמו את חייו.
לאחר מותה הטרגי של אשתו, מחליט יואל לחדול מנסיעותיו התכופות והחשאיות לחו"ל ולהתחיל לחיות, ונראה שזו המשימה הקשה ביותר שלקח על עצמו אי פעם.
"את המשפט הזה בדק יואל במחשבותיו ולא מצא בו שום שגיאה": כך מתנהל לו יואל רביב בעולם: מנתח את העולם שסביבו כמעיין מחשב-על, אוסף פרטי מידע, מחפש שגיאות מחשידות ושקרים מסגירים, מאזן סיכונים וסיכויים, בונה אסטרטגיות. חושיו חדים ומחודדים; מוחו בנוי מאלפי מגירות קטנות, האוצרות כל פיסת התרחשות וכל זיכרון. הוא מצטיין בהבנת תרחישים והסקת מסקנות, אך מחשבתו המעמיקה איבדה אי שם בדרך את אחד הדברים החשובים, אם לא החשוב ביותר – האנושיות והרגש.

עצוב להיות יואל רביב (או רביד, או רבינוביץ). לאחר שנים ארוכות של היתלות במשימות בטחון לאומי, צריך יואל (או אולי נאלץ) להתמודד עם סביבתו המיידית ועם משפחתו – בתו וה"בעיה" שלה, עליה לא מדברים; אמו וחמותו; חבריו לעבודה. אולם המשימה הקשה ביותר היא ההתמודדות עם עצמו, הניסיון לקנות לעצמו מקום בעולם ולהבין את מהות קיומנו.

זהו ספר מדויק מאוד בכתיבתו, שנעשתה בעדינות ולעתים ברמיזה. אבל זה גם ספר עצוב. עצוב כיוון שהוא משקף עד כמה קשה היא תערובת הרגש האנושית – הכעס והיגון, החמלה, השמחה, והצורך להמשיך לחיות. עד כמה קשה, לעתים, לחוש חום ואהבה, או להפגינם. עד כמה געגוע עשוי להיות צורב ובלתי מאובחן.
רובו של הספר מביע מעין מונוטוניות, המשקפת את יואל עצמו, המסרב להשתנות גם לאחר מות אשתו, או שמא רוצה ולא מצליח. חייו אמנם משתנים, אך לא דרכי מחשבתו, פעולתו ויחסיו עם סביבתו.
אך עם בוא האביב, בפסיעות מדודות, משהו ביואל נפתח. הציפייה לרגע הזה, שהוא רגע ארוך ומתמשך, היא הקסם שמלווה את הקריאה בספר. וכשזה מגיע, הסיפור מתחבר לכדי תמונה שלמה ומעניינת של קיום אנושי.

קשה לי מאוד למדוד ספרים על פי מדד של "ניצול או בזבוז זמן", שכן כל קריאה היא חוויה, גם אם אינה חוויה העונה על הציפיות. אולם במקרה זה, לאור הביקורות שנכתבו כאן לפני, אפתח באמירה ברורה: "בעקבות הזמן האבוד" הוא אחד הספרים אשר קריאתו היתה ניצול זמן באופן הטוב והמדויק ביותר. הזמן אשר הקדשתי לקריאתו רחוק מלהיות אבוד – היו אלה חמישה ימים מדהימים של קריאה וצלילה אל נבכי נפשו של המספר, ובדרך, לפעמים גם אל זו שלי. זהו זמן שלצערי לא ישוב עוד – לא בגלל שאבד, אלא כיוון שקריאת החלק הראשון של יצירת הענק הזו היתה חוויה חד פעמית, אשר ודאי תהיה שונה בקריאה שניה.

החלק הראשון של יצירתו הכבירה של פרוסט מכונה "קומברה" – על שם הכפר בו היה מבלה המספר עם הוריו בעונת הקיץ. עבורו, קומברה היא אוסף של זכרונות ילדות – טעמים, קולות, מראות וריחות, המתעוררים אצל הסופר מחדש, בחוויה חושית חזקה מאוד. כך נחשף הקורא אל טעם העוגיה הטבולה בתה של דודתו, ריחות הפריחה בטיולים, מראה הנהר בכפר – חוויות שמצד אחד הן כל כך אישיות, ומצד שני יכולות לעורר הזדהות אצל כל אחד, בכל זמן, מתוך חוויותיו הפרטיות שלו. הזכרונות, הדמיון והמחשבה הפנימית הם המניעים את ההתרחשות. הקורא נחשף למסעו של המספר לקראת היותו סופר, ואל הדרך חזרה לנקודות בילדותו שבהן הכל התחיל. יש כאן בעצם מסע רוחני, של אדם העובר בתחנות שונות של חייו ובוחן אותן זו לאחר זו, וזו לצד זו, ואת השלכותיהן על חייו. הבחינה החוזרת הזו נוגעת ברגעים שבזמנו אולי נדמו כשוליים או טריוויאליים, אך מבט מעמיק לאחור חושף אותם במלוא עוצמתם. מדהים כמה שרגעים כאלה ואחרים מתוך הילדות משתקפים פתאום באור אחר.

הכתיבה של פרוסט, מראשוני סופרי זרם התודעה של המאה העשרים, היא בעצם עיבוד מחודש לזכרונות הללו, ולא הרבה מעבר לזה. לפיכך, יכול אני להבין את מי שהתקשה להתחבר לספר; מנגד, התיאורים שלו כל כך אמיתיים ואנושיים. הכתיבה התודעתית עוסקת באופן מפורש בתהליכים הנפשיים של אדם בסיטואציות מוכרות. כך למשל, כולנו הולכים לישון בלילה ומקיצים בבוקר, אולם כשרונו הגדול של פרוסט הוא בתיאור נפש האדם בכל אחד מאותם רגעי יום יום: כבר בפתיחה מתאר פרוסט את הרגעים שבין הערות לשינה, בהם לאט לאט המוח משתחרר ונרדם, הנפש נרגעת (או לא נרגעת), החלום מתערבב עם הדמיון והשינה עדיין איננה לגמרי שם; את הרגעים האלה, למשל, ורבים אחרים שכל אחד ודאי מכיר אותם – מיטיב פרוסט לתאר בעדינות ובדייקנות.

תוך כדי הקריאה שאלתי את עצמי האם זהו עוול לקרוא את הספר הזה כל כך מהר. יתכן מאוד שכן – זהו ספר שדורש זמן, ודורש קריאה איטית המאפשרת חלחול ונביטה של הסיפור. ובכל זאת, היו אלה חמישה ימים של מסע תודעתי מהנה, מופלא ומומלץ ביותר.

צרפת, 1857: גוסטב פלובר, מגדולי סופרי צרפת בכל הזמנים, מועמד לדין באשמת פגיעה בסדר הציבורי, היות וכתב רומן "מלא ניאופים, המעודד את הניאוף". הימים הם ימי הקיסרות השניה, תחת שלטונו של נפוליאון השלישי – עוד שלב בתהפוכות הסוערות של המאה ה-19 בצרפת. נראה כי אזכורם הבוטה של בגידה וניאוף היו כנראה יותר מדי עבור הפלג השליט והשמרן של החברה הצרפתית. שנה קודם לכן החל פלובר לפרסם בהמשכים את הרומן "מאדאם בובארי", בעיתון יומי צרפתי, ונראה שגם פלובר עצמו לא צפה את גודל הסערה שהתעוררה בעקבות כתיבתו. היום כנראה לא יראה הרומן הזה פרובוקטיבי כלל וכלל, אך יחסית לתקופה ולשמרנות הממסדית נדמתה אמה בובארי כפורצת כל גבול בניאופיה. פלובר, אגב, זוכה מכל אשמה, כנראה בזכות קשרי משפחתו בעלת הממון. באותה שנה – 1857, הועמד לדין גם שארל בודלר, על אותה עבירה בדיוק, בעקבות ספר שיריו "פרחי הרוע"; אצלו זה נגמר אחרת...

את מאדאם בובארי אי אפשר לקרוא בחלל ריק. מדובר ברומן הנחשב לפסגת יצירתו של פלובר ולאחד הרומנים החשובים בספרות המערבית בכלל ובראשית הזרם הריאליסטי בפרט; ועל כן קריאתו מצריכה התבוננות מעמיקה יותר. היום בשנת 2012, לא יראה לרובנו הספר מסעיר או מרתק במיוחד, ואולי אף קצת ארכאי (ובצדק מסוים). אך דווקא עוצמת הסערה בזמן פרסומו מעידה שיש כאן משהו נוסף וחשוב.
אמה בובארי לא היתה סתם אישה נואפת. כמוה, ודאי, היו ויהיו עוד הרבה –בספרות ובמציאות, חלקן מבולבלות פחות ממנה, בטוחות יותר ממנה ואולי אף יפות ומוצלחות ממנה. אולם, במהותה ובמעשיה סימלה אמה בובארי את קשיי החברה הבורגנית הצומחת; את האדם המחפש את מקומו, השואף להגיע אל הבלתי אפשרי; את המאבק בין המציאות לבין הפנטזיה הבלתי מושגת. האומץ של פלובר ברומן הזה בא לידי ביטוי לא בתיאורי הניאוף, אלא ביכולת להציב מראה אל מול תחלואיה של החברה הצרפתית בזמנו. כאן, לטעמי, טמון המקור האמיתי לסערה, כמו גם מקור הצלחתו של הרומן.

פלובר, אשר נחשב מפורצי הדרך של הריאליזם, כותב כמספר יודע כל, נטרלי לכאורה, אשר לא מבקר ולא מעודד את דמויותיו. אך התבוננות מעמיקה בדמויותיו חושפת את חיצי הביקורת אשר שלח כמעט לכל עבר. בנעוריה היתה אמה בובארי חסידה גדולה של הספרות הרומנטית, אשר השתלטה על מחשבותיה ויצרה עבורה מציאות פנטסטית שאינה ברת השגה, מה שבסופו של דבר העביר אותה על דעתה והביא להרס חייה וחיי משפחתה. יחסו של פלובר אל הספרות הרומנטית נע בין האירוניה לבין הלעג, כפי שנראה בעיקר דרך דמותה של אמה וההדרדרות בחייה.
המאבק בין החשיבה הרציונלית המוקצנת לבין הדת מתבטא אצל מר אומה, רוקח העיירה, הטיפוס השאפתן והשכלתן אך הצבוע, ששאיפותיו לא כוללות דבר מלבד מעמד, פרסום ושררה. נוסף אליהם נראה כי פלובר סולד מאותם סוחרים בורגנים, קפיטליסטים קטנים, שיעשו הכל כדי להתעשר, המופיעים גם הם בין הנפשות הפועלות. גם שארל בובארי, בעלה של אמה – לכאורה הרופא הכפרי והפשוט, לא יוצא נשכר, ומייצג שכבה של משכילים לכאורה, חסרי נימוס וחינוך.
ובסופו של דבר, המסקנה המציאותית כל כך של אמה, שגם בניאוף יש שגרה. משמע, המציאות חזקה יותר מכל פנטזיה. עבור אמה, זה היה יותר מדי: המעקלים התדפקו בדלתה, השקרים התעופפו בכיכר העיר, ואהוביה הפנו לה את גבם. אמה ראתה את חייה, אותם הרסה במו ידיה, מגיעים אל סופם. ודווקא זה שאהב אותה כל השנים – בעלה שארל, שניצב לידה מבלי לדעת – הוא זה ששילם, בעיני, את המחיר הכבד ביותר, כשמת מצער זמן לא רב אחרי ששמה קץ לחייה.

קצת יותר ממאה וחמישים שנים אחר כך, נראה שכל אחת מדמויותיו של פלובר ממשיכות להתקיים גם בעולמנו. האדם מטבעו שואף תמיד ליותר, ולפעמים מקדיש את חייו לרדיפה עיוורת אחר אידיאל מסוים, שפעמים רבות הסיכוי להשיגו או להגשימו קלוש. ולמרות הכל, אם יש תובנה שחיזק בי הספר היא כי לנו – בני האדם, לא נותר לנו אלא להסתכל מסביב, להכיר ולהוקיר, להתבונן במשקפיים נקיים ובמבט מפוכח, ולדעת להוציא את הטוב ביותר ממה שיש. ובנימה אופטימית זו, שנה טובה לכולם!

הרגל אחד שצברתי בשנים האחרונות הוא לקרוא כשלצידי ערימה של נייר מודפס לשימוש חוזר. מדי פעם אני קורע מלבן לא סימטרי ומשלב אותו אי שם בין עמודיו של ספר, ומסמן לעצמי טריטוריה: לכאן עוד אשוב; את המשפט הזה ארצה לקרוא שנית; הפסקה השלישית מעניינת במיוחד.
אני מביט עכשיו על הקלות הבלתי נסבלת של הקיום, ומחלקו העליון מציצים בצפיפות גזרי נייר שתחבתי בין דפיו. עוד קטע, ועוד רעיון ועוד פסקה ועוד ועוד. וזו היתה תחושתי מקריאה בספר הזה: עוד ועוד. הסיפור קשה, הדמויות מרירות; ואף על פי כן, היה לי קשה להניח מהיד את החיבור הפילוסופי-פרוזאי הזה.

האביב של פראג ותוצאותיו משתלבים בזרם החיים היום-יומי, זה של תומאש, טרזה או סבינה; אנשים פשוטים שחיו את חייהם מתוך הרהור בלתי פוסק. מירוץ החיים והרדיפה האינסופית שבהם עולים שוב ושוב: הרדיפה אחר קרבה, אחר מין, אחר אהבה לא ממומשת; רדיפה אחר כיבוש וכוח, אחר חופש, אחר המוות. קונדרה לא מעניק לקורא את הגיגיהם ועלילותיהם של הדמויות בלבד, אלא משלב בין דמויותיו את עצמו – בין אם במסות פילוסופיות או כסופר המתבונן ביציר כפיו, התבוננות המטשטשת מאוד את הגבולות שבין הסופר לבין דמויותיו:

"ושוב אני רואה אותו כפי שהופיע לי בראשית הסיפור. הוא עומד ליד החלון ומביט מעבר לחצר אל קיר בית המגורים שממול. זו התמונה שממנה נולד. כפי שכבר אמרתי, דמויות אינן נולדות כמו בשר ודם, מגוף אמן, אלא ממצב, ממשפט, ממטאפורה שטמונה בהם, כמו בקליפת אגוז, אפשרות אנושית בסיסית, שלדעת הסופר איש עדיין לא גילה אותה או שלא נכתב עליה עד כה דבר מהותי... את כל המצבים האלה חזיתי מבשרי, חוויתי אותם, ואף על פי כן לא צמחה מהם דמות המשקפת אותי ואת תולדות חיי. דמויות הסיפורים שלי הן אפשרויות שלא התגשמו. לכן אני מחבב את כולן באותה מידה וחרד מפניהן באותה מידה: כל אחת מהן חצתה איזה גבול שאני עצמי עקפתי אותו... סיפור אינו וידויו של הסופר אלא חקר חיי אדם במלכודת שהפך להיות העולם".

כאמור, האופי ההגותי והאנושי של הספר הזה שואב כל כך, שקשה להנתק ממנו. וקשה לי עכשיו גם להסביר את סודו של הספר הזה. אבל הוא שם, כאילו יש בו חוטי קסם דקים שמושכים אותי אליו. חוטי הקסם הטווים את הקלות הבלתי נסבלת של הקיום.

בסתיו 1982 יצא עמוס עוז ל"מסע אקטואלי בארץ ישראל": בהקדמה מצהיר המחבר כי אין זו תמונה מייצגת של ישראל בזמן כתיבתו, אבל בהחלט ניתן לומר שיש כאן מפגשים הפרושים על מנעד אוכלוסיות רחב, ומהווים חתך די קולע של כל מי שחי כאן בין הירדן לים: חרדים משכונת גאולה בירושלים, בני עדות המזרח מבית שמש, מתנחלים בתקוע ובעופרה, ערבים ברמאללה ובירושלים, וביניהן גם אשדוד וזכרון יעקב.
30 שנה חלפו, ונראה שכלום בעצם לא השתנה. נכון, קרו כמה דברים בשנים האלה: בית שמש כבר לא מזוהה רק עם מזרחים אלא גם עם יריקות; ברמאללה כבר לא כל כך כדאי להסתובב, והחרדים בירושלים פרצו כבר מעל ומעבר לשכונת גאולה הותיקה. ובכל זאת – ברגעים מסוימים הרגשתי שאני קורא טור בעיתון סוף השבוע. אותם ויכוחים ישנים, אותן שאלות, אותו מחסור עצום בתשובות.
בשנת 1982 דיבר עמוס עוז על "הבעיה הפלשתינית", בלשונו, והיטיב לתארה, או שמא היטיב לנבא לאן תגיע שלושים שנה מיום כתיבתו. הוא מספר על נאומי בגין ופרס בפתיחת מושב החורף של הכנסת: "חרף הניגוד, היה מכנה משותף מדהים לשני הנאומים: מגרון שניהם לא דיברו החזון והתקוה והמוסר אלא דיבר הפחד. פחדיו של בגין מפני 'קטיושות על סף בתינו' ופחדו של פרס מפני המדינה הדו-לאומית, הבעיה הדמוגרפית וכו'". רק החליפו את השמות והרי לכם כאן ועכשיו בארץ ישראל, בחורף 2012.
ואצל עמוס עוז, כמו שרק הוא יודע, המלים זורמות כנחל שוצף. החדות והרגישות מונעות מאינטלקט מרשים. אפשר להסכים ואפשר להתנגד לדברים, אבל דבר אחד בטוח – אי אפשר להתעלם מהכנות ומהמבט הישיר אל המראה ממנה נשקפת המציאות הישראלית במלוא מורכבותה.

לכל משפחה יש את הזיכרונות שלה. את הסיפורים מימי הסבא והסבתא, את הבדיחות השחוקות שמצחיקות כל פעם מחדש, את הטעמים, הניחוחות, המלים והביטויים המיוחדים רק לה. בכל הרומנים של מאיר שלו עד כה מסופרים תולדותיה של משפחה. מתברר, כי רבים מהסיפורים והאנקדוטות אודות גיבוריו שאובים מצור מחצבתו – מהבית ומהמשפחה, מהסיפורים אותם ינק כילד, עיבד כנער והמשיך וטיפח כאדם בוגר. הסיפורים האלה מצאו את דרכם אל יצירתו, שם פתח שלֵו פתח להיכרות שכזו עם משפחתו, בלא ידיעת הקורא.
אבל כאן מתרחש דבר אחר: "הדבר היה ככה" אינו פתח, אלא דלת רחבה, שער של ממש. שלו מכניס אותנו אל ילדותו ונעוריו, ומשתף את הקורא בחוויות המשפחתיות שלו. הסיפור קולח וזורם, משעשע ומעניין וכמו תמיד שפתו של שלו עשירה וצבעונית ומענגת.

הספר הספציפי הזה פתאום מעניק נקודת מבט אחרת על הרומנים שכתב; פתאום כתיבתו נראית אישית הרבה יותר.
ויחד עם זאת, ככל שהיא נראית אישית יותר, היא חידדה עבורי דברים שלא חשבתי עליהם במשפחתי שלי. השילוב הזה מקסים בעיני: מצד אחד קיים הסיפור הפרטי של משפחתו שלו, ומן הצד השני – התעוררו לחיים אלפי סיפורים של משפחות רבות אחרות, ואצלי – של משפחתי. בהפסקות הקצרות שבמהלך קריאת הספר ניצתו זכרוני וסקרנותי: ניצלתי את תקופת החגים כדי לברר כמה וכמה סיפורים ואנקדוטות משפחתיות. וכך סיפורים ששמעתי צפו ועלו, שחזורים ניסו לתפוס את מקומם, ערבובי גרסאות וחילופי זמן ומקום שימשו בערבוביה. כך זה מתחיל וכך זה נמשך תמיד: עוד סיפור, ועוד אחד, וויכוח ודיון האם הדבר היה ככה או לא היה ככה... כנראה שככה זה – "הסיפור, כמו שאמרתי, סיפור אמיתי, גיבוריו אמיתיים ושמותיהם אמיתיים. אבל כמו לכל אחיו במשפחתנו, גם לו כמה גרסאות, ובכל אחת מהן הפרזות ומחיקות ותוספות ושיפורים..."

אחד הדברים המעניינים בספר הזה הוא התנועה שבין הזכרון והשכחה, בין המיתוס המשפחתי לבין מציאות, בין הדמיון לאמת. ובסופו של הספר, אינך באמת יודע מה התרחש במציאות, והאם באמת "הדבר היה ככה". אבל זה לא חשוב בעצם: מה שחשוב הוא הסיפור, המספר והמאזין ומה שנוצר ביניהם. כל השאר – בטל.

תחושה פנימית גרמה לי לקחת את הספר הזה ליד, ולבחור בו כבן לוויה לכמה משעות הצום של יום הכיפורים. משהו בשם הספר, בתמונת העטיפה – מעגל ילדי עולים רוקד על גבעה נידחת, אי שם בשנות החמישים – ובהיכרות הקודמת שלי עם ספריו של חיים סבתו, גרמו לי לעשות כן. וכמו פעמים רבות בעבר, התחושות תמיד מנצחות.

הספר הנפלא הזה של הרב חיים סבתו מכיל כל מה שצריך סיפור טוב: פשטות, רגש, כנות, קצת דמיון ושפה קולחת. בדרכו המיוחדת, מתאר סבתו את ימי ילדותו במעברת בית מזמיל בירושלים, לימים שכונת קרית יובל. הסיפור הוא סיפור זכרונותיהם של שני אנשים שונים מאוד אחד מהשני, שמסלול חייהם נשזר זה בזה באותה מעברה. הילד שזה עתה עלה ממצרים מספר ממרחק השנים את סיפורו וזכרונותיו של פרקש, ניצול שואה יוצא הונגריה. בין השניים נרקם קשר אמיץ המתנהל בקו מקביל להתבגרות הילד ולהתבגרותה של המדינה הצעירה.

הסיפור הוא אמנם אוסף של זכרונות פרטיים, אך הם נאגדים יחד לכדי סיפור אחד – הוא סיפורנו, סיפור חיינו במקום הזה ובזמן הזה. נוטלים בו חלק עולי מדינות ערב וניצולי השואה, ימי הצנע ומלחמת יום הכיפורים, פיוטי הימים הנוראים וסוגיות תלמודיות, משחקי ילדים בשכונה וחיי קהילה ועוד – כל הדברים אשר יוצרים מסכת שלמה של קיום יהודי, ישראלי ואנושי.

כתיבתו של חיים סבתו כל כך נעימה לעין וללב; המלים והמשפטים חוברים לכדי זרימה מתונה אך שופעת. השפה המתובלת בלשון הקודש מעניקה הוד והדר לסיפור, מין זוהר רך העוטף את כולו. יחד עם הקושי הרב שבתוכן סיפורי החיים המתוארים בספר, יש בו הרבה חמלה, תקווה, ערבות הדדית ורוך – שהופכים את הקריאה בספר הזה למהנה ומחממת את הלב.

המפגש הקודם שלי עם המינגוויי היה לפני זמן רב, והטעם שנותר לי ממנו החל להטשטש; היה זה ב"הקץ לנשק" המיתולוגי. הצורך בפגישה מחודשת עם המינגוויי הוביל אותי אל "הזקן והים", בעודי מתרגש ומצפה.

והמציאות גברה על כל ציפיה שהיתה לי. זהו סיפור פשוט ביותר, אפילו מינימליסטי, אך בעל עוצמה כה רבה, שבכל עמוד רק הולכת ומתגברת. כפר הדייגים הנידח בקובה הופך למוחשי כל כך, וההתרחשויות המלוות את הדייג הזקן תופסות את הלב; מעולם לא חשבתי שמסע דיג יכול להיות כל כך מרתק.

כמה פשטות יש בנובלה הזו, וכמה עומק. לכאורה, סיפור על דייג פשוט המתמודד עם המציאות – גלי הים ומאבק ההשרדות היום יומי. אבל בפועל יש כאן סיפור על אנושיות, על בדידות ועל חברות, על חמלה; על עמידתו של האדם הבודד מול העולם ובעיקר מול עצמו. הדייג הזקן, שחייו רחוקים שנות אור מחיינו שלנו, מייצג כל אדם באשר הוא, ברגעים בהם הוא נדרש לכוחות נפש ולגילוי עצמי.
והגילוי העצמי, החיפוש והחפירה העצמית בראשו של איש זקן מגיעה ונחשפת לעיני כל: משאלותיו הכמוסות, נעוריו האבודים, כוחו שתש וגופו שאינו כפי שהיה פעם. בדידותו בלב ים ממחישה את אותה הבדידות שקיימת גם ביבשה, והניסיון לחזור עם הדג הגדול ביותר שנראה אי פעם – הוא, בעיני, הניסיון לחזור לעצמיותו האבודה.

ספר מרגש, אשר בצדק רב ביסס את מעמדו כיצירת מופת.

אבינדב בגין לקח על עצמו משימה גדולה, אולי גדולה מדי: סיום הסכסוך. באופן שבו מתוארים הדברים בספרו, הכל פתאום נראה פשוט יותר. אבל רגע לאחר מכן, הספר נסגר והמציאות קמה לתחיה.
הבעיה אותה מציג בגין מוכרת לכולנו, אך ההבדל הבולט באופן הצגת הדברים על ידו הוא באנושיות ובפשטות. הוא מדבר על אנשים שחיים כאן, ורוצים לחיות אחרת. הצגת הדברים היא פילוסופית למדי, מופשטת מאוד. הוא מדבר הרבה על אמונה, קדושה, חופש, בחירה, אלוהים ושאר מושגים מופשטים, ומן הצד השני על אלימות, מחסומים, חוקים, סבל ומלחמה. כל אלה – משותפים לכולם, למושאי כתיבתו ולקוראיו. לעומת זאת, הוא לא מדבר על חילופי שטחים, פליטים, זכות השיבה, עתיד ירושלים ומושגים אחרים שמתחברים באופן אוטומטי לסכסוך הזה, ובכך אולי טמונה גדולתו של הספר – יש בו משהו מרענן, המהווה חקירת שורשי הסכסוך, ואולי שורשי סכסוכי עמים באשר הם. אם דבריו יתגשמו אי פעם נזכה כולנו לחיות בעולם טוב הרבה יותר, ולא רק כאן במזרח התיכון.
ועכשיו לשאלה: אז מה עושים עם זה? באמת, שאין לי מושג. הספר מצטיין בהצגת הבעיה בפנים האנושיים שלה. אך מי שחשב שספר הנושא את השם "סיום הסכסוך" יכיל גם פתרון מציאותי – טועה. כן, יש כאן פיתרון, אבל הוא יוכל להתממש רק אם כל יושבי תבל יניחו בצד את הזהות הלאומית והדתית שלהם, את ההיסטוריה, את יצר הכיבוש והמלחמה ועוד שאר דברים הקיימים בנו מטבענו כבני אדם. בקיצור – אוטופיה.
הספר נעים מאוד לקריאה, קולח, מרענן, ואפשר להנות מהרעיונות בו בפן האנושי – מי אנחנו בני האדם, ומה אנחנו מחפשים בחיים ובעולם, מה אנחנו רוצים מעצמנו. אך לדאבוננו, מכאן ועד לסיום הסכסוך עוד ארוכה הדרך.