“כך כתבה אריאנה מלמד על אנה קארנינה:
"דורות של קוראות – ואני הייתי ביניהן, כשקראתי לראשונה את "אנה קרנינה" - סברו כי הספר הוא גדול הרומנים הרומנטיים שנכתבו מעולם, וכך אירע שדמעות-שווא הוזלו לרוב ואינספור קופסאות של טישו ירדו לטמיון מתוך טעות גמורה. "אנה קרנינה" הוא ההיפך הגמור מרומן רומנטי. הוא הספר שיכול לגאול קוראות, ואולי גם קוראים, מאשליית האהבה כמרפא לכל שעמום, כלוז של חיי הרגש, כגאולה האנושית האולטימטיבית. לשם כך צריך לקרוא באופן מפוכח ולהבין, כי אנה היא תמצית "האני השקרי". היא טועה לחשוב שגם היא איננה יותר מאשר גיבורה של אחד הרומנים הטפשיים שקראה, והיא בוחרת להתאהב. אין מדובר בכורח, במכת ברק, בהשתלטות עויינת של הרגש, אלא בבחירה. תוצאותיה כמובן הרסניות: היא זונחת את משפחתה, עוברת להתגורר עם ורונסקי, ממיטה על עצמה בידוד חברתי קשה, פוגעת ברגשותיהם של כל הסובבים אותה והחרדים לגורלה – וממשיכה לשקר לעצמה כל העת, בשכנוע פנימי עמוק שמוביל לטירוף הדעת, כי מודל האהבה הרומנטית שלה הוא המפתח לאושרה. רק ברגעים האחרונים לחייה, כשהיא מונחת על מסילת הברזל, מתגלה לפניה האפשרות שטעתה: אז כבר מאוחר מדי."
לא, לא התבלבלתי בספר.
זו ביקורת על מאדאם בובארי, אבל אני רוצה להתחיל מאנה קארנינה.
אני אמנם חולקת על אריאנה באחריות המוחלטת שהיא מטילה על אנה, וחושבת שיש פה גורמים נוספים מעבר לבחירה שגויה, אבל נניח לזה.
עם הנקודה המרכזית שלה אני מסכימה:
אנה קארנינה הוא לא סיפור רומנטי.
הוא סיפור על כמה שהרומנטיקה לא מספיקה.
אנה לא מתאבדת כי היא דמות רומנטית שסובלת מאהבה נכזבת.
אנה מתאבדת כי הרומנטיקה הכזיבה אותה. כי אחרי שורונסקי והיא ביצעו את המחווה הרומנטית המושלמת והשליכו כל כך הרבה מאחורי גבם למען האהבה, הסתבר להם שאי אפשר לחיות ככה, בטח לא באושר.
ואז באה מאדאם בובארי.
ופתאום, אנה קארנינה שוב נראה כמו רומן רומנטי.
כי, אתם מבינים, לאנה היתה אהבה גדולה. היה לה גבר שהיה מוכן לוותר על כל כך הרבה בשבילה. נכון, זה לא עבד, זה לא הספיק. לא החזיק מעמד. אבל בנקודת זמן מסויימת, היתה לה אהבה גדולה.
ומה היה לאמה בובארי המסכנה?
רומנים עלובים, נטולי אהבה. גברים שלא היו מוכנים לנקוף אצבע עבורה.
וגם היא, גם היא לא באמת אהבה אותם.
אמה בובארי המסכנה לא היתה מסוגלת לזהות אהבה גם כשזו היתה מונחת למרגלותיה, והיא הרי היתה מונחת למרגלותיה כל כך הרבה זמן. בעלה המסכן והעלוב היה מאוהב בה, אהבה אמיתית, כמו בספרים. אבל אבוי, לא היתה לו הצורה הנכונה. רופא כפרי מגושם שכמותו.
ואמה בובארי היא אשה של צורה, התוכן ממנה והלאה.
וההתאבדות?
יש משהו רומנטי בהתאבדות של אנה, במעשה החד, החותך, האכזרי, המוחלט.
בהתאבדות של אמה בובארי האומללה, לעומת זאת, לא היה דבר מן הרומנטיקה. מוות איום, ארוך, מייסר ומשפיל.
אם "אנה קארנינה" בא להטיף נגד הרומנטיקה כדבר העומד בפני עצמו, "מאדאם בובארי" דורך על הרומנטיקה ברגל גסה, מפורר אותה, הופך אותה לאבק. הפער בין הדמיונות הרומנטיים של אמה בובארי לבין מימושם העלוב במציאות נוטף אירוניה.
מי יכול בכלל לחלום על רומנטיקה אחרי ספר כזה?
בסופו של דבר, עם אנה קארנינה קשה שלא להזדהות, גם אם עשתה טעויות בדרך.
עם מאדאם בובארי כמעט בלתי אפשרי להזדהות.
זה לא שאי אפשר למצוא לה צידוקים.
אמה בובארי היא במידה רבה קרבן של התקופה. קרבן של חינוך לקוי מאוד לנשים, של חשיפה יתרה לספרות רומנטית, קרבן של תקופה שבה נשים מהמעמד הבינוני אמורות לשבת בבית ולעשות... בערך כלום. לאן תתעל אשה סוערת ודרמטית את האנרגיות שלה?
ובכל זאת, קשה שלא לבוז לשטחיות שלה.
אמה בובארי איננה מבדילה בין צורה לבין תוכן, בין התפאורה למחזה עצמו.
היא מקיפה את עצמה בחפצים יפים, כאילו אם תיצור את התפאורה הנכונה, יהפכו חייה להיות החיים הנכונים, החיים הרומנטיים שהיא חולמת עליהם.
היא מנהלת רומנים עם גברים יפי תואר, רומנים שאין בהם אהבה. הם אינם אלא עסקת חליפין. מין תמורה פנטזיה רומנטית.
הסוף, כמובן, יהיה רע ומר.
אלא שלאמה בובארי היה רע ומר כך או כך.
פלובר לא השאיר לה ברירה, הוא לא העמיד מולה מודל לחיקוי, כמו שעשה טולסטוי כשהציב את לוין וקיטי כמודל למשפחה מאושרת, אולי כי אין מודל לחיקוי.
נראה שבעיני פלובר, בתוך ערוגת הבורגנות הצחיחה, לעולם לא יצמח אושר, אך גם אין ממנה יציאה. החלומות והפנטזיות הם מקסם שוא שלעולם לא יתממש.
"מאדאם בובארי" הוא קלאסיקה. ספר שנשפכו עליו נהרות של פיקסלים ודיו.
אני לא ממש יכולה לדרג אותו...
ועוד פחות מזה לאהוב אותו.”
