ביקורת ספרותית על בואי הרוח מאת חיים סבתו
ספר בסדר

---

חיים סבתו מספר על ילדותו, אנשים שהכיר ואשר השפיעו על דרכו והחלטתו להיעשות לרב. על מעשים טובים, בני אנוש רחמניים, נדיבות וחום שנבעו מקהילתו. נעים היה לי לקרוא את מילותיו ולהיווכח כי על אף העוני הגדול, העוולה והאירועים הקשים שפקדו את ישראל באותה תקופה, נותר אדם אופטימי, אדוק ונאמן לאלוהיו.
אני חושבת שסבתו הוקרץ מהחומר הייחודי, הסגולי ועמוק בלב תמיד ידע שיהיה לרב ביום מין הימים. הוא מאוד אמפתי כלפי כל אדם, משמש כמעין מאזין, פסיכולוג אם תרצו ומתאר ברגישות אפיזודות משמעותיות בחייו. גם בספרו ״תיאום כוונות״ שזכה בפרס ספיר, הוא מתאר את גאוות היחידה, את חבריו לקרב ואת פחדיו.
שפתו יפה ותנכ"ית והוא משבץ בכתביו פסוקים רבים אך מכל ספריו הכי אהבתי דווקא את ״כעפעפי שחר״ - מעשיה צנועה, ענווה על אדם פשוט שלבו רחב.
ספרו זה ״בואי הרוח״ הוא מעין אוטוביוגרפיה על חייו בירושלים אך לצערי אין בו כל ייחודיות, חסר בו קסם; כמו חיזיון של עוגה מרהיבה ומוזלפת עטורת דובדבנים ובטעם בלו-בנד.
אתה נוגס בפרוסה לועס ולועס אך מעדיף שלא לבלוע כי פשוט אינה ערבה לחכך.
אם כבר קוראים ביוגרפיה ואפילו תהיה פסבדו-ביוגרפיה, לפחות שיהיה איזה פלפל חריף, תבלין אקזוטי או התרחשות מעניינת שתגרה אותי להמשיך לקרוא. במקרה הזה, משכתי והפסקתי ושוב חזרתי עד לסוף שכלל לא היה מפתיע.
אפשר לקרוא אבל בהחלט לא חובה.

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על בואי הרוח