ביקורת ספרותית על שתיים דובים - ספריה לעם #673 מאת מאיר שלו
ספר בסדר

---

לקרוא ספרים של מאיר שלו זה קצת כמו לראות סרט דוקו על השואה. זה מרגש, זה משלנו, זה מסורבל, זה מכאיב, אבל בעצם צריך להודות – במבוכה, בתזוזה של אי-נוחות בכיסא ועם כל הצער שבדבר – שלפעמים זה פשוט משעמם. בתחושה מאוד ייחודית, מאוד ספציפית, אנחנו יודעים שמתחת לכל סבך התיאורים והמילים והשמות וההיסטוריה - יש גם עלילה עיקרית. העניין הוא שאנחנו מיד נתקפים אשמה כזו שמהולה ביראת כבוד ובמבט חמור סבר, כי היי, זה שואה, או היי, זה מאיר שלו, אלה תולדות הישוב, קצת כבוד, ותמיד כשמסיימים לוקחים נשימה עמוקה של גאווה כי הנה, סיימתי כמו גדולה, לא הנהנתי מול סיפורי הגבורה של סבתא כשבעצם רציתי להגיד לה "זה מרתק, סבתא, אבל בואי נערוך כבר את השולחן."

עם כל הכבוד, אחרי 50 עמודים מתחשק לתפוס שלט ולהריץ קדימה לשלב שבו כבר קורה משהו, קיבינימט, כי די, די, כמה כבר אפשר לקרוא על טרום קום המדינה, ועל שיבושי העברית הלכאורה-משעשעים האלה, ועל הטרגדיות הבין-דוריות האלה, ועל התיאור של עץ התות בגינת הבר של המושבה, היכן שהתהלכה לה רותה, שהייתה רות אבל התעקשה להיות רותה כי אחרת איך תהפוך לדמות ראשית בספר של מאיר שלו, וכאן היא עם קמץ ופה היא עם ה' דגושה וזה גם השם של סבתא רבתא שלה, ולאורך מאות עמודים מייגעים היא מספרת מעט מאוד עיקר והרבה מאוד טפל, ולמה יש לי תחושה שכבר קראתי את הסיפור הזה רק עם שמות קצת אחרים בספר אחר של שלו?

ואכן, בדיוק כמו בכל האחרים, הכתיבה היא מפוארת, מעוררת קנאה (במיוחד כשהיא ממוקדת ולא אסוציאטיבית להחריד), הסיפור באמת מרגש וסוף-סוף יש קצת מתח ופיקנטריה לצד כל החורש והבר והטורייה, אבל אי אפשר להתווכח עם הטעם שנשארים איתו בסוף – היה חזק, היה משמעותי, אבל כמה טוב שיום הזיכרון הזה נגמר.

» ביקורות נוספות של
» ביקורות נוספות על שתיים דובים - ספריה לעם #673