ביקורת ספרותית על בית האלוהים מאת סמיואל שם
ספר טוב

---

כמו כל אדם שעובד במערכת הרפואית, קיבלתי לאורך השנים המלצות (מוצדקות יותר או פחות) על ספרים, סדרות וסרטים, החל מ"האנטומיה של גריי", דרך "האוס" ועד "האדם מחפש משמעות", כל אחד בזווית ובהקשר קצת אחרים. בסופו של דבר, כמה טוב שבאופן לגמרי עצמאי התגלגלתי אל הספר הזה, שלמרבה השמחה והגיוון גם נכתב ע"י פסיכאטר ומחבר כל-כך הרבה עולמות קרובים אליי, ובפרט מפלרטט (או מנסה לפלרטט) לא מעט עם המקום של הפסיכולוגיה והרגש בתוך ההקשר הרפואי.

במרכז הסיפור המטורלל הזה עומד רוי באש, שמתחיל סטאז' ב"בית האלוהים", בית-החולים שמסונף ל"בה"ט" – בית-הספר-לרפואה-הטוב-ביותר, יחד עם חבריו התמימים והנמרצים. הספר מגולל את שנת הסטאז' הטרופה שהוא חווה, ועל הדרך שוטף בציניות, בזימה, בהומור ובלי טיפת רחמים כל סוגיה ונושא שרק יכולים להתעורר במפגש שלהם עם שאר חברי הצוות ועם המטופלים. בתוך שנה אחת בלבד, מספיק רוי לקוות, להתפכח, ללעוג, להתייאש, לצחוק, לדמוע, להתחרמן, לדעוך וגם, כמובן, להתפתח ולעבור טלטלות אישיות ומקצועיות, להתפלש בחרא האקזיסטנציאליסטי, במוות, במשמעות, או כמו שאמרה לו חברתו, ברי -

"שום דבר לא משתנה. להיסטוריה האישית ולחוויות אין כל חשיבות. אין כל צמיחה. לא ייאמן: בכל רחבי המדינה, עוברים סטאז'רים את התהליך הזה, וממשיכים כל יום כאילו דבר לא קרה ביום הקודם. 'שכח מזה, הכל נסלח, חזור הביתה, באהבה – ההיררכיה הרפואית'. זה ממשיך, חזק יותר מהתאבדות של מישהו. זה מה שעושה אדם לרופא. נהדר" (עמ' 273)

מעמדה קצת מוטרדת, וכאילו כדי לבדוק אם יש ממש בטענה הזו, את התזה שלי כתבתי בזמנו על החוויה של סטאז'רים לרפואה בשנת הסטאז', ועל האופן שבו הם תופסים את המרכיב הרגשי של טיפול הרופא במטופל. ניסיתי לגלות אם באמת אין משמעות להיסטוריה האישית של הרופא, או לאישיותו, או לסבא החולה שלו, או למוצא שלו, בעיצוב של התפיסות האלה. ראיינתי סטאז'רים במשך שנה, שמעתי את הסיפורים שלהם, עם חלקם צחקתי, עם חלקם כמעט ודמעתי, אבל בעיקר יצאתי עם תחושה מאוד מורכבת שרק בחלקה היא אופטימית, וברובה היא פשוט מכירה במידה שבה המערכת הרפואית (קצת כמו כל מערכת) היא מדשדשת, עגמומית, שאולי מוטב להיות אדישים אליה, אבל לפרקים להרשות לעצמנו גם לחייך בה, לקוות בה, אפילו לשמוח, אפילו – לא עלינו – להיות שמחים על בחירתנו לעבוד בה.

הספר, כמובן, חכם ונהדר ומעלה הרבה חיוכים. הוא מושווה לא מעט, ובצדק, למלכוד-22 בציניות ובהגחכה הכמעט-מתבקשות של מערכות גדולות, משומנות, לעתים מושחתות ומשוללות-היגיון. בדומה למלכוד-22, הוא פרוע לגמרי ומתאפיין באותם ראשי-תיבות משעשעים, יצירה של עולם כאוטי ושחיטה של פרות קדושות, בקיצור – כל המאפיינים הנהדרים האלה שאולי לפני עשור היו גורמים לי לתת גם חמישה כוכבים. לפרקים הוא קצת חזרתי, לפרקים קצת ארכאי, אבל בסך הכל – נפלא ומומלץ בחום למי שיידע לגשת אליו בראש הנכון ובלי יותר מידי ביקורתיות ורגישות.

» ביקורות נוספות של
» ביקורות נוספות על בית האלוהים