ביקורת ספרותית על קוקולקה מאת לאנה לוקס
ספר מעולה

---

לא, זה לא כיף. זה לא נעים לקרוא ספר על ניצול מחפיר של ילדים ונוער. זה מחריד. החוויה היא פשוט חווית זעם מתמשכת, מתסכלת, מרגיזה, מטלטלת, אפילו אם לא מדובר במקרה אמיתי. החוויה הופכת לקשה פי כמה, ברגע שהסיפור גם מסופר לעילא ולעילא, כמו שקורה בספר הזה, בפשטות אין-קץ, באופן מרתק שגורם להחסיר נשימה. בעצם, התוצאה היא ספר שקשה להגיד בלב שלם ש"נהנים" ממנו, אולי יותר משתאים ומתפעלים.

זה הסיפור של סמירה, שבתחילת הספר היא ילדה בת 7, חסרת משפחה ומוכת גורל, שבורחת מבית-ילדים יתומים באוקראינה של שנות ה-90. לאורך עמודים רבים ודי מההתחלה, היא עוברת תלאות וזוועות כיד הדמיון החולה, אבל לא מאבדת לרגע מהתקווה למצוא את מרינה, חברתה מבית-הילדים שאומצה בתחילת הסיפור על-ידי זוג גרמנים. גרמניה, מרינה, האהבה והתום הופכים לתקווה הבלתי-נכנעת של סמירה, שמכונה קוקולקה (куколка, "בובונת" בתרגום חופשי) על-ידי מי שהיא מתגלגלת לידיו.

בלתי יאומן, בעיניי, שזה ספר ביכורים. ניכר שהכותבת היא גרמנייה ממוצא אוקראיני, שמכירה היטב – עד לשד עצמותיה – את התרבויות האלה ואת המורכבות האדירה של כל אחת מהן. היא מספרת באופן מבריק, לא פחות, סיפור שאי אפשר לוותר בו או להשמיט ממנו אף פסקה, אף שורה ואף מילה. הוא מדויק, פשוט, משכנע ושואב, והוא בעיקר מאוד כואב, כי הוא מזכיר בלי סוף את הקלות הבלתי-נסבלת שבה אפשר להרוס, להשחית ולנצל ילדים, להשפיל ולהחפיץ נשים, לעורר אמון ולרמוס אותו כהרף עין, להאיץ התבגרות באופן המכוער ביותר שקיים.

לא פשוט, הספר הזה, אבל מדהים, מדהים, מדהים.

» ביקורות נוספות של
» ביקורות נוספות על קוקולקה