ביקורת ספרותית על הנכדה של מר לין מאת פיליפ קלודל
ספר טוב

---

לפני שנתיים ומשהו, במקום העבודה שלי הייתה מסתובבת פְּנִינִית (לא תרנגול הודו, אלא פְּנִינִית), שמנמנה ושחורה עם נקודות לבנות. היא נמלטה, כנראה, מאחד ממגדלי עופות הנוי שבאזור, וכמו פרטיזנית אמיתית הסתובבה במרחבי הדשא ולפעמים גם חצתה בריצה את הכבישים הפנימיים. לא היה עובד שלא הכיר אותה, ועבורי ועבור חבריי היא הפכה ממש לקמע. היא הייתה, עם כמה שמשעשע אולי להודות בזה, נקודת אור קוריוזית וחמודה שמחכה לנו שם בבוקר, או פוגשת את המבט שלנו כשהסתכלנו החוצה מהחלון, ותמיד הצליחה לנחם ולשעשע אותי. כשחזרתי לאותו המקום, שנה ומשהו אחר כך, גיליתי שהחברה המנוקדת שלי נדרסה ואיננה, והרגשתי צביטה בלב שלגמרי הבהירה לי שהפעם החוויה שלי במקום הזה תהיה שונה לגמרי, כפי שבאמת קרה.

למר לין, איש אסיאתי זקן ובודד, שמגיע למדינה זרה בספינת פליטים, יש כזה קמע – יש לו את נכדתו סנג-דיו, השארית היחידה מחייו האהובים והשבורים שנותרו מאחור. אותה קטנטונת היא הכוח המניע של מר לין, שגם ברגעי ההשפלה הקשים והעצובים נותן לו סיבה להמשיך ולסחוב. בלי שפה, בלי כסף, אבוד בעולם, הוא נאחז בנכדתו ובחבר שפגש בוקר אחד על ספסל, ואפילו שהם לא לגמרי מצליחים לתקשר, הם מצליחים להפיג זה את בדידותו של זה.

בדרך-כלל אני לא אוהבת את פיליפ קלודל, וספרים אחרים שלו שניסיתי בעבר זנחתי מהר מאוד. משהו בכתיבה שלו מרגיש לי קצת שטוח, לא מספיק מרגש ונוגע, ולמרות זאת משהו בסיפור גרם לי לחייך בעצב. הסיום שלו נהדר, מיוחד במינו, וגם אם הקריאה עצמה לא תמיד מתגמלת או מרגשת, היא כן 'תופסת' ומושכת. בסופו של דבר, הוא הצליח ליצור כאן סיפור קצר שעוסק (לטעמי, לפחות) בבדידות ובכמיהה האנושית הבסיסית למגעו, אפילו רק לנוכחותו, של אדם אחר.

מומלץ.

» ביקורות נוספות של
» ביקורות נוספות על הנכדה של מר לין