ביקורת ספרותית על מובי דיק [2 כרכים] מאת הרמן מלוויל
ספר טוב

---

כבר תקופה שיש לי כרית גדולה בצורה של דג, שאני נשענת עליה כשאני מחפשת תנוחה או זווית נוחה לקרוא בה. בשלב מסוים היא התחילה להחליק לי מאחורי המיטה, ממש צנחה בין הקיר למזרן עם הראש למטה כך שרק הזנב נשאר בולט בחוץ. כמה וכמה פעמים עמדתי והסתכלתי על זה, מגרדת בראש באי-נחת, יודעת שאיכשהו ראיתי פעם את הזנב הדגי הזה שכאילו צומח מלמטה, ופשוט לא זכרתי מאיפה. ימים שלמים זה רדף אותי, וכשנזכרתי שמדובר בכריכה האלמותית של מובי דיק – התחלתי אני לרדוף את הספר, בתרגום הזה ממש, עד שצדתי אותו.

אז הנה, קוראת "מובי דיק" מאת הרמן מלוויל, תרגם את זה יפה (בהיר, נהיר, אדיר, נדיר וכביר) אהרן אמיר. התרגום הוא בגדר שירה צרופה, ארוכה ומתמשכת. מהבחינה השפתית לבדה – הוא מהטקסטים היפים שקראתי, אם לא היפה בהם. הוא מצחיק, הוא מותח, ובחלקים מסוימים אפילו הרגשתי כמו ילדה שמהנהנת בפה פעור ובעיניים נוצצות לסיפור שמקריאים לה.

בסיפור, ישמעאל המלח וקוויקווג הצילצלן יוצאים למסע ציד-לוויתנים ארוך על סיפונה של "פיקווד", נסחפים אחר הטירוף של קפטן אחאב לצוד ולחסל את מובי דיק, הלוויתן הלבן והאיום. כמובן ואיך לא – זהו רק רובד אחד, והספר גדוש (כמו רוב הקלאסיקות האלמותיות) בהמון משמעויות, פרשנויות, קריצות ופלירטוטים עם הנצרות, היהדות, המיתולוגיה וכן הלאה. במשמעות שאני (באופן אישי) נוטה להתחבר אליה בעיקר, הלוויתן הוא סמל ומייצג של הפחדים והאִיּוּמִים הגדולים ביותר עלינו ועל נפשנו – בעיקר מבפנים, ושל האלוהים הגדול והכל-יכול שנמצא בעיקר בתוכנו ("הדבר שקוראים לו הצל שלי כאן עלי-אדמות הוא-הוא מהותי האמיתית", "הצרכים הפנימיים ביותר שבתוכנו הם המוסיפים להאיץ בנו קדימה"). לכולנו יש לוויתן – גדול יותר או פחות, מודע יותר או פחות. אנחנו יכולים לדלוק אחריו באמוק כמו קפטן אחאב, או מנגד – בכלל לא לדעת שהוא חג תחתינו במעגלים.

כידוע, לצד השפה היפהפייה, הספר שופע תיאורים מרובים – טכניים להחליא – של זני לוויתן, שיני לוויתן, שומן לוויתן, צבע לוויתן ומה לא. מצד אחד, זה מציף אבסורד גדול וחכם – שהרי נלקח הדבר האיום והנורא והמפחיד שרק האל והשטן ראו במו-עיניהם, ומפורק לגורמים קטנים. במובן הזה, האנציקלופדיה הקטנה שמובלעת בתוך הספר היא עוד ניסיון אבסורדי, בעיניי, 'לצוד' את הלוויתן – להצליח לתפוס אותו בשלמותו. מצד שני, זה מייגע באופן חריג.

לא סתם התמה המרכזית היא של מרדף ומסע. כמו שאני רדפתי בתחילה את הספר – כך הוא רדף אותי מאוחר יותר. לא פחות מחודש ימים לקח לי לקרוא אותו, ובמהלכו עשיתי הפוגה כדי לקרוא לא פחות משמונה (!) ספרים אחרים. הוא העיק עליי. הוא עיצבן אותי. לא הייתה לי סבלנות אליו. החלטתי שאחאב צריך להרים כבר ידיים ולרחם על כולנו, ממש בשיא הסערה שבלב הים, ואז הספר הסתכל עליי במבט מאשים ומפתה, וחזרתי אליו שוב ושוב. כנראה שמסעות אמיצים הם כמעט תמיד ויה דולורוזה. הם לא לכולם, אבל אם יש מזל – מגלים בסופם שהשקט האמיתי הוא זה שאחרי הסערה.

"יש אנשים המתים בעת השפל; יש המתים במי אפסיים; יש המתים במלוא גאון המבול. ואני חש עצמי עכשיו כמו נחשול שכל-כולו כרבולת קצף אחת... לחץ את ידי לשלום, בן-אדם."

» ביקורות נוספות של
» ביקורות נוספות על מובי דיק [2 כרכים]