מחיאות כפיים סוערות צריך למחוא לדבר הזה, בכל עמוד, על כל דמות, על כל צחקוק ועל כל רגע של עין לחה. לא צריך להשוות לסרט, לא צריך לשאול האם הוא עומד במבחן הזמן, לא צריך להעיר שהפסיכיאטריה עברה כל-כך הרבה מ-1962 ועד היום. עזבו, באמת – רק לקרוא וליהנות, ואפילו לחזור אליו שוב. הוא משחק בבטן הרכה של שאלת השיגעון והשפיות, של מלחמת היחיד בחברה, של השתלבות בה במחיר של כיבוי האש הפנימית – והכל בהומור עצוב וחכם.

בזכות כל אלה, הוא רלוונטי ומרגש למרות מרחק הזמן, ואולי דווקא בגלל הניחוח הארכאי. להתרגש ממקמרפי, מבילי, מהארדינג ומצ'יף זה קצת כמו לחזור ולהתרגש מול "מלך האריות" באנימציה דלוחה של שנות ה-90, ולצקצק על בתי משוגעים של פעם זה כמו להתחרפן על הצבא של "מלכוד 22", או על הרפואה של "בית האלוהים", וזה בכלל לא משנה שיצאו מאז כמה וכמה דברים "רלוונטיים" יותר בפירוטכניקה של וואו - פשוט כי זוכרים שהם מהמוקדמים ששיחקו לדברים האלה בבטן הרכה.

בתוך הטירוף הזה שקורה עכשיו, עוד לפני שנפתחו החנויות, קיבלתי אותו בעסקת החלפה. עמדתי עם מסכה וכפפות מול איזה בחורצ'יק מתחת למגדל מים ושמיים קודרים, נתתי לו את "כרוניקה של מוות ידוע מראש" של מארקס, והוא נתן לי בתמורה את "קן הקוקיה", והנהנו אחד לשני בגבות כמו שיכולים להנהן רק מי שהחליפו כמה גרמים של קוק או ספרים אפוקליפטיים על טירוף ואבסורד, והעותק ישן, ישן, ישן, והדפים חומים וספוגים לחות, וקראתי אותו בנשימה עצורה ובעיניים מוטרפות, בידי קטיפה, כדי שלא יתפורר לי ובעיקר כדי שיישאר איתי עוד.

"הוא לא מוכן לתת לכאב למחוק את ההומור, בדיוק כמו שהוא לא מוכן לתת להומור למחוק את הכאב." (209)

כבר תקופה שיש לי כרית גדולה בצורה של דג, שאני נשענת עליה כשאני מחפשת תנוחה או זווית נוחה לקרוא בה. בשלב מסוים היא התחילה להחליק לי מאחורי המיטה, ממש צנחה בין הקיר למזרן עם הראש למטה כך שרק הזנב נשאר בולט בחוץ. כמה וכמה פעמים עמדתי והסתכלתי על זה, מגרדת בראש באי-נחת, יודעת שאיכשהו ראיתי פעם את הזנב הדגי הזה שכאילו צומח מלמטה, ופשוט לא זכרתי מאיפה. ימים שלמים זה רדף אותי, וכשנזכרתי שמדובר בכריכה האלמותית של מובי דיק – התחלתי אני לרדוף את הספר, בתרגום הזה ממש, עד שצדתי אותו.

אז הנה, קוראת "מובי דיק" מאת הרמן מלוויל, תרגם את זה יפה (בהיר, נהיר, אדיר, נדיר וכביר) אהרן אמיר. התרגום הוא בגדר שירה צרופה, ארוכה ומתמשכת. מהבחינה השפתית לבדה – הוא מהטקסטים היפים שקראתי, אם לא היפה בהם. הוא מצחיק, הוא מותח, ובחלקים מסוימים אפילו הרגשתי כמו ילדה שמהנהנת בפה פעור ובעיניים נוצצות לסיפור שמקריאים לה.

בסיפור, ישמעאל המלח וקוויקווג הצילצלן יוצאים למסע ציד-לוויתנים ארוך על סיפונה של "פיקווד", נסחפים אחר הטירוף של קפטן אחאב לצוד ולחסל את מובי דיק, הלוויתן הלבן והאיום. כמובן ואיך לא – זהו רק רובד אחד, והספר גדוש (כמו רוב הקלאסיקות האלמותיות) בהמון משמעויות, פרשנויות, קריצות ופלירטוטים עם הנצרות, היהדות, המיתולוגיה וכן הלאה. במשמעות שאני (באופן אישי) נוטה להתחבר אליה בעיקר, הלוויתן הוא סמל ומייצג של הפחדים והאִיּוּמִים הגדולים ביותר עלינו ועל נפשנו – בעיקר מבפנים, ושל האלוהים הגדול והכל-יכול שנמצא בעיקר בתוכנו ("הדבר שקוראים לו הצל שלי כאן עלי-אדמות הוא-הוא מהותי האמיתית", "הצרכים הפנימיים ביותר שבתוכנו הם המוסיפים להאיץ בנו קדימה"). לכולנו יש לוויתן – גדול יותר או פחות, מודע יותר או פחות. אנחנו יכולים לדלוק אחריו באמוק כמו קפטן אחאב, או מנגד – בכלל לא לדעת שהוא חג תחתינו במעגלים.

כידוע, לצד השפה היפהפייה, הספר שופע תיאורים מרובים – טכניים להחליא – של זני לוויתן, שיני לוויתן, שומן לוויתן, צבע לוויתן ומה לא. מצד אחד, זה מציף אבסורד גדול וחכם – שהרי נלקח הדבר האיום והנורא והמפחיד שרק האל והשטן ראו במו-עיניהם, ומפורק לגורמים קטנים. במובן הזה, האנציקלופדיה הקטנה שמובלעת בתוך הספר היא עוד ניסיון אבסורדי, בעיניי, 'לצוד' את הלוויתן – להצליח לתפוס אותו בשלמותו. מצד שני, זה מייגע באופן חריג.

לא סתם התמה המרכזית היא של מרדף ומסע. כמו שאני רדפתי בתחילה את הספר – כך הוא רדף אותי מאוחר יותר. לא פחות מחודש ימים לקח לי לקרוא אותו, ובמהלכו עשיתי הפוגה כדי לקרוא לא פחות משמונה (!) ספרים אחרים. הוא העיק עליי. הוא עיצבן אותי. לא הייתה לי סבלנות אליו. החלטתי שאחאב צריך להרים כבר ידיים ולרחם על כולנו, ממש בשיא הסערה שבלב הים, ואז הספר הסתכל עליי במבט מאשים ומפתה, וחזרתי אליו שוב ושוב. כנראה שמסעות אמיצים הם כמעט תמיד ויה דולורוזה. הם לא לכולם, אבל אם יש מזל – מגלים בסופם שהשקט האמיתי הוא זה שאחרי הסערה.

"יש אנשים המתים בעת השפל; יש המתים במי אפסיים; יש המתים במלוא גאון המבול. ואני חש עצמי עכשיו כמו נחשול שכל-כולו כרבולת קצף אחת... לחץ את ידי לשלום, בן-אדם."

"לפיסת השמיים, הנראית מסביב לבניין הלבן, צבע כחול עדין, מיוחד במינו, כמעט טורקיז, המשווה לתמונה אווירה לירית והדר, המצמצמים את תחושת ההתפוררות [...] אווירה מתאימה נוצרת על-ידי המוסיקה של הבדרנים הכושים, בבר שמעבר לפינה. באזור זה של ניו אורלינס, תמצא תמיד מאחורי הפינה, או במרחק בניינים אחדים, פסנתר קטן שאצבעות חומות פורטות עליו בשטף קדחתני" (תמונה ראשונה, 5).

בכזה קסם מוסיקלי וציורי מתוארת בפתיחה מסגרת המחזה. שכונת עוני בניו-אורלינס, שנות ה-20 של המאה ה-20, בניין דירות רעוע בעל שתי קומות. למטה גרים סטלה וסטנלי – היא עקרת בית כנועה ונאיבית, הוא בעיקר משחק פוקר, משתכר ושובר דברים בבית. אחותה של סטלה, בלאנש ("לבנה" בצרפתית), מגיעה לביקור בקו הרכבת החשמלית של ניו-אורלינס, הנקראת "Desire". היא מספרת לאחותה על אובדן אחוזת המשפחה; היא מסתירה את גילה ומספרת סיפורי מעשיות; היא עטופה בגינונים, בפרוות ובתכשיטים, והיא מביאה איתה תשוקה וטירוף שמטלטלים את חיי הזוג ואת חייהן של דמויות אחרות. רק בהדרגה נחשף הסיפור העגום שלה. אחת המעלות הגדולות של המחזה, בעיניי, היא שהיחס והרגש שלי כלפי בלאנש וכלפי כל דמות, כמעט, השתנו מקצה לקצה מתחילת המחזה ועד סופו.

טנסי וויליאמס כתב את המחזה ב- 1945, וב1947, בניו-יורק, הוא עלה לראשונה על במה. כמו בהרבה יצירות טובות, אפשר למצוא בו כמה וכמה צירים שדרכם אפשר להתחבר או להבין את הסיפור. האחד הוא, כמובן, מפגש התרבויות הנפיץ והרגיש בין בלאנש, האמריקאית שמגיעה לכאורה "מבית טוב", וסטנלי – מהגר בהמי, פרוע ואלים ממוצא פולני, שהיא מכנה בלעג "פולאק". ציר אחר, איך לא, הוא המתח והיחסים שבין נשים וגברים – חלוקת תפקידים, אגו וכבוד. מעבר לעניינים האלה, לדעתי, יש אמירה עמוקה ומרומזת יותר על ההתבגרות (ואפילו ההזדקנות) הבודדה והפתטית שמייצגת בלאנש, על כמיהה לתשוקה ובעצם – על מהי בכלל "תשוקה". מה ההבדל בין התשוקה הרומנטית, התמימה, שמייצגת ושחוותה בלאנש בעברה המפוקפק, לבין התשוקה הטראגית והסוערת שקיימת בין סטנלי וסטלה?

"היא בוודאי אוהבת אותך. אנשים חולים יוצרים קשרים עמוקים יותר, כנים יותר... הראה לי אדם שלא ידע עצב מימיו, ואוכיח לך שהוא יצור שטחי" (בלאנש, 47);

"הוא מתנהג כמו חיה! ... יש בו אפילו משהו תת-אנושי ... שריד מתקופת האבן! נושא הביתה את הבשר החי, שלל הציד מן הג'ונגל! ואת – את כאן – מחכה ומצפה לו! אולי ינחית עליך מהלומה ואולי ישמיע קול נאקה וינשק לך!" (בלאנש, 64);

"התגלתה לי – האהבה. גיליתי אותה בבת אחת ובשלמות רבה, רבה מידי. זה היה כאילו הוטלה פתאום אלומת אור מסנוורת על משהו שהיה תמיד שרוי בצל, וכל העולם הואר בשבילי" (בלאנש, 89);

"כשרק נפגשנו, את ואני, חשבת שאני המוני. את כל-כך צדקת, בייבי. הייתי המוני כמו זבל. את הראית לי צילום של בית על עמודים ואני הורדתי אותך מהעמודים האלה ואיך שאהבת את זה, איך שאהבת את האורות הצבעוניים שנדלקים! ולא היה לנו טוב ביחד? לא היה לנו בסדר גמור עד שהיא הופיעה כאן?" (סטנלי, 106).

הקריאה היא קצבית, תאטרלית, עצובה ומצחיקה, וחלקים כבירים מהטקסט הקראתי לעצמי בקול רם. כאן יש לציין לחיוב את התרגום של רבקה משולח, גם אם בנקודות מסוימות הרגשתי שהוא לא מושלם. אני מודה שלא התאפקתי, ומיד בסיום הקריאה צפיתי בסרט "A Streetcar Named Desire" שיצא ב-1951. פתאום השכונה שציירתי בראש נצבעה מולי בשחור-לבן, בלאנש הייתה וויויאן לי היפהפייה, סטנלי היה מרלון ברנדו, ובאותה קצביות נהדרת של שעתיים, קיבלתי השלמה הולמת למחזה.

למי שמתחבר למחזות ולא מתגרד מקצת מלודרמה – מומלץ בחום ואפילו בתשוקה.

יצירת מופת. לבנת חבלה. מעיין נובע. בור בלי תחתית. תיבת נגינה. מעצור לדלת. יקום בכף היד. הבל יצוק. ביצת הפתעה. סם הזייה. קנה של תותח. פלסטיק שרוף. שיר הלל. פגר עופות. סימן שאלה. נזר הבריאה. הר של אשפה. רכבת הרים. שפך ביבים. נוסח תפילה. נעימת קבורה. פרח נדיר. ראש בקיר. תמוה. דפוק. מבריק. חלול. יקר מפז. זול ורדוד. עשרה כוכבים או מינוס תשעה –

והכל נכון. 841 עמודים שהם מפגן להטוטים וירטואוזיים של "לזה אני קוראת ספרות, רבותיי!" באותה נשימה עם "עזבו אתכם שטויות, זה בכלל לא ספרות הדבר הזה, רבותיי!", וגם אחרי שקוראים ומתמוגגים וצולחים – איך אפשר להמליץ? מה אגיד? "תכניס, תכניס את הראש למיקרו ותפעיל, יש מצב שתראה כוכבים"? ממילא מי שצלח וסיים אותו - קרא והבין אותו קצת אחרת, או ראה כוכבים קצת אחרים.

אציין שניגשתי למלאכה מבלי שקראתי קודם את האודיסאה או את "דיוקן האמן כאיש צעיר" המתבקשים, וגם לא במקביל ל"המדריך ליוליסס", דווקא בגלל שרציתי שהקריאה הראשונה שלי בו תהיה ניטרלית וחווייתית, והנה, נודה על האמת - לא קל. זרם תודעה, שפת חלום, סגנונות כתיבה מתחלפים ואינסוף (תרתי משמע – אינסוף) הערות שוליים, הקבלות, סמלים, אנלוגיות ופארודיות, החל באודיסאה ועד לשיקספיר דרך כתבים גאלים של המאה ה-19 והברית החדשה. כמובן שאפשר לפרק את יוליסס לאורכו ולרוחבו וגם באלכסון במשך כמה שנים טובות, ולפענח לעומק כל הקבלה, כל פארודיה, כל סמל וכל משחק מילים – ויש לא מעט שעשו זאת. היופי הוא, שלגמרי לא צריכים ולא חייבים – להפך.

בעיניי, יוליסס הוא לא יצירה שמוגשת "להבנה מלאה", והוא לא "סיפור" שמספרים לנו כדי שנבין אותו כמו שהוא. הוא גוש גולמי של Mind.

ג'ויס כתב עולם שלם וכאוטי שמתרחש ביממה אחת בדבלין (16.06.1904, הוא ה-BloomsDay); בתאריך הזה, במציאות, פגש ג'ויס לראשונה את אהובתו. הוא הכין תיבת אוצר עם דמויות אדירות, עם עושר אינסופי של הסתעפויות, אסוציאציות, פרטים, הקבלות, חלומות, מחשבות וזיכרונות – חלקם ברורים לנו וחלקם פחות, ונתן לנו להציץ. רק להציץ.
ה- Mind הזה של ג'ויס הוא כמו חידה עמומה שאנחנו מנסים להבין דרך חיבור לחלקיקי ה-Mind שלנו. בהתאם, היכולת להרפות מהצורך להבין כל פסיק וכל מילה – היא קריטית ואפילו מתבקשת. לדעתי, צנוע מספיק להבין שקיימת פארודיה, או שקיימות הקבלות. את חלקן אנחנו מבינים עד הסוף ואת חלקן לא – וזה בסדר. זה לגמרי נתון לבחירתנו באיזו רזולוציה לקרוא אותו, ואפשר להנות ממנו באינספור רמות שונות. דווקא ברגע שנשענים אחורנית ונותנים לג'ויס לשחק לנו בראש, רואים את העלילה (שקיימת גם קיימת, בניגוד למה שאוהבים לטעון), בו-זמנית מבינים שהיא ממש לא העיקר, צוחקים בלי הפסקה, מתפעלים, מסמנים המוני משפטים גאוניים ופשוט לא יכולים להניח אותו מהיד. סבוך, עמוס וסתום ככל שיהיה – לא הייתי מוותרת בו על מילה אחת.

"מִלִּים? מוּסִיקָה? לֹא: מָה שֶׁמֵּאֲחוֹרי זֶה. בלום פָּרַם, הִדֵּק, נִתֵּק. בלום. שֶׁטֶף חֲשָׁאִיּות מטושטשת חמימה טַעַם-ממנה, זָרַם לִשְׁטֹף הַחוצה בְּמוּסִיקָה, בִּתְשׁוּקָה, אָפֵל הַשֶּׁטֶף לִטְעִימָה, פּוֹלֵשׁ, לְמַשֵּׁשׁ אוֹתָהּ, לחֲשָׁשׁ אוֹתָהּ לְפַשְׁפֵּשׁ אוֹתָהּ לגַשֵּׁשׁ מֵעָלֶיהָ, תַּיִשׁ, נַקְבּוּבִיּות לְהִתְרַחֵב מִתְרַחֲבוֹת. תַּיִשׁ. הָאֹשֶׁר, הַתְּחוּשָׁה, הַחֲמִימוּת ה... תַּיִשׁ. להזרים מֵעַל סְכָרִים אשד זְרָמִים. מַבּוּל, אשד, שֶׁטֶף, אשד-אֹשֶׁר, תישת-תַּיִשׁ. עַכְשָׁיו! שפַת הָאַהֲבָה." (11, הסירנות; 320-321).

לפני שנתיים ומשהו, במקום העבודה שלי הייתה מסתובבת פְּנִינִית (לא תרנגול הודו, אלא פְּנִינִית), שמנמנה ושחורה עם נקודות לבנות. היא נמלטה, כנראה, מאחד ממגדלי עופות הנוי שבאזור, וכמו פרטיזנית אמיתית הסתובבה במרחבי הדשא ולפעמים גם חצתה בריצה את הכבישים הפנימיים. לא היה עובד שלא הכיר אותה, ועבורי ועבור חבריי היא הפכה ממש לקמע. היא הייתה, עם כמה שמשעשע אולי להודות בזה, נקודת אור קוריוזית וחמודה שמחכה לנו שם בבוקר, או פוגשת את המבט שלנו כשהסתכלנו החוצה מהחלון, ותמיד הצליחה לנחם ולשעשע אותי. כשחזרתי לאותו המקום, שנה ומשהו אחר כך, גיליתי שהחברה המנוקדת שלי נדרסה ואיננה, והרגשתי צביטה בלב שלגמרי הבהירה לי שהפעם החוויה שלי במקום הזה תהיה שונה לגמרי, כפי שבאמת קרה.

למר לין, איש אסיאתי זקן ובודד, שמגיע למדינה זרה בספינת פליטים, יש כזה קמע – יש לו את נכדתו סנג-דיו, השארית היחידה מחייו האהובים והשבורים שנותרו מאחור. אותה קטנטונת היא הכוח המניע של מר לין, שגם ברגעי ההשפלה הקשים והעצובים נותן לו סיבה להמשיך ולסחוב. בלי שפה, בלי כסף, אבוד בעולם, הוא נאחז בנכדתו ובחבר שפגש בוקר אחד על ספסל, ואפילו שהם לא לגמרי מצליחים לתקשר, הם מצליחים להפיג זה את בדידותו של זה.

בדרך-כלל אני לא אוהבת את פיליפ קלודל, וספרים אחרים שלו שניסיתי בעבר זנחתי מהר מאוד. משהו בכתיבה שלו מרגיש לי קצת שטוח, לא מספיק מרגש ונוגע, ולמרות זאת משהו בסיפור גרם לי לחייך בעצב. הסיום שלו נהדר, מיוחד במינו, וגם אם הקריאה עצמה לא תמיד מתגמלת או מרגשת, היא כן 'תופסת' ומושכת. בסופו של דבר, הוא הצליח ליצור כאן סיפור קצר שעוסק (לטעמי, לפחות) בבדידות ובכמיהה האנושית הבסיסית למגעו, אפילו רק לנוכחותו, של אדם אחר.

מומלץ.

הרבה דברים הוא מזמין, "הזמנה לגרדום". הוא מזמין קריאה מעמיקה ומושקעת, אולי אפילו קריאה נוספת, מזמין ניתוח ופרשנות יותר מאשר ביקורת או סקירה ובעיקר מזמין הרבה מחשבה.

אי-שם ב-1934 נבוקוב כתב על צינצינאט, אסיר הממתין להוצאתו להורג. סובבים אותו הסוהר המוקיון ובתו הקטנה והפתיינית (שמנסה, לכאורה, להציל אותו), מנהל הכלא הנבל, אסיר נוסף בעל זהות חידתית, בני משפחתו ההזויים, עורך דין נלעג ועוד דמויות סטריאוטיפיות, גנריות, גרוטסקיות להחריד, שדרך המפגשים איתן הופכים שלושת השבועות שלפני המוות לאבסורדיים, לעצובים, למצחיקים ובעיקר לביזאריים.

אנחנו לא יודעים מה היה פשעו של צינצינאט, ובצדק – זה פשוט לא רלוונטי, כי הספר הוא גרוטסקה צינית ואבסורדית על החיים והמוות, הגוף והנפש, הציני והמהותי. הוא מצליח להיות נהיר וזורם, אבל בו-זמנית מרגישים שיש בו עוד רובד, אותו רובד פרשני שהוא כל-כך מזמין. לא ברור באיזו מדינה, אם בכלל, מתרחש הסיפור, או מתי הוא מתקיים "במציאות" ומתי הוא למעשה מתקיים בפנטזיה, או בדמיון של צינצינאט. אותו "כלא" הוא לפרקים כלא גשמי, אמיתי וקר, ולפרקים הוא יותר מטאפורי, בעל קירות דיפוזיים. צינצינאט הוא גם אדם רגיל, "ככל האדם", אבל גם איש גנרי – משל לאדם הכלוא באופן נצחי ב"כלא" שאנחנו מכנים "החיים".

התחושה במהלך הקריאה היא של צפייה בסרט תקופתי וקופצני בשחור-לבן, או של צפייה בהצגת תאטרון ישנה, ארוכה ומורכבת, אל תוך הלילה, עד לסיום המיוחד. אין כאן טקסט ארוך, ולמעט מונולוגים ומכתבים מרגשים, יפהפיים וליריים שמופיעים פה ושם מפיו של צינצינאט – הוא גם לא מתיימר לסחוט דמעות או לטלטל במובן המקובל. הוא פשוט מתמלל סצנות אבסורדיות שקל להמחיז אותן בדמיון – על ההמתנה למוות הידוע מראש, שבפנטזיה אולי נדמית כמו תפילה נוגה וקדושה, אבל בפועל יכולה להיות משחק שחמט עם שותף מדושן לתא; על פרידה, שבתיאוריה אולי מלווה במילות אהבה, אבל בפועל יכולה להיות מביכה וחמוצה מהחמצה; על כמה ניתן "להתכונן" למוות, על השבריריות המביכה של החיים ועל המשמעות שיש או אין במה שנותר או במה שאפשר להיאחז בו עד לרגעים האחרונים.

חשוב לנסות ולהיות ערים לרבדים הנוספים שמעבר לסיפור הפשוט (גם אם לא להעמיק בהם), אחרת הוא נחווה כפחות טוב. באותה נשימה - אפשר לוותר על אחרית הדבר הארוכה והמפונפנת. היא לא מבארת ומעמיקה כמו שהיא מתנשאת ומעיקה.

מומלץ.

כמו כל אדם שעובד במערכת הרפואית, קיבלתי לאורך השנים המלצות (מוצדקות יותר או פחות) על ספרים, סדרות וסרטים, החל מ"האנטומיה של גריי", דרך "האוס" ועד "האדם מחפש משמעות", כל אחד בזווית ובהקשר קצת אחרים. בסופו של דבר, כמה טוב שבאופן לגמרי עצמאי התגלגלתי אל הספר הזה, שלמרבה השמחה והגיוון גם נכתב ע"י פסיכאטר ומחבר כל-כך הרבה עולמות קרובים אליי, ובפרט מפלרטט (או מנסה לפלרטט) לא מעט עם המקום של הפסיכולוגיה והרגש בתוך ההקשר הרפואי.

במרכז הסיפור המטורלל הזה עומד רוי באש, שמתחיל סטאז' ב"בית האלוהים", בית-החולים שמסונף ל"בה"ט" – בית-הספר-לרפואה-הטוב-ביותר, יחד עם חבריו התמימים והנמרצים. הספר מגולל את שנת הסטאז' הטרופה שהוא חווה, ועל הדרך שוטף בציניות, בזימה, בהומור ובלי טיפת רחמים כל סוגיה ונושא שרק יכולים להתעורר במפגש שלהם עם שאר חברי הצוות ועם המטופלים. בתוך שנה אחת בלבד, מספיק רוי לקוות, להתפכח, ללעוג, להתייאש, לצחוק, לדמוע, להתחרמן, לדעוך וגם, כמובן, להתפתח ולעבור טלטלות אישיות ומקצועיות, להתפלש בחרא האקזיסטנציאליסטי, במוות, במשמעות, או כמו שאמרה לו חברתו, ברי -

"שום דבר לא משתנה. להיסטוריה האישית ולחוויות אין כל חשיבות. אין כל צמיחה. לא ייאמן: בכל רחבי המדינה, עוברים סטאז'רים את התהליך הזה, וממשיכים כל יום כאילו דבר לא קרה ביום הקודם. 'שכח מזה, הכל נסלח, חזור הביתה, באהבה – ההיררכיה הרפואית'. זה ממשיך, חזק יותר מהתאבדות של מישהו. זה מה שעושה אדם לרופא. נהדר" (עמ' 273)

מעמדה קצת מוטרדת, וכאילו כדי לבדוק אם יש ממש בטענה הזו, את התזה שלי כתבתי בזמנו על החוויה של סטאז'רים לרפואה בשנת הסטאז', ועל האופן שבו הם תופסים את המרכיב הרגשי של טיפול הרופא במטופל. ניסיתי לגלות אם באמת אין משמעות להיסטוריה האישית של הרופא, או לאישיותו, או לסבא החולה שלו, או למוצא שלו, בעיצוב של התפיסות האלה. ראיינתי סטאז'רים במשך שנה, שמעתי את הסיפורים שלהם, עם חלקם צחקתי, עם חלקם כמעט ודמעתי, אבל בעיקר יצאתי עם תחושה מאוד מורכבת שרק בחלקה היא אופטימית, וברובה היא פשוט מכירה במידה שבה המערכת הרפואית (קצת כמו כל מערכת) היא מדשדשת, עגמומית, שאולי מוטב להיות אדישים אליה, אבל לפרקים להרשות לעצמנו גם לחייך בה, לקוות בה, אפילו לשמוח, אפילו – לא עלינו – להיות שמחים על בחירתנו לעבוד בה.

הספר, כמובן, חכם ונהדר ומעלה הרבה חיוכים. הוא מושווה לא מעט, ובצדק, למלכוד-22 בציניות ובהגחכה הכמעט-מתבקשות של מערכות גדולות, משומנות, לעתים מושחתות ומשוללות-היגיון. בדומה למלכוד-22, הוא פרוע לגמרי ומתאפיין באותם ראשי-תיבות משעשעים, יצירה של עולם כאוטי ושחיטה של פרות קדושות, בקיצור – כל המאפיינים הנהדרים האלה שאולי לפני עשור היו גורמים לי לתת גם חמישה כוכבים. לפרקים הוא קצת חזרתי, לפרקים קצת ארכאי, אבל בסך הכל – נפלא ומומלץ בחום למי שיידע לגשת אליו בראש הנכון ובלי יותר מידי ביקורתיות ורגישות.

לא, זה לא כיף. זה לא נעים לקרוא ספר על ניצול מחפיר של ילדים ונוער. זה מחריד. החוויה היא פשוט חווית זעם מתמשכת, מתסכלת, מרגיזה, מטלטלת, אפילו אם לא מדובר במקרה אמיתי. החוויה הופכת לקשה פי כמה, ברגע שהסיפור גם מסופר לעילא ולעילא, כמו שקורה בספר הזה, בפשטות אין-קץ, באופן מרתק שגורם להחסיר נשימה. בעצם, התוצאה היא ספר שקשה להגיד בלב שלם ש"נהנים" ממנו, אולי יותר משתאים ומתפעלים.

זה הסיפור של סמירה, שבתחילת הספר היא ילדה בת 7, חסרת משפחה ומוכת גורל, שבורחת מבית-ילדים יתומים באוקראינה של שנות ה-90. לאורך עמודים רבים ודי מההתחלה, היא עוברת תלאות וזוועות כיד הדמיון החולה, אבל לא מאבדת לרגע מהתקווה למצוא את מרינה, חברתה מבית-הילדים שאומצה בתחילת הסיפור על-ידי זוג גרמנים. גרמניה, מרינה, האהבה והתום הופכים לתקווה הבלתי-נכנעת של סמירה, שמכונה קוקולקה (куколка, "בובונת" בתרגום חופשי) על-ידי מי שהיא מתגלגלת לידיו.

בלתי יאומן, בעיניי, שזה ספר ביכורים. ניכר שהכותבת היא גרמנייה ממוצא אוקראיני, שמכירה היטב – עד לשד עצמותיה – את התרבויות האלה ואת המורכבות האדירה של כל אחת מהן. היא מספרת באופן מבריק, לא פחות, סיפור שאי אפשר לוותר בו או להשמיט ממנו אף פסקה, אף שורה ואף מילה. הוא מדויק, פשוט, משכנע ושואב, והוא בעיקר מאוד כואב, כי הוא מזכיר בלי סוף את הקלות הבלתי-נסבלת שבה אפשר להרוס, להשחית ולנצל ילדים, להשפיל ולהחפיץ נשים, לעורר אמון ולרמוס אותו כהרף עין, להאיץ התבגרות באופן המכוער ביותר שקיים.

לא פשוט, הספר הזה, אבל מדהים, מדהים, מדהים.

האיש מ"שם" הוא בעצם גבר ישראלי-יהודי שמספר את סיפורו בחלוף שנים רבות. ב-1947, הוא נפצע במצרים ועולה על רכבת בקהיר בדרכו ארצה. ידו השמאלית גדומה, הוא מיטלטל בדרכים מטושטש ממשככי כאב, ואת נסיעתו ברכבת הוא מעביר בשיחה עם רופא מצרי צעיר, חד ודעתן. רגע לפני שהוא זוכה לדרוך שוב על אדמת הארץ, פורצת מלחמת העצמאות והוא מוצא את עצמו 'תקוע' בעיירה מצרית, מטופל בידי הרופא הצעיר כאורח בבית משפחתה של ארוסתו.

לאיש אין שם, זהות ברורה או קול צלול. לא ברור מאין הוא בא ולאן הוא הולך, והוא מהווה בעיקר אבטיפוס וייצוג ליהודי הבודד, הנווד, הספק אמיץ-ספק פחדן, שמלחמות ממסגרות את חייו. במשך ימים ארוכים הוא שוכב על מיטה חורקת בעיירה נידחת בארץ נכר, כשבמרחק עשרות קילומטרים בלבד מתחוללת מלחמה עקובה מדם, ולאט לאט הריקנות שלו הופכת עמוקה כל-כך עד שכל מה שמהדהד הוא שאלת הכמיהה לארץ, הפחד מהחזרה אליה, הנימוק והעוגן של הגעגוע. באיזה "שם" ירגיש יותר "בבית"? האם יש בכלל משהו שמצפה לו, "שם"? איפה מתחוללים החיים "האמיתיים", על אדמת המלחמה, או בין קירות הבית השותק והמתוח שבו מאכילים וסועדים אותו?

לאורך הקריאה, התנגן בראשי בלי הפסקה "שיר כאב" של מאיר אריאל, עם האזכור של צעירים ערבים משכילים, שמביטים בעיניים, שמדברים ישר אל תוך היין, שנמצאים שם בסוף כל משפט שנגיד בעברית. היחסים העמוקים, המורכבים והסבוכים שקושר האיש עם מטפליו, אויביו לכאורה, הם לב-לבו של הספר – הוא מוקף בדמויות ערביות חדות, לוחמניות, יצריות, שנעות בין שנאה יוקדת כלפיו לבין חמלה והכנסת אורחים כמעט אוטומטיות, ורק בזכותן ולעומתן מתאפשר החיוורון שלו, שמציף את כל השאלות והתהיות שהוזכרו.

זהו ספר של ארבעה כוכבים שמרוויח את הכוכב החמישי בהדרגה, לאט לאט, בדם, ביזע ובדמעות. בלתי-יאומן שאורכו רק 150 עמודים, כי הם מרגישים אינסופיים, לגמרי במובן החיובי. מסירת הסיפור בדיעבד, ממרומי שנים רבות, משכנעת ומורגשת היטב. לאורך כל הקריאה, הרגשתי על בשרי קצת ממה שחווה האיש. בהתחלה כשהיה מעורפל ברכבת, מתאר את החום התלוי באוויר, שוקע בדיונים ברומו של עולם עם אותו צעיר, גם העפעפיים שלי נעצמו בערך אחת לעשרה עמודים; כשהרהר אם לעזוב את בית המשפחה ולצעוד לארץ ישראל, שקלתי גם אני לנטוש את הקריאה ולוותר; ובסוף, כשהמתח הלך וגאה והספר הפך לספר מתח של ממש – קראתי בקצב מהיר והרגשתי את הכאב והעצב. השיעמום היה מראה רגעית לתחושת ריקנות ותלישות, המתח היה מראה לפחד והקלת הסיום הייתה כמעט, רק כמעט - מראה לחדוות ההישרדות.

נהדר.