“בתור קלאסיקה, אין ספק שמעטים אלו האמיצים המצליחים לחצות את יוליסס בשלום. לצערי אינני אחד מהם. מזל שיש כאלה שמכריחים אותם ואפשר למצוא ברשת כמה רוּחַ וְצִלְצוּלִים – קלאסיקות ספרותיות מנקודת מבטה של סטודנטית מתוסכלת למדעי הרוח יוליסס. כבר בתחילת הסמסטר התנוסס לו השם הזה בתחתית הסילבוס של "ספרות מופת המערב ב'", נועץ בי מבט מאיים, טורד את מנוחתי. כל הקלאסיקות שקראתי במהלך יותר משנתיים של תואר ראשון בפקולטה למדעי הרוח החווירו לעומת כובד משקלה (תרתי משמע) של יצירת המופת המודרנית הזו, פרי עטו של גדול סופרי אירלנד. הכרך העבה הציב בפניי אתגר שלעומתו טיפוס על הקלימנג'רו באמצע הקיץ נראה כמו משחק ילדים. לפני שהמתח מוציא אתכם מדעתכם, מוטב לגשת ישר לעניין, ולגלות לכם שלא עלה בידי להיות האדם הראשון בהיסטוריה שצלח את יוליסס. ניסיתי, בחיי שניסיתי, אבל במשך כל שמונת הפרקים (סליחה, אפיזודות. ג'יימס ג'ויס הוא כל כך מיוחד שהפרקים שלו הם לא סתם פרקים כי אם אפיזודות) הראשונים, המחשבה היחידה שניקרה במוחי היתה: "מה זה? איך אפשר לקרוא את זה?" (כן, ברגעים קשים אני נוטה לצטט את "בלי סודות"). כמה שלא הפכתי בשאלה הזו, התשובה היתה זהה – שיעמום נשאר שיעמום. אינני מתיימרת לערער על חשיבותו וגאונותו של ג'יימס ג'ויס. ברור לי שעצם העובדה שיוליסס הפיל עליי תרדמה, שלא לומר תרדמת, אינה מצביעה על היותו ספר גרוע, חלילה וחס. יוליסס הוא פשוט ספר שלא ניתן להבין ממנו כלום, ולכן הקריאה בו הופכת לעינוי של ממש תוך שלושה משפטים. לאחר שכינסתי את טובי המוחות, כלומר חמישה מחבריי לתכנית המצטיינים של הפקולטה, וכולנו אימצנו את מוחותינו במשך מספר שעות, הצלחנו להגיע למסקנות הבאות: 1. בשלושת הפרקים הראשונים יש מישהו בשם סטיבן דדאלוס, ויש מגדל. 2. אחר כך מישהו בשם ליאופולד בלום הולך לשירותים, ויש חתולה. 3. בלום רוצה לבגוד באשתו, ויש הלוויה למישהו. 4. כל זה קשור איכשהו לסכסוכים פוליטיים באירלנד. 5. לכל הפרקים קוראים אפיזודות, ויש להם שמות שלקוחים מהאודיסיאה. 6. כשלמדנו את האודיסיאה בשנה א' זה היה הרבה יותר מעניין. בשלב הזה נאלצנו להפסיק, הן משום שתקפו אותנו גלי נוסטלגיה לשנה א', והן משום שאיש מאיתנו לא הצליח לסיים את האפיזודה התשיעית. פנינו למרצתנו היקרה, וזו הבינה לליבנו והרשתה לנו, אם כי בחוסר רצון מסוים, לדלג ישר לאפיזודה השלוש עשרה, ומשם לשתי האפיזודות האחרונות. אפיזודה שלוש עשרה דווקא היתה בסדר, כנראה מפני שבחלקה הגדול היא מתוארת מנקודת מבטה של פוסטמה מתבגרת שטופת הורמונים, בעוד ששאר האפיזודות מתוארות מנקודת מבטם של דדאלוס ובלום המעצבנים, שכל משפט שני שלהם הוא רפרנס ליצירת מופת אחרת. ההתייחסויות האלו למיטב הספרות הקאנונית משרתות מטרה אחת בלבד: להראות לקוראים שג'יימס ג'ויס קרא הרבה ספרים מוערכים, שידעו שיש להם עסק עם איש משכיל (משכיל משעמם אמנם, אבל משכיל). שמחה וטובת לב המשכתי לפלס את דרכי לאפיזודה השבע עשרה, שמסכמת כל מיני דברים שקרו באפיזודות הקודמות בעזרת אמצעי ספרותי מחוכם ביותר, הלא הוא ה-FAQ. בניגוד למצופה, לא רק שהתשובות על השאלות הנפוצות (והמונפצות) של ג'ויס לא עזרו לי להבין את העלילה, אלא שהן גם אלו שייאשו אותי סופית. וכך, ידידיי, כשלתי במשימה הגדולה מכולן: אישוש או הפרכת מיתוס יוליסס הגדול. מיתוס יוליסס הגדול, למי שאינו יודע, גורס כי האפיזודה השמונה עשרה והאחרונה של יוליסס היא כה נפלאה, עד ששווה לצלוח את כל שבעה עשר מדורי הגיהינום שקודמים לה רק כדי לטעום מפירותיה הרעננים. המיתוס העתיק מספר כי האפיזודה, שנכתבה מנקודת מבטה של מולי בלום (שאמורה לייצג את פנלופי), היא, ובכן, מעניינת. תמיד חשדתי שהמיתוס היפה הזה, בדומה למיתוס שמכוערות טובות במיטה, הומצא על ידי בעלי אינטרסים במטרה למכור סחורה לא אטרקטיבית בשיטת סוכריית האומץ: שווה לסבול לאורך זמן בשביל התקווה שבסוף יש קצת מתוק. ובכן, לעולם לא אדע אם הסוף הוא באמת מתוק או משמים כמו כל השאר. את התעלומה הזו אני משאירה למישהו אחר, בעל עצבים חזקים יותר ואינטלקט מנופח יותר ממני. ג'יימס ג'ויס, יוליסס. עברית: יעל רנן. הוצאת זמורה ביתן 1992.”

“איך מתארים עולם שלם במילים? בשביל ביצוע משימה זו צריך ולו מעט מכישרון הכתיבה של ג'ויס. אני אומנם אוהבת את כול הקשור בכתיבה ומילים, אך לא ניחנתי ולו באלפית מכישרונו של זה. בכול זאת אנסה לתאר את חוויתי מן העולם ש-"יוליסס" טומן בחובו. "יוליסס" אינו ספר פשוט. הוא ארוך למדי (841 עמודים הכתובים בכתב צפוף); מלא באזכורים של ספרות, שירה והיסטוריה שלא תמיד מובנים למי שלא חי בתקופתו של ג'יימס ג'ויס; משובץ באזכורים מן התנ"ך ומן הברית החדשה שחלק נכבד מהם כתוב בלטינית. עם זאת, אני מאמינה שיש בכול הקושי הזה גם מן היופי של הספר. הוא מלא בידע, הוא מאתגר את הקורא בדרכים מתוחכמות שרק ג'ויס יכול היה לחשוב עליהן. את המסע שלי עם הספר הזה התחלתי עוד לפני שבכלל קראתי את עמודו הראשון. הוא התחיל כשקראתי את הערך על ג'יימס ג'ויס בויקיפדיה. אומנם הכרתי את ג'ויס עוד לפני כן כשקראתי את הסיפור "המתים" שכתב, אך לא ידעתי עליו דבר מלבד העובדה שכתב את הסיפור "המתים". בעת הקריאה בערך עליו בויקיפדיה הבנתי מעט יותר על חייו של ג'ויס עצמו (או לפחות ממה שנכתב עליו בויקיפדיה). ג'ויס החל לכתוב כבר כשהיה בן 9 ושירו הראשון "הגם אתה, הילי" הובא לדפוס בידי אביו. כבר בגיל צעיר החל ג'ויס לחשוב על עצמו כעל אמן. לאחר שצפה יחד עם משפחתו במחזה "מגדה" אמר להוריו כי "נושא המחזה הוא הגאון המתפרץ בביתו וכנגד ביתו... הדבר הזה עתיד לקרות בביתכם אתם". באותה עת הוא היה נראה לי כמו אדם שחצן מאוד. עם זאת, ואולי בזכות זאת, גמרתי אומר כבר אז שביום מן הימים אקרא את ספרו "יוליסס" כדי להחליט בעצמי אם אכן מדובר בגאון או סתם אדם שחצן. כך בדיוק שנה אחרי כן התחלתי לקרוא את "יוליסס". קראתי את "יוליסס" בקצב מאוד איטי. התעכבתי על כול מילה, על כול פרט. במקביל לקריאה בו קראתי גם את "המדריך ליוליסס" שכתבו חזי ועופר שלח הנהדרים שבלעדיו לא הייתי מצליחה לצלוח את הספר הזה. כול עמוד, כול משפט בתוכו טומן בחובו המון חידות והמון כוונות, חלקם גלויות וחלקן נסתרות. זה אינו מסוג הספרים שקוראים מהר ומסיימים איתם. כמעט ארבע שנים קראתי את הספר (אומנם עם הפסקות רבות) עד שלבסוף הצלחתי לסיים אותו עם חיוך ענק על פניי. אז מה יש בתוך הספר הזה? כמו שאמרתי בתחילת הביקורת הזו בין דפיו של "יוליסס" ג'יימס ג'ויס הצליח ליצור עולם שלם. העלילה עוקבת אחרי יומם של שתי דמויות (שאף לא את אחת מהן הצלחתי לסבול): סטיבן דדאלוס – צעיר מעצבן למדי בן 22 המגדיר את עצמו כאמן, בן דמותו של ג'ויס עצמו כשהיה צעיר, וליאופולד בלום – אדם "פשוט", יהודי מומר המושך אחריו נשים רבות מאיזושהי סיבה לא ברורה וכול הרומן מרגיש כי אשתו הזמרת מולי בלום בוגדת בו עם האמרגן שלה יו (עזאזל) בוילאן (מה שמתברר כנכון). הספר גם מתאר את הפגישה המקרית בין שניהם. אך העלילה היא לא המרכז בספרו של ג'ויס. גם לא הדמויות שכפי שכבר כתבתי הן אינן מלבבות במיוחד. במרכזו של הספר נמצאת דבלין אשר ג'יימס ג'ויס מטיב לתאר כול פרט ופרט בה בצורה מופלאה, מן הפאבים שבה והרחובות שלה ועד לכנסיות שבה ולבית הזונות שבה. הכול הוא עושה עם מלא הומור, משחקי מילים, המון אזכורים (כפי שכבר כתבתי) והמון המון חן. כתיבתו של ג'ויס כול כך יפה! הוא אינו יוצר עולם אידיאלי או דמויות מושלמות. בדיוק הפוך מכך, הכול מאוד אנושי ב-"יוליסס". נראה כי ממש ניתן לגעת בדמויות מרוב האנושיות שלהן. הכתיבה כפי שכבר כתבתי מלאה במשחקי מילים יפהפיים שמוסיפים כול כך הרבה לספר. ג'ויס משנה בין סגנונות לכול אורכו של הספר. מחקה את סגנונם של סופרים ומשוררים אחרים. אחרי כול המסע הזה מסקנתי היא כי ג'יימס ג''ויס אכן שחצן, אך הוא גם גאון ללא צל של ספק. "יוליסס" טומן בחובו כול כך הרבה, הדברים שכתבתי פה הם אפילו לא פסיק מן היצירה הענקית הזו. כדי להבין את "יוליסס" עד הסוף צריך לקרוא אותו.”

“אני נוהגת לקרוא הרבה קלסיקות, ספרים שדורשים קצת מחקר, ידע כללי ובעיקר אורך רוח. את חלקם אני קוראת פעם שניה ולפעמים אף שלישית, כי אני מודעת לעובדה שפעם אחת אינה מספיקה, ושבפעמים הבאות אבין אותו אחרת, אולי באופן עמוק יותר. בכל-זאת, אני לא זוכרת שקראתי אי-פעם ספר ונזהרתי מלומר או לחשוב שאכן קראתי אותו. "יוליסס" הוא לבטח הספר השונה והמשונה ביותר שיצא לי לקרוא, לא רק מבחינת הנושא אלא מבחינת המבנה והכתיבה יוצאי הדופן. בהתאם לכך הייתה גם חווית הקריאה: קראתי לאט, נדרשתי לרמות ריכוז קיצוניות, חזרתי וקראתי פסקות ופרקים מסוימים, נעזרתי ב"מדריך ליוליסס" של חזי ועפר שלח ולא פעם מצאתי את עצמי בצד הדרך, מנסה להחזיר לעצמי נשימה סדירה. אני אקרא את הספר הזה פעם נוספת. מתי - אני לא יודעת, אבל אני משוכנעת שבפעם השניה אסתכל עליו ואבין אותו באופן שונה לחלוטין. כמה הצעות לחלק מכותבי הביקורות על "יוליסס" ובכלל על ספרים: 1. לא כל ספר שלא נהניתם לקרוא, שלא הבנתם או שלא צלחתם, הוא ספר גרוע. לא כל ספר מתאים לכל אחד, ולא שמעתי על מישהו שקצת צניעות הרגה אותו. 2. הקריאה ב"יוליסס" דורשת לפעמים תמיכה והסבר, וכן קריאה מקדימה של ספרות רקע. כאן יש לי כמה המלצות שהן לא מבחינת 'קביים' בלבד, אלא גם מעשירות ידע: אפשר להיעזר, כמו שכבר הזכירו כאן, ב"המדריך ליוליסס" מאת חזי ועפר שלח, אף על פי שהוא רחוק מלהיות מספק (ודורש עריכה). כדאי ומומלץ להאזין לסידרת ההרצאות של ד"ר הנרי אונגר שמופיעות ב-Youtube. ההרצאות בעברית והמרצה לא רק משכיל בצורה פנטסטית אלה גם יודע להרצות. האודיסאה / הומרוס המלט / שייקספיר (וכל השייקספיר, הרי זה משובח) הקומדיה האלוהית / דנטה אליגיירי דקמרון / בוקצ'ו גן העדן האבוד / ג'והן מילטון דבלינאים / ג'יימס ג'ויס דיוקן האמן כאיש צעיר / ג'יימס ג'ויס התנ"ך הברית החדשה כדאי גם לקרוא קצת על ההיסטוריה של אירלנד, או לפחות את הערך בוויקיפדיה (רצוי באנגלית, יותר אנפורמציה). זאת רשימה חלקית בהחלט, תובענית כשלעצמה אבל מתגמלת מאוד (גם בלי קשר ל"יוליסס"), אך בשביל לקרוא את המונומנט הספרותי הזה צריך בעיקר סבלנות מרובה, ריכוז-על, שמירה על ראש פתוח והתמסרות טוטלית. ג'ויס לא מתנדב להתחבב על הקורא, ונראה שהוא כתב את הספר מפני שהוא היה חייב לכתוב אותו, בין אם ימצאו לו קוראים ובין אם לאו. במהלך הקריאה הרגשתי שג'ויס עשה את המאמץ שלו, ועכשיו תורי, כקוראת, לעשות את המאמץ שלי. וזה השתלם. אנקדוטה: בסרט "משולש העצבות" של הבמאי רובן אוסטלונד, יש סצינה שזוג הדוגמנים יושב על סיפור הספינה, והגבר קורא ספר. כמובן שלא יכולתי שלא לבדוק מה הוא קורא... אז זה "יוליסס" :) אגב, החלק האחרון של הסרט, על האי, מרפרר לסיפור קירקה מ"האודיסאה".”

“יצירת מופת. לבנת חבלה. מעיין נובע. בור בלי תחתית. תיבת נגינה. מעצור לדלת. יקום בכף היד. הבל יצוק. ביצת הפתעה. סם הזייה. קנה של תותח. פלסטיק שרוף. שיר הלל. פגר עופות. סימן שאלה. נזר הבריאה. הר של אשפה. רכבת הרים. שפך ביבים. נוסח תפילה. נעימת קבורה. פרח נדיר. ראש בקיר. תמוה. דפוק. מבריק. חלול. יקר מפז. זול ורדוד. עשרה כוכבים או מינוס תשעה – והכל נכון. 841 עמודים שהם מפגן להטוטים וירטואוזיים של "לזה אני קוראת ספרות, רבותיי!" באותה נשימה עם "עזבו אתכם שטויות, זה בכלל לא ספרות הדבר הזה, רבותיי!", וגם אחרי שקוראים ומתמוגגים וצולחים – איך אפשר להמליץ? מה אגיד? "תכניס, תכניס את הראש למיקרו ותפעיל, יש מצב שתראה כוכבים"? ממילא מי שצלח וסיים אותו - קרא והבין אותו קצת אחרת, או ראה כוכבים קצת אחרים. אציין שניגשתי למלאכה מבלי שקראתי קודם את האודיסאה או את "דיוקן האמן כאיש צעיר" המתבקשים, וגם לא במקביל ל"המדריך ליוליסס", דווקא בגלל שרציתי שהקריאה הראשונה שלי בו תהיה ניטרלית וחווייתית, והנה, נודה על האמת - לא קל. זרם תודעה, שפת חלום, סגנונות כתיבה מתחלפים ואינסוף (תרתי משמע – אינסוף) הערות שוליים, הקבלות, סמלים, אנלוגיות ופארודיות, החל באודיסאה ועד לשיקספיר דרך כתבים גאלים של המאה ה-19 והברית החדשה. כמובן שאפשר לפרק את יוליסס לאורכו ולרוחבו וגם באלכסון במשך כמה שנים טובות, ולפענח לעומק כל הקבלה, כל פארודיה, כל סמל וכל משחק מילים – ויש לא מעט שעשו זאת. היופי הוא, שלגמרי לא צריכים ולא חייבים – להפך. בעיניי, יוליסס הוא לא יצירה שמוגשת "להבנה מלאה", והוא לא "סיפור" שמספרים לנו כדי שנבין אותו כמו שהוא. הוא גוש גולמי של Mind. ג'ויס כתב עולם שלם וכאוטי שמתרחש ביממה אחת בדבלין (16.06.1904, הוא ה-BloomsDay); בתאריך הזה, במציאות, פגש ג'ויס לראשונה את אהובתו. הוא הכין תיבת אוצר עם דמויות אדירות, עם עושר אינסופי של הסתעפויות, אסוציאציות, פרטים, הקבלות, חלומות, מחשבות וזיכרונות – חלקם ברורים לנו וחלקם פחות, ונתן לנו להציץ. רק להציץ. ה- Mind הזה של ג'ויס הוא כמו חידה עמומה שאנחנו מנסים להבין דרך חיבור לחלקיקי ה-Mind שלנו. בהתאם, היכולת להרפות מהצורך להבין כל פסיק וכל מילה – היא קריטית ואפילו מתבקשת. לדעתי, צנוע מספיק להבין שקיימת פארודיה, או שקיימות הקבלות. את חלקן אנחנו מבינים עד הסוף ואת חלקן לא – וזה בסדר. זה לגמרי נתון לבחירתנו באיזו רזולוציה לקרוא אותו, ואפשר להנות ממנו באינספור רמות שונות. דווקא ברגע שנשענים אחורנית ונותנים לג'ויס לשחק לנו בראש, רואים את העלילה (שקיימת גם קיימת, בניגוד למה שאוהבים לטעון), בו-זמנית מבינים שהיא ממש לא העיקר, צוחקים בלי הפסקה, מתפעלים, מסמנים המוני משפטים גאוניים ופשוט לא יכולים להניח אותו מהיד. סבוך, עמוס וסתום ככל שיהיה – לא הייתי מוותרת בו על מילה אחת. "מִלִּים? מוּסִיקָה? לֹא: מָה שֶׁמֵּאֲחוֹרי זֶה. בלום פָּרַם, הִדֵּק, נִתֵּק. בלום. שֶׁטֶף חֲשָׁאִיּות מטושטשת חמימה טַעַם-ממנה, זָרַם לִשְׁטֹף הַחוצה בְּמוּסִיקָה, בִּתְשׁוּקָה, אָפֵל הַשֶּׁטֶף לִטְעִימָה, פּוֹלֵשׁ, לְמַשֵּׁשׁ אוֹתָהּ, לחֲשָׁשׁ אוֹתָהּ לְפַשְׁפֵּשׁ אוֹתָהּ לגַשֵּׁשׁ מֵעָלֶיהָ, תַּיִשׁ, נַקְבּוּבִיּות לְהִתְרַחֵב מִתְרַחֲבוֹת. תַּיִשׁ. הָאֹשֶׁר, הַתְּחוּשָׁה, הַחֲמִימוּת ה... תַּיִשׁ. להזרים מֵעַל סְכָרִים אשד זְרָמִים. מַבּוּל, אשד, שֶׁטֶף, אשד-אֹשֶׁר, תישת-תַּיִשׁ. עַכְשָׁיו! שפַת הָאַהֲבָה." (11, הסירנות; 320-321).”

“בתור קלאסיקה, אין ספק שמעטים אלו האמיצים המצליחים לחצות את יוליסס בשלום. לצערי אינני אחד מהם. מזל שיש כאלה שמכריחים אותם ואפשר למצוא ברשת כמה רוּחַ וְצִלְצוּלִים – קלאסיקות ספרותיות מנקודת מבטה של סטודנטית מתוסכלת למדעי הרוח יוליסס. כבר בתחילת הסמסטר התנוסס לו השם הזה בתחתית הסילבוס של "ספרות מופת המערב ב'", נועץ בי מבט מאיים, טורד את מנוחתי. כל הקלאסיקות שקראתי במהלך יותר משנתיים של תואר ראשון בפקולטה למדעי הרוח החווירו לעומת כובד משקלה (תרתי משמע) של יצירת המופת המודרנית הזו, פרי עטו של גדול סופרי אירלנד. הכרך העבה הציב בפניי אתגר שלעומתו טיפוס על הקלימנג'רו באמצע הקיץ נראה כמו משחק ילדים. לפני שהמתח מוציא אתכם מדעתכם, מוטב לגשת ישר לעניין, ולגלות לכם שלא עלה בידי להיות האדם הראשון בהיסטוריה שצלח את יוליסס. ניסיתי, בחיי שניסיתי, אבל במשך כל שמונת הפרקים (סליחה, אפיזודות. ג'יימס ג'ויס הוא כל כך מיוחד שהפרקים שלו הם לא סתם פרקים כי אם אפיזודות) הראשונים, המחשבה היחידה שניקרה במוחי היתה: "מה זה? איך אפשר לקרוא את זה?" (כן, ברגעים קשים אני נוטה לצטט את "בלי סודות"). כמה שלא הפכתי בשאלה הזו, התשובה היתה זהה – שיעמום נשאר שיעמום. אינני מתיימרת לערער על חשיבותו וגאונותו של ג'יימס ג'ויס. ברור לי שעצם העובדה שיוליסס הפיל עליי תרדמה, שלא לומר תרדמת, אינה מצביעה על היותו ספר גרוע, חלילה וחס. יוליסס הוא פשוט ספר שלא ניתן להבין ממנו כלום, ולכן הקריאה בו הופכת לעינוי של ממש תוך שלושה משפטים. לאחר שכינסתי את טובי המוחות, כלומר חמישה מחבריי לתכנית המצטיינים של הפקולטה, וכולנו אימצנו את מוחותינו במשך מספר שעות, הצלחנו להגיע למסקנות הבאות: 1. בשלושת הפרקים הראשונים יש מישהו בשם סטיבן דדאלוס, ויש מגדל. 2. אחר כך מישהו בשם ליאופולד בלום הולך לשירותים, ויש חתולה. 3. בלום רוצה לבגוד באשתו, ויש הלוויה למישהו. 4. כל זה קשור איכשהו לסכסוכים פוליטיים באירלנד. 5. לכל הפרקים קוראים אפיזודות, ויש להם שמות שלקוחים מהאודיסיאה. 6. כשלמדנו את האודיסיאה בשנה א' זה היה הרבה יותר מעניין. בשלב הזה נאלצנו להפסיק, הן משום שתקפו אותנו גלי נוסטלגיה לשנה א', והן משום שאיש מאיתנו לא הצליח לסיים את האפיזודה התשיעית. פנינו למרצתנו היקרה, וזו הבינה לליבנו והרשתה לנו, אם כי בחוסר רצון מסוים, לדלג ישר לאפיזודה השלוש עשרה, ומשם לשתי האפיזודות האחרונות. אפיזודה שלוש עשרה דווקא היתה בסדר, כנראה מפני שבחלקה הגדול היא מתוארת מנקודת מבטה של פוסטמה מתבגרת שטופת הורמונים, בעוד ששאר האפיזודות מתוארות מנקודת מבטם של דדאלוס ובלום המעצבנים, שכל משפט שני שלהם הוא רפרנס ליצירת מופת אחרת. ההתייחסויות האלו למיטב הספרות הקאנונית משרתות מטרה אחת בלבד: להראות לקוראים שג'יימס ג'ויס קרא הרבה ספרים מוערכים, שידעו שיש להם עסק עם איש משכיל (משכיל משעמם אמנם, אבל משכיל). שמחה וטובת לב המשכתי לפלס את דרכי לאפיזודה השבע עשרה, שמסכמת כל מיני דברים שקרו באפיזודות הקודמות בעזרת אמצעי ספרותי מחוכם ביותר, הלא הוא ה-FAQ. בניגוד למצופה, לא רק שהתשובות על השאלות הנפוצות (והמונפצות) של ג'ויס לא עזרו לי להבין את העלילה, אלא שהן גם אלו שייאשו אותי סופית. וכך, ידידיי, כשלתי במשימה הגדולה מכולן: אישוש או הפרכת מיתוס יוליסס הגדול. מיתוס יוליסס הגדול, למי שאינו יודע, גורס כי האפיזודה השמונה עשרה והאחרונה של יוליסס היא כה נפלאה, עד ששווה לצלוח את כל שבעה עשר מדורי הגיהינום שקודמים לה רק כדי לטעום מפירותיה הרעננים. המיתוס העתיק מספר כי האפיזודה, שנכתבה מנקודת מבטה של מולי בלום (שאמורה לייצג את פנלופי), היא, ובכן, מעניינת. תמיד חשדתי שהמיתוס היפה הזה, בדומה למיתוס שמכוערות טובות במיטה, הומצא על ידי בעלי אינטרסים במטרה למכור סחורה לא אטרקטיבית בשיטת סוכריית האומץ: שווה לסבול לאורך זמן בשביל התקווה שבסוף יש קצת מתוק. ובכן, לעולם לא אדע אם הסוף הוא באמת מתוק או משמים כמו כל השאר. את התעלומה הזו אני משאירה למישהו אחר, בעל עצבים חזקים יותר ואינטלקט מנופח יותר ממני. ג'יימס ג'ויס, יוליסס. עברית: יעל רנן. הוצאת זמורה ביתן 1992.”

“איך מתארים עולם שלם במילים? בשביל ביצוע משימה זו צריך ולו מעט מכישרון הכתיבה של ג'ויס. אני אומנם אוהבת את כול הקשור בכתיבה ומילים, אך לא ניחנתי ולו באלפית מכישרונו של זה. בכול זאת אנסה לתאר את חוויתי מן העולם ש-"יוליסס" טומן בחובו. "יוליסס" אינו ספר פשוט. הוא ארוך למדי (841 עמודים הכתובים בכתב צפוף); מלא באזכורים של ספרות, שירה והיסטוריה שלא תמיד מובנים למי שלא חי בתקופתו של ג'יימס ג'ויס; משובץ באזכורים מן התנ"ך ומן הברית החדשה שחלק נכבד מהם כתוב בלטינית. עם זאת, אני מאמינה שיש בכול הקושי הזה גם מן היופי של הספר. הוא מלא בידע, הוא מאתגר את הקורא בדרכים מתוחכמות שרק ג'ויס יכול היה לחשוב עליהן. את המסע שלי עם הספר הזה התחלתי עוד לפני שבכלל קראתי את עמודו הראשון. הוא התחיל כשקראתי את הערך על ג'יימס ג'ויס בויקיפדיה. אומנם הכרתי את ג'ויס עוד לפני כן כשקראתי את הסיפור "המתים" שכתב, אך לא ידעתי עליו דבר מלבד העובדה שכתב את הסיפור "המתים". בעת הקריאה בערך עליו בויקיפדיה הבנתי מעט יותר על חייו של ג'ויס עצמו (או לפחות ממה שנכתב עליו בויקיפדיה). ג'ויס החל לכתוב כבר כשהיה בן 9 ושירו הראשון "הגם אתה, הילי" הובא לדפוס בידי אביו. כבר בגיל צעיר החל ג'ויס לחשוב על עצמו כעל אמן. לאחר שצפה יחד עם משפחתו במחזה "מגדה" אמר להוריו כי "נושא המחזה הוא הגאון המתפרץ בביתו וכנגד ביתו... הדבר הזה עתיד לקרות בביתכם אתם". באותה עת הוא היה נראה לי כמו אדם שחצן מאוד. עם זאת, ואולי בזכות זאת, גמרתי אומר כבר אז שביום מן הימים אקרא את ספרו "יוליסס" כדי להחליט בעצמי אם אכן מדובר בגאון או סתם אדם שחצן. כך בדיוק שנה אחרי כן התחלתי לקרוא את "יוליסס". קראתי את "יוליסס" בקצב מאוד איטי. התעכבתי על כול מילה, על כול פרט. במקביל לקריאה בו קראתי גם את "המדריך ליוליסס" שכתבו חזי ועופר שלח הנהדרים שבלעדיו לא הייתי מצליחה לצלוח את הספר הזה. כול עמוד, כול משפט בתוכו טומן בחובו המון חידות והמון כוונות, חלקם גלויות וחלקן נסתרות. זה אינו מסוג הספרים שקוראים מהר ומסיימים איתם. כמעט ארבע שנים קראתי את הספר (אומנם עם הפסקות רבות) עד שלבסוף הצלחתי לסיים אותו עם חיוך ענק על פניי. אז מה יש בתוך הספר הזה? כמו שאמרתי בתחילת הביקורת הזו בין דפיו של "יוליסס" ג'יימס ג'ויס הצליח ליצור עולם שלם. העלילה עוקבת אחרי יומם של שתי דמויות (שאף לא את אחת מהן הצלחתי לסבול): סטיבן דדאלוס – צעיר מעצבן למדי בן 22 המגדיר את עצמו כאמן, בן דמותו של ג'ויס עצמו כשהיה צעיר, וליאופולד בלום – אדם "פשוט", יהודי מומר המושך אחריו נשים רבות מאיזושהי סיבה לא ברורה וכול הרומן מרגיש כי אשתו הזמרת מולי בלום בוגדת בו עם האמרגן שלה יו (עזאזל) בוילאן (מה שמתברר כנכון). הספר גם מתאר את הפגישה המקרית בין שניהם. אך העלילה היא לא המרכז בספרו של ג'ויס. גם לא הדמויות שכפי שכבר כתבתי הן אינן מלבבות במיוחד. במרכזו של הספר נמצאת דבלין אשר ג'יימס ג'ויס מטיב לתאר כול פרט ופרט בה בצורה מופלאה, מן הפאבים שבה והרחובות שלה ועד לכנסיות שבה ולבית הזונות שבה. הכול הוא עושה עם מלא הומור, משחקי מילים, המון אזכורים (כפי שכבר כתבתי) והמון המון חן. כתיבתו של ג'ויס כול כך יפה! הוא אינו יוצר עולם אידיאלי או דמויות מושלמות. בדיוק הפוך מכך, הכול מאוד אנושי ב-"יוליסס". נראה כי ממש ניתן לגעת בדמויות מרוב האנושיות שלהן. הכתיבה כפי שכבר כתבתי מלאה במשחקי מילים יפהפיים שמוסיפים כול כך הרבה לספר. ג'ויס משנה בין סגנונות לכול אורכו של הספר. מחקה את סגנונם של סופרים ומשוררים אחרים. אחרי כול המסע הזה מסקנתי היא כי ג'יימס ג''ויס אכן שחצן, אך הוא גם גאון ללא צל של ספק. "יוליסס" טומן בחובו כול כך הרבה, הדברים שכתבתי פה הם אפילו לא פסיק מן היצירה הענקית הזו. כדי להבין את "יוליסס" עד הסוף צריך לקרוא אותו.”

“אני נוהגת לקרוא הרבה קלסיקות, ספרים שדורשים קצת מחקר, ידע כללי ובעיקר אורך רוח. את חלקם אני קוראת פעם שניה ולפעמים אף שלישית, כי אני מודעת לעובדה שפעם אחת אינה מספיקה, ושבפעמים הבאות אבין אותו אחרת, אולי באופן עמוק יותר. בכל-זאת, אני לא זוכרת שקראתי אי-פעם ספר ונזהרתי מלומר או לחשוב שאכן קראתי אותו. "יוליסס" הוא לבטח הספר השונה והמשונה ביותר שיצא לי לקרוא, לא רק מבחינת הנושא אלא מבחינת המבנה והכתיבה יוצאי הדופן. בהתאם לכך הייתה גם חווית הקריאה: קראתי לאט, נדרשתי לרמות ריכוז קיצוניות, חזרתי וקראתי פסקות ופרקים מסוימים, נעזרתי ב"מדריך ליוליסס" של חזי ועפר שלח ולא פעם מצאתי את עצמי בצד הדרך, מנסה להחזיר לעצמי נשימה סדירה. אני אקרא את הספר הזה פעם נוספת. מתי - אני לא יודעת, אבל אני משוכנעת שבפעם השניה אסתכל עליו ואבין אותו באופן שונה לחלוטין. כמה הצעות לחלק מכותבי הביקורות על "יוליסס" ובכלל על ספרים: 1. לא כל ספר שלא נהניתם לקרוא, שלא הבנתם או שלא צלחתם, הוא ספר גרוע. לא כל ספר מתאים לכל אחד, ולא שמעתי על מישהו שקצת צניעות הרגה אותו. 2. הקריאה ב"יוליסס" דורשת לפעמים תמיכה והסבר, וכן קריאה מקדימה של ספרות רקע. כאן יש לי כמה המלצות שהן לא מבחינת 'קביים' בלבד, אלא גם מעשירות ידע: אפשר להיעזר, כמו שכבר הזכירו כאן, ב"המדריך ליוליסס" מאת חזי ועפר שלח, אף על פי שהוא רחוק מלהיות מספק (ודורש עריכה). כדאי ומומלץ להאזין לסידרת ההרצאות של ד"ר הנרי אונגר שמופיעות ב-Youtube. ההרצאות בעברית והמרצה לא רק משכיל בצורה פנטסטית אלה גם יודע להרצות. האודיסאה / הומרוס המלט / שייקספיר (וכל השייקספיר, הרי זה משובח) הקומדיה האלוהית / דנטה אליגיירי דקמרון / בוקצ'ו גן העדן האבוד / ג'והן מילטון דבלינאים / ג'יימס ג'ויס דיוקן האמן כאיש צעיר / ג'יימס ג'ויס התנ"ך הברית החדשה כדאי גם לקרוא קצת על ההיסטוריה של אירלנד, או לפחות את הערך בוויקיפדיה (רצוי באנגלית, יותר אנפורמציה). זאת רשימה חלקית בהחלט, תובענית כשלעצמה אבל מתגמלת מאוד (גם בלי קשר ל"יוליסס"), אך בשביל לקרוא את המונומנט הספרותי הזה צריך בעיקר סבלנות מרובה, ריכוז-על, שמירה על ראש פתוח והתמסרות טוטלית. ג'ויס לא מתנדב להתחבב על הקורא, ונראה שהוא כתב את הספר מפני שהוא היה חייב לכתוב אותו, בין אם ימצאו לו קוראים ובין אם לאו. במהלך הקריאה הרגשתי שג'ויס עשה את המאמץ שלו, ועכשיו תורי, כקוראת, לעשות את המאמץ שלי. וזה השתלם. אנקדוטה: בסרט "משולש העצבות" של הבמאי רובן אוסטלונד, יש סצינה שזוג הדוגמנים יושב על סיפור הספינה, והגבר קורא ספר. כמובן שלא יכולתי שלא לבדוק מה הוא קורא... אז זה "יוליסס" :) אגב, החלק האחרון של הסרט, על האי, מרפרר לסיפור קירקה מ"האודיסאה".”

“יצירת מופת. לבנת חבלה. מעיין נובע. בור בלי תחתית. תיבת נגינה. מעצור לדלת. יקום בכף היד. הבל יצוק. ביצת הפתעה. סם הזייה. קנה של תותח. פלסטיק שרוף. שיר הלל. פגר עופות. סימן שאלה. נזר הבריאה. הר של אשפה. רכבת הרים. שפך ביבים. נוסח תפילה. נעימת קבורה. פרח נדיר. ראש בקיר. תמוה. דפוק. מבריק. חלול. יקר מפז. זול ורדוד. עשרה כוכבים או מינוס תשעה – והכל נכון. 841 עמודים שהם מפגן להטוטים וירטואוזיים של "לזה אני קוראת ספרות, רבותיי!" באותה נשימה עם "עזבו אתכם שטויות, זה בכלל לא ספרות הדבר הזה, רבותיי!", וגם אחרי שקוראים ומתמוגגים וצולחים – איך אפשר להמליץ? מה אגיד? "תכניס, תכניס את הראש למיקרו ותפעיל, יש מצב שתראה כוכבים"? ממילא מי שצלח וסיים אותו - קרא והבין אותו קצת אחרת, או ראה כוכבים קצת אחרים. אציין שניגשתי למלאכה מבלי שקראתי קודם את האודיסאה או את "דיוקן האמן כאיש צעיר" המתבקשים, וגם לא במקביל ל"המדריך ליוליסס", דווקא בגלל שרציתי שהקריאה הראשונה שלי בו תהיה ניטרלית וחווייתית, והנה, נודה על האמת - לא קל. זרם תודעה, שפת חלום, סגנונות כתיבה מתחלפים ואינסוף (תרתי משמע – אינסוף) הערות שוליים, הקבלות, סמלים, אנלוגיות ופארודיות, החל באודיסאה ועד לשיקספיר דרך כתבים גאלים של המאה ה-19 והברית החדשה. כמובן שאפשר לפרק את יוליסס לאורכו ולרוחבו וגם באלכסון במשך כמה שנים טובות, ולפענח לעומק כל הקבלה, כל פארודיה, כל סמל וכל משחק מילים – ויש לא מעט שעשו זאת. היופי הוא, שלגמרי לא צריכים ולא חייבים – להפך. בעיניי, יוליסס הוא לא יצירה שמוגשת "להבנה מלאה", והוא לא "סיפור" שמספרים לנו כדי שנבין אותו כמו שהוא. הוא גוש גולמי של Mind. ג'ויס כתב עולם שלם וכאוטי שמתרחש ביממה אחת בדבלין (16.06.1904, הוא ה-BloomsDay); בתאריך הזה, במציאות, פגש ג'ויס לראשונה את אהובתו. הוא הכין תיבת אוצר עם דמויות אדירות, עם עושר אינסופי של הסתעפויות, אסוציאציות, פרטים, הקבלות, חלומות, מחשבות וזיכרונות – חלקם ברורים לנו וחלקם פחות, ונתן לנו להציץ. רק להציץ. ה- Mind הזה של ג'ויס הוא כמו חידה עמומה שאנחנו מנסים להבין דרך חיבור לחלקיקי ה-Mind שלנו. בהתאם, היכולת להרפות מהצורך להבין כל פסיק וכל מילה – היא קריטית ואפילו מתבקשת. לדעתי, צנוע מספיק להבין שקיימת פארודיה, או שקיימות הקבלות. את חלקן אנחנו מבינים עד הסוף ואת חלקן לא – וזה בסדר. זה לגמרי נתון לבחירתנו באיזו רזולוציה לקרוא אותו, ואפשר להנות ממנו באינספור רמות שונות. דווקא ברגע שנשענים אחורנית ונותנים לג'ויס לשחק לנו בראש, רואים את העלילה (שקיימת גם קיימת, בניגוד למה שאוהבים לטעון), בו-זמנית מבינים שהיא ממש לא העיקר, צוחקים בלי הפסקה, מתפעלים, מסמנים המוני משפטים גאוניים ופשוט לא יכולים להניח אותו מהיד. סבוך, עמוס וסתום ככל שיהיה – לא הייתי מוותרת בו על מילה אחת. "מִלִּים? מוּסִיקָה? לֹא: מָה שֶׁמֵּאֲחוֹרי זֶה. בלום פָּרַם, הִדֵּק, נִתֵּק. בלום. שֶׁטֶף חֲשָׁאִיּות מטושטשת חמימה טַעַם-ממנה, זָרַם לִשְׁטֹף הַחוצה בְּמוּסִיקָה, בִּתְשׁוּקָה, אָפֵל הַשֶּׁטֶף לִטְעִימָה, פּוֹלֵשׁ, לְמַשֵּׁשׁ אוֹתָהּ, לחֲשָׁשׁ אוֹתָהּ לְפַשְׁפֵּשׁ אוֹתָהּ לגַשֵּׁשׁ מֵעָלֶיהָ, תַּיִשׁ, נַקְבּוּבִיּות לְהִתְרַחֵב מִתְרַחֲבוֹת. תַּיִשׁ. הָאֹשֶׁר, הַתְּחוּשָׁה, הַחֲמִימוּת ה... תַּיִשׁ. להזרים מֵעַל סְכָרִים אשד זְרָמִים. מַבּוּל, אשד, שֶׁטֶף, אשד-אֹשֶׁר, תישת-תַּיִשׁ. עַכְשָׁיו! שפַת הָאַהֲבָה." (11, הסירנות; 320-321).”