“מעולם לא הייתה לי אחות ומאוחר מדי כדי שזה יקרה. אבל תמיד רציתי. רציתי מישהי שתהיה לצידי, שנגדל יחד באותו הבית ואוכל לשתף אותה בחוויות שלי, ברגשות שלי, בסיפורים שלי. רציתי אחות שתהיה כמו חברה, שאוכל לחלוק עמה חלקים ממני. במקום זה קיבלתי שני אחים גדולים שלימדו אותי לשחק בחיילי מלחמה, לנצח במשחק מחשב של יריות, ללכת מכות מתחת לשמיכה, ולראות שר הטבעות. בהסתכלות לאחור אני מבינה כמה לגדול עם שניהם היה מסע משמעותי בעיצוב האישיות שלי ובדרך שעשיתי כדי להגיע למי שאני. היום אני לא יכולה לתאר את עצמי בלי החוויות שעברנו יחד, באותו הבית. דמותה של בלאנש, כל כך רב גונית ומיוחדת. יכולתי ממש לשמוע את קולה בתוך הראש שלי, את צורת הדיבור ואופן ההתבטאות. בחורה שמצטיירת כנוירוטית, אולי אף מעט מבולבלת בחייה, מגיעה יום אחד ודופקת על דלתה של אחותה. סטלה, האחות, גרה במקום שנחשב מפוקפק ונשואה לסטנלי ההמוני והברברי. ואילו בלאנש, אישה שכל עולמה הוא ההפך הגמור. לאורך כל המחזה, נבנה מתח מתמשך בין דמותה של בלאנש לבין סטנלי הבטוח שהיא משקרת בכל מילה שיוצאת לה מהפה. בלאנש מתוארת מנקודת מבטו של סטנלי כנוכלת, שקרנית ומניפולטיבית. מה שגורם לנו הקוראים, לחשוב את אותו הדבר. בסופו של דבר אנו נותרים עם שאלות רבות וחוסר ודאות. האם הדברים שסיפרה בלאנש היו שקר או אמת. האם היא בחורה היסטרית וחולמנית שחיה באגדה דמיונית בתוך הראש שלה או שמא היא פשוט עוד אישה שמצאה דרך להתמודד עם העולם ששם לה רגליים. "ואז, הזרקור שהאיר את היקום,כבה שוב ואף לרגע אחד לא היה עוד בשבילי בעולם אור חזק יותר מאור הנר הזה שבמטבח...".”

“"לפיסת השמיים, הנראית מסביב לבניין הלבן, צבע כחול עדין, מיוחד במינו, כמעט טורקיז, המשווה לתמונה אווירה לירית והדר, המצמצמים את תחושת ההתפוררות [...] אווירה מתאימה נוצרת על-ידי המוסיקה של הבדרנים הכושים, בבר שמעבר לפינה. באזור זה של ניו אורלינס, תמצא תמיד מאחורי הפינה, או במרחק בניינים אחדים, פסנתר קטן שאצבעות חומות פורטות עליו בשטף קדחתני" (תמונה ראשונה, 5). בכזה קסם מוסיקלי וציורי מתוארת בפתיחה מסגרת המחזה. שכונת עוני בניו-אורלינס, שנות ה-20 של המאה ה-20, בניין דירות רעוע בעל שתי קומות. למטה גרים סטלה וסטנלי – היא עקרת בית כנועה ונאיבית, הוא בעיקר משחק פוקר, משתכר ושובר דברים בבית. אחותה של סטלה, בלאנש ("לבנה" בצרפתית), מגיעה לביקור בקו הרכבת החשמלית של ניו-אורלינס, הנקראת "Desire". היא מספרת לאחותה על אובדן אחוזת המשפחה; היא מסתירה את גילה ומספרת סיפורי מעשיות; היא עטופה בגינונים, בפרוות ובתכשיטים, והיא מביאה איתה תשוקה וטירוף שמטלטלים את חיי הזוג ואת חייהן של דמויות אחרות. רק בהדרגה נחשף הסיפור העגום שלה. אחת המעלות הגדולות של המחזה, בעיניי, היא שהיחס והרגש שלי כלפי בלאנש וכלפי כל דמות, כמעט, השתנו מקצה לקצה מתחילת המחזה ועד סופו. טנסי וויליאמס כתב את המחזה ב- 1945, וב1947, בניו-יורק, הוא עלה לראשונה על במה. כמו בהרבה יצירות טובות, אפשר למצוא בו כמה וכמה צירים שדרכם אפשר להתחבר או להבין את הסיפור. האחד הוא, כמובן, מפגש התרבויות הנפיץ והרגיש בין בלאנש, האמריקאית שמגיעה לכאורה "מבית טוב", וסטנלי – מהגר בהמי, פרוע ואלים ממוצא פולני, שהיא מכנה בלעג "פולאק". ציר אחר, איך לא, הוא המתח והיחסים שבין נשים וגברים – חלוקת תפקידים, אגו וכבוד. מעבר לעניינים האלה, לדעתי, יש אמירה עמוקה ומרומזת יותר על ההתבגרות (ואפילו ההזדקנות) הבודדה והפתטית שמייצגת בלאנש, על כמיהה לתשוקה ובעצם – על מהי בכלל "תשוקה". מה ההבדל בין התשוקה הרומנטית, התמימה, שמייצגת ושחוותה בלאנש בעברה המפוקפק, לבין התשוקה הטראגית והסוערת שקיימת בין סטנלי וסטלה? "היא בוודאי אוהבת אותך. אנשים חולים יוצרים קשרים עמוקים יותר, כנים יותר... הראה לי אדם שלא ידע עצב מימיו, ואוכיח לך שהוא יצור שטחי" (בלאנש, 47); "הוא מתנהג כמו חיה! ... יש בו אפילו משהו תת-אנושי ... שריד מתקופת האבן! נושא הביתה את הבשר החי, שלל הציד מן הג'ונגל! ואת – את כאן – מחכה ומצפה לו! אולי ינחית עליך מהלומה ואולי ישמיע קול נאקה וינשק לך!" (בלאנש, 64); "התגלתה לי – האהבה. גיליתי אותה בבת אחת ובשלמות רבה, רבה מידי. זה היה כאילו הוטלה פתאום אלומת אור מסנוורת על משהו שהיה תמיד שרוי בצל, וכל העולם הואר בשבילי" (בלאנש, 89); "כשרק נפגשנו, את ואני, חשבת שאני המוני. את כל-כך צדקת, בייבי. הייתי המוני כמו זבל. את הראית לי צילום של בית על עמודים ואני הורדתי אותך מהעמודים האלה ואיך שאהבת את זה, איך שאהבת את האורות הצבעוניים שנדלקים! ולא היה לנו טוב ביחד? לא היה לנו בסדר גמור עד שהיא הופיעה כאן?" (סטנלי, 106). הקריאה היא קצבית, תאטרלית, עצובה ומצחיקה, וחלקים כבירים מהטקסט הקראתי לעצמי בקול רם. כאן יש לציין לחיוב את התרגום של רבקה משולח, גם אם בנקודות מסוימות הרגשתי שהוא לא מושלם. אני מודה שלא התאפקתי, ומיד בסיום הקריאה צפיתי בסרט "A Streetcar Named Desire" שיצא ב-1951. פתאום השכונה שציירתי בראש נצבעה מולי בשחור-לבן, בלאנש הייתה וויויאן לי היפהפייה, סטנלי היה מרלון ברנדו, ובאותה קצביות נהדרת של שעתיים, קיבלתי השלמה הולמת למחזה. למי שמתחבר למחזות ולא מתגרד מקצת מלודרמה – מומלץ בחום ואפילו בתשוקה.”

“לא מאמינה שאין ביקורת על המחזה הזה, או לפחות איזה טוקבק על הסרט... על טנסי ויליאמס למדתי בבית ספר, אבל את הספרון הזה מצאתי במקרה ובתקופה ה"יאללה-לקרוא-המון-מחזות" קראתי גם אותו. המחזה נהדר, מפני שכל פרט לידיעת התפאורן והשחקנים מצוי שם. זה בנוי לבמה, זה בנוי לדרמה ובעיניי דמיוני לא ראיתי את מרלין ברנדו, הכל נוצר מחדש ובעברית. בספרון אין ביקורת כלפי אף אחת מהדמויות, למרות שהחסרונות שלהן זועקים לשמיים- אי אפשר שלא לרצות לנער את סטנלי השיכור, את אישתו המאוהבת שמאפשרת לו להתנהג בחזירות, את אחותה בלאנש הדיווה הגדרנית שמהרגע הראשון רציתי לסטור לה על היותה סטאוטיפ מזדקן, אבל לאט לאט התגלה העבר שלה וממש רציתי שיהיה לה סיכוי. זה עולם של נשים מול גברים ולאף אחד אין סיכוי, זה מה שצרב לי מהספרון הקקטן הזה. ניו אורלינס בכל הכוח עם מוזיקת רקע ועלילה קטנה שמתאימה לרוח העיר, רק חלק קטן מאוד מאוד ממה שהיא באמת. לא הכל מסתיים בטוב, אבל אלו החיים, לא?”

“הבוקר נתקלתי בביקורת של דובה, ורציתי קצת לקרוא על המחזה, אך במה שהועלה אין תקציר. היות ואינני יודעת להעלות ספרים לסימניה החלטתי לכתוב על המחזה הקלאסי הזה מאת טנסי ויליאמס. קצת גיגלתי וקצת ממה שזכור לי מסרט מצוין זה שראיתי יותר מפעם אחת. והיות ואין ביקורות פה בסימניה מלבד ביקורתה של דובה. אז החלטתי לתרום את חלקי לדיון. המחזה נקרא בשם קו החשמלית שבאמת עבר בניו אורלינס מקום מגוריו של של טנסי ויליאמס. בלאנש באה לביקור בבית אחותה סטלה הגרה בניו אורלינס, לבלות בחברתה את חופשת הקיץ. סטלה הנשואה לסטנלי מהגר פולני, פועל, המוני גס רוח וקולני, שמה שמענין אותו זה שתיה לשכרה, משחקי קלפים עם חבריו יותר מאשר להיות עם אשתו סטלה. סטלה אינה מטופחת אפילו מרושלת, אך בניגוד לבלאנש היא בחורה שרואה נכון את המציאות היא דמות מאזנת ונקרעת בין דאגה אימהית לאחותה, לבין הרצון לרצות את בעלה. חייה קשים, סטנלי נוהג בה בגסות ומתעלל בה, אך למרות יחסו זה היא כנועה ומשלימה עם מעלליו בגלל שקיימת ביניהם משיכה מינית יצרית חייתית חזקה ביותר שאחותה בלאנש מתקשה להבין. הרבה פעמים עזבה את סטנלי אך תמיד חזרה אליו בגלל תשוקתה. לעומתה בלאנש מקפידה על על טיפוח ושימור חזותה הצעירה עד עד כדי פולחן, התנהגותה מעודנת, ליידי. סטלה חוששת מאד מביקור זה בגלל תגובתו הצפויה של סטנלי. ככל שהביקור מתארך מתגלים סדקים בבלאנש ומעטה השקרים נחשף, היא שתיינית אך מסווה ריח האלכוהול בהזלפת בשמים, תחת מעטה הזוהר מסתתרת נפש שבורה. היא לא באה לחופשת קיץ, היא באה בגלל שאין לה מקום אחר להיות בו. היא פוטרה מבית הספר בו עבדה בגלל רומן שניהלה עם אחד התלמידים. גם התאלמנה מבעלה שהתאבד לאחר שהתעמתה איתו בדבר היותו הומוסקסואל, דבר שהס מלהזכירו בתקופה בה מתרחש המחזה. כדי להרוויח למחייתה היתה בלאנש מקבלת מחזרים במלון פלמניגו שבמקום מגוריה, ולכן שקדה רבות על חזותה הצעירה, נמנעה מלחשוף עורה לשמש ובכלל להיחשף לאור. מן הקבלה בין הסתרת האמת לאור ממנו היא בורחת. היא חיה לה בעולם שלא קיים, בהכחשה מוחלטת של המציאות זוהי דרכה להתמודד איתה . מסתכלת על הסובבים בעליונות, הם נראים לה המוניים נטולי חוש ליופי אסתטיקה ותרבות דברים שהם חלק בלתי נפרד ממהותה. סטלה מרחמת ודואגת לאחותה ולכן לא מסכימה שתעזוב את הבית, למרות שהאווירה נעכרת בגללה ומקשה על החיים בבית הקטן, ויוצרת מקור רב לחכוחים בינה לסטנלי ובינו לבלנש. סטנלי בז לבלאנש, הוא רואה את הזיוף שבה, לא סובל את גינוני הגבירה שלה שכה זרים להוויתו הגסה, הוא מציק לה ומשפיל אותה ללא הרף, ולה אין לאן לברוח מפניו אלא לסגור וילון הקיטון הקטן שהוקצה למגוריה מאחוריה. היא כחיה במלכודת מפרפרת אין לה מפלט אין לה דרך להגן על עצמה מלבד לשקוע עוד ועוד ולהתנתק. מיטש אחד מחבריו של סטנלי מחזר אחריה, והיא מקוה להינשא לו וכך אולי לבנות לעצמה חיים חדשים. אך חבר לעבודה שמבקר הרבה בעיירה ממנה באה בלאנש חושף בפני סטנלי את עברה, סודה אשר כה טרחה להסתירו מתגלה. סטנלי ממהר לנצל זאת כדי לערערה סופית ולהתפטר ממנה. העימות הגדול ביניהם מתרחש בזמן שסטלה יולדת את בתם, ומסתיים באונס. הוא לא מסתפק בכך הוא גם מגלה למיטש את האמת. סטלה לא מאמינה לבלאנש שמספרת לה שנאנסה , גם מיטש המחזר כבר לא רוצה בה לאחר שהוסר הלוט, והתגלה קלונה, הרי התחזתה בפניו כגבירה חסודה. וכך מאבדת בלאנש את שארית אחיזתה במציאות ובשפיות שעוד נותרה בה, ואז סטנלי מנחית את המהלומה הקשה והאכזרית מכל ודואג לאשפזה במוסד סגור לחולי נפש. זכורה לי היטב הסצנה שהרופא שבא לאשפזה נוהג בה בעדינות כג'נטלמן כמחזר הבא לאהובתו משלב זרועו בזרועה וכאילו הם הולכים לנשף והיא יוצאת איתו מהבית. האכזריות שגילה סטנלי כלפי אחותה והתוצאות המרות של אותה אכזריות, היו כבר יותר מידי, והפעם היא עוזבת אותו סופית. לא כבעבר שתמיד שבה אליו. לא כבאחת הפעמים שבהם זעק כתן פצוע ס..ט...ל...ה והיא שוב היתה רצה לבין זרועותיו. כמו בחלף עם הרוח המשפט שסקארלט אוהרה אומרת כשרט באטלר עזב אותה I 'll think about it tomorrow, והיה למשפט שיש לו חיים בזכות עצמו כך גם משפטה של בלאנש כשעוזבת את הבית אומרת. What is straight? A line can be straight, or a street,but the human heart, oh, no, it's curved like a road through mountains”

“מעולם לא הייתה לי אחות ומאוחר מדי כדי שזה יקרה. אבל תמיד רציתי. רציתי מישהי שתהיה לצידי, שנגדל יחד באותו הבית ואוכל לשתף אותה בחוויות שלי, ברגשות שלי, בסיפורים שלי. רציתי אחות שתהיה כמו חברה, שאוכל לחלוק עמה חלקים ממני. במקום זה קיבלתי שני אחים גדולים שלימדו אותי לשחק בחיילי מלחמה, לנצח במשחק מחשב של יריות, ללכת מכות מתחת לשמיכה, ולראות שר הטבעות. בהסתכלות לאחור אני מבינה כמה לגדול עם שניהם היה מסע משמעותי בעיצוב האישיות שלי ובדרך שעשיתי כדי להגיע למי שאני. היום אני לא יכולה לתאר את עצמי בלי החוויות שעברנו יחד, באותו הבית. דמותה של בלאנש, כל כך רב גונית ומיוחדת. יכולתי ממש לשמוע את קולה בתוך הראש שלי, את צורת הדיבור ואופן ההתבטאות. בחורה שמצטיירת כנוירוטית, אולי אף מעט מבולבלת בחייה, מגיעה יום אחד ודופקת על דלתה של אחותה. סטלה, האחות, גרה במקום שנחשב מפוקפק ונשואה לסטנלי ההמוני והברברי. ואילו בלאנש, אישה שכל עולמה הוא ההפך הגמור. לאורך כל המחזה, נבנה מתח מתמשך בין דמותה של בלאנש לבין סטנלי הבטוח שהיא משקרת בכל מילה שיוצאת לה מהפה. בלאנש מתוארת מנקודת מבטו של סטנלי כנוכלת, שקרנית ומניפולטיבית. מה שגורם לנו הקוראים, לחשוב את אותו הדבר. בסופו של דבר אנו נותרים עם שאלות רבות וחוסר ודאות. האם הדברים שסיפרה בלאנש היו שקר או אמת. האם היא בחורה היסטרית וחולמנית שחיה באגדה דמיונית בתוך הראש שלה או שמא היא פשוט עוד אישה שמצאה דרך להתמודד עם העולם ששם לה רגליים. "ואז, הזרקור שהאיר את היקום,כבה שוב ואף לרגע אחד לא היה עוד בשבילי בעולם אור חזק יותר מאור הנר הזה שבמטבח...".”

“"לפיסת השמיים, הנראית מסביב לבניין הלבן, צבע כחול עדין, מיוחד במינו, כמעט טורקיז, המשווה לתמונה אווירה לירית והדר, המצמצמים את תחושת ההתפוררות [...] אווירה מתאימה נוצרת על-ידי המוסיקה של הבדרנים הכושים, בבר שמעבר לפינה. באזור זה של ניו אורלינס, תמצא תמיד מאחורי הפינה, או במרחק בניינים אחדים, פסנתר קטן שאצבעות חומות פורטות עליו בשטף קדחתני" (תמונה ראשונה, 5). בכזה קסם מוסיקלי וציורי מתוארת בפתיחה מסגרת המחזה. שכונת עוני בניו-אורלינס, שנות ה-20 של המאה ה-20, בניין דירות רעוע בעל שתי קומות. למטה גרים סטלה וסטנלי – היא עקרת בית כנועה ונאיבית, הוא בעיקר משחק פוקר, משתכר ושובר דברים בבית. אחותה של סטלה, בלאנש ("לבנה" בצרפתית), מגיעה לביקור בקו הרכבת החשמלית של ניו-אורלינס, הנקראת "Desire". היא מספרת לאחותה על אובדן אחוזת המשפחה; היא מסתירה את גילה ומספרת סיפורי מעשיות; היא עטופה בגינונים, בפרוות ובתכשיטים, והיא מביאה איתה תשוקה וטירוף שמטלטלים את חיי הזוג ואת חייהן של דמויות אחרות. רק בהדרגה נחשף הסיפור העגום שלה. אחת המעלות הגדולות של המחזה, בעיניי, היא שהיחס והרגש שלי כלפי בלאנש וכלפי כל דמות, כמעט, השתנו מקצה לקצה מתחילת המחזה ועד סופו. טנסי וויליאמס כתב את המחזה ב- 1945, וב1947, בניו-יורק, הוא עלה לראשונה על במה. כמו בהרבה יצירות טובות, אפשר למצוא בו כמה וכמה צירים שדרכם אפשר להתחבר או להבין את הסיפור. האחד הוא, כמובן, מפגש התרבויות הנפיץ והרגיש בין בלאנש, האמריקאית שמגיעה לכאורה "מבית טוב", וסטנלי – מהגר בהמי, פרוע ואלים ממוצא פולני, שהיא מכנה בלעג "פולאק". ציר אחר, איך לא, הוא המתח והיחסים שבין נשים וגברים – חלוקת תפקידים, אגו וכבוד. מעבר לעניינים האלה, לדעתי, יש אמירה עמוקה ומרומזת יותר על ההתבגרות (ואפילו ההזדקנות) הבודדה והפתטית שמייצגת בלאנש, על כמיהה לתשוקה ובעצם – על מהי בכלל "תשוקה". מה ההבדל בין התשוקה הרומנטית, התמימה, שמייצגת ושחוותה בלאנש בעברה המפוקפק, לבין התשוקה הטראגית והסוערת שקיימת בין סטנלי וסטלה? "היא בוודאי אוהבת אותך. אנשים חולים יוצרים קשרים עמוקים יותר, כנים יותר... הראה לי אדם שלא ידע עצב מימיו, ואוכיח לך שהוא יצור שטחי" (בלאנש, 47); "הוא מתנהג כמו חיה! ... יש בו אפילו משהו תת-אנושי ... שריד מתקופת האבן! נושא הביתה את הבשר החי, שלל הציד מן הג'ונגל! ואת – את כאן – מחכה ומצפה לו! אולי ינחית עליך מהלומה ואולי ישמיע קול נאקה וינשק לך!" (בלאנש, 64); "התגלתה לי – האהבה. גיליתי אותה בבת אחת ובשלמות רבה, רבה מידי. זה היה כאילו הוטלה פתאום אלומת אור מסנוורת על משהו שהיה תמיד שרוי בצל, וכל העולם הואר בשבילי" (בלאנש, 89); "כשרק נפגשנו, את ואני, חשבת שאני המוני. את כל-כך צדקת, בייבי. הייתי המוני כמו זבל. את הראית לי צילום של בית על עמודים ואני הורדתי אותך מהעמודים האלה ואיך שאהבת את זה, איך שאהבת את האורות הצבעוניים שנדלקים! ולא היה לנו טוב ביחד? לא היה לנו בסדר גמור עד שהיא הופיעה כאן?" (סטנלי, 106). הקריאה היא קצבית, תאטרלית, עצובה ומצחיקה, וחלקים כבירים מהטקסט הקראתי לעצמי בקול רם. כאן יש לציין לחיוב את התרגום של רבקה משולח, גם אם בנקודות מסוימות הרגשתי שהוא לא מושלם. אני מודה שלא התאפקתי, ומיד בסיום הקריאה צפיתי בסרט "A Streetcar Named Desire" שיצא ב-1951. פתאום השכונה שציירתי בראש נצבעה מולי בשחור-לבן, בלאנש הייתה וויויאן לי היפהפייה, סטנלי היה מרלון ברנדו, ובאותה קצביות נהדרת של שעתיים, קיבלתי השלמה הולמת למחזה. למי שמתחבר למחזות ולא מתגרד מקצת מלודרמה – מומלץ בחום ואפילו בתשוקה.”

“לא מאמינה שאין ביקורת על המחזה הזה, או לפחות איזה טוקבק על הסרט... על טנסי ויליאמס למדתי בבית ספר, אבל את הספרון הזה מצאתי במקרה ובתקופה ה"יאללה-לקרוא-המון-מחזות" קראתי גם אותו. המחזה נהדר, מפני שכל פרט לידיעת התפאורן והשחקנים מצוי שם. זה בנוי לבמה, זה בנוי לדרמה ובעיניי דמיוני לא ראיתי את מרלין ברנדו, הכל נוצר מחדש ובעברית. בספרון אין ביקורת כלפי אף אחת מהדמויות, למרות שהחסרונות שלהן זועקים לשמיים- אי אפשר שלא לרצות לנער את סטנלי השיכור, את אישתו המאוהבת שמאפשרת לו להתנהג בחזירות, את אחותה בלאנש הדיווה הגדרנית שמהרגע הראשון רציתי לסטור לה על היותה סטאוטיפ מזדקן, אבל לאט לאט התגלה העבר שלה וממש רציתי שיהיה לה סיכוי. זה עולם של נשים מול גברים ולאף אחד אין סיכוי, זה מה שצרב לי מהספרון הקקטן הזה. ניו אורלינס בכל הכוח עם מוזיקת רקע ועלילה קטנה שמתאימה לרוח העיר, רק חלק קטן מאוד מאוד ממה שהיא באמת. לא הכל מסתיים בטוב, אבל אלו החיים, לא?”

“הבוקר נתקלתי בביקורת של דובה, ורציתי קצת לקרוא על המחזה, אך במה שהועלה אין תקציר. היות ואינני יודעת להעלות ספרים לסימניה החלטתי לכתוב על המחזה הקלאסי הזה מאת טנסי ויליאמס. קצת גיגלתי וקצת ממה שזכור לי מסרט מצוין זה שראיתי יותר מפעם אחת. והיות ואין ביקורות פה בסימניה מלבד ביקורתה של דובה. אז החלטתי לתרום את חלקי לדיון. המחזה נקרא בשם קו החשמלית שבאמת עבר בניו אורלינס מקום מגוריו של של טנסי ויליאמס. בלאנש באה לביקור בבית אחותה סטלה הגרה בניו אורלינס, לבלות בחברתה את חופשת הקיץ. סטלה הנשואה לסטנלי מהגר פולני, פועל, המוני גס רוח וקולני, שמה שמענין אותו זה שתיה לשכרה, משחקי קלפים עם חבריו יותר מאשר להיות עם אשתו סטלה. סטלה אינה מטופחת אפילו מרושלת, אך בניגוד לבלאנש היא בחורה שרואה נכון את המציאות היא דמות מאזנת ונקרעת בין דאגה אימהית לאחותה, לבין הרצון לרצות את בעלה. חייה קשים, סטנלי נוהג בה בגסות ומתעלל בה, אך למרות יחסו זה היא כנועה ומשלימה עם מעלליו בגלל שקיימת ביניהם משיכה מינית יצרית חייתית חזקה ביותר שאחותה בלאנש מתקשה להבין. הרבה פעמים עזבה את סטנלי אך תמיד חזרה אליו בגלל תשוקתה. לעומתה בלאנש מקפידה על על טיפוח ושימור חזותה הצעירה עד עד כדי פולחן, התנהגותה מעודנת, ליידי. סטלה חוששת מאד מביקור זה בגלל תגובתו הצפויה של סטנלי. ככל שהביקור מתארך מתגלים סדקים בבלאנש ומעטה השקרים נחשף, היא שתיינית אך מסווה ריח האלכוהול בהזלפת בשמים, תחת מעטה הזוהר מסתתרת נפש שבורה. היא לא באה לחופשת קיץ, היא באה בגלל שאין לה מקום אחר להיות בו. היא פוטרה מבית הספר בו עבדה בגלל רומן שניהלה עם אחד התלמידים. גם התאלמנה מבעלה שהתאבד לאחר שהתעמתה איתו בדבר היותו הומוסקסואל, דבר שהס מלהזכירו בתקופה בה מתרחש המחזה. כדי להרוויח למחייתה היתה בלאנש מקבלת מחזרים במלון פלמניגו שבמקום מגוריה, ולכן שקדה רבות על חזותה הצעירה, נמנעה מלחשוף עורה לשמש ובכלל להיחשף לאור. מן הקבלה בין הסתרת האמת לאור ממנו היא בורחת. היא חיה לה בעולם שלא קיים, בהכחשה מוחלטת של המציאות זוהי דרכה להתמודד איתה . מסתכלת על הסובבים בעליונות, הם נראים לה המוניים נטולי חוש ליופי אסתטיקה ותרבות דברים שהם חלק בלתי נפרד ממהותה. סטלה מרחמת ודואגת לאחותה ולכן לא מסכימה שתעזוב את הבית, למרות שהאווירה נעכרת בגללה ומקשה על החיים בבית הקטן, ויוצרת מקור רב לחכוחים בינה לסטנלי ובינו לבלנש. סטנלי בז לבלאנש, הוא רואה את הזיוף שבה, לא סובל את גינוני הגבירה שלה שכה זרים להוויתו הגסה, הוא מציק לה ומשפיל אותה ללא הרף, ולה אין לאן לברוח מפניו אלא לסגור וילון הקיטון הקטן שהוקצה למגוריה מאחוריה. היא כחיה במלכודת מפרפרת אין לה מפלט אין לה דרך להגן על עצמה מלבד לשקוע עוד ועוד ולהתנתק. מיטש אחד מחבריו של סטנלי מחזר אחריה, והיא מקוה להינשא לו וכך אולי לבנות לעצמה חיים חדשים. אך חבר לעבודה שמבקר הרבה בעיירה ממנה באה בלאנש חושף בפני סטנלי את עברה, סודה אשר כה טרחה להסתירו מתגלה. סטנלי ממהר לנצל זאת כדי לערערה סופית ולהתפטר ממנה. העימות הגדול ביניהם מתרחש בזמן שסטלה יולדת את בתם, ומסתיים באונס. הוא לא מסתפק בכך הוא גם מגלה למיטש את האמת. סטלה לא מאמינה לבלאנש שמספרת לה שנאנסה , גם מיטש המחזר כבר לא רוצה בה לאחר שהוסר הלוט, והתגלה קלונה, הרי התחזתה בפניו כגבירה חסודה. וכך מאבדת בלאנש את שארית אחיזתה במציאות ובשפיות שעוד נותרה בה, ואז סטנלי מנחית את המהלומה הקשה והאכזרית מכל ודואג לאשפזה במוסד סגור לחולי נפש. זכורה לי היטב הסצנה שהרופא שבא לאשפזה נוהג בה בעדינות כג'נטלמן כמחזר הבא לאהובתו משלב זרועו בזרועה וכאילו הם הולכים לנשף והיא יוצאת איתו מהבית. האכזריות שגילה סטנלי כלפי אחותה והתוצאות המרות של אותה אכזריות, היו כבר יותר מידי, והפעם היא עוזבת אותו סופית. לא כבעבר שתמיד שבה אליו. לא כבאחת הפעמים שבהם זעק כתן פצוע ס..ט...ל...ה והיא שוב היתה רצה לבין זרועותיו. כמו בחלף עם הרוח המשפט שסקארלט אוהרה אומרת כשרט באטלר עזב אותה I 'll think about it tomorrow, והיה למשפט שיש לו חיים בזכות עצמו כך גם משפטה של בלאנש כשעוזבת את הבית אומרת. What is straight? A line can be straight, or a street,but the human heart, oh, no, it's curved like a road through mountains”