“אם תפסע ברחובותיה של רומניה, בבוקרשט למען הדיוק ותיתן עיניך לא רק בחלונות הראווה, במסעדות, בפסלים ובגנים. תביט על הסביבה בתשומת לב ותשתדל שלא להתעלם מרגשות שיתחילו להציפך עד גדות, תוכל לראותם. ילדים, נערים, עלמות, ילדות עומדים בפינות רחוב ומנגנים. חולשים על כיכרות ושרים. מבקשים נדבות ותשומת לב: פניהם שחורים ועיניהן דולקות, חלקם אף רועדים מקור ורעב. שיערם דבוק לקרקפת, שמנוני ומלוכלך ואחדים מהם י”

“"לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב", יוסי, יוסי, תחליף ת'פסקול, לא מתאים, בחייאת. - - - סמירה לא מאומצת ביום האימוץ, אבל חברתה מרינה כן. בית הילדים זוננשיין באוקראינה אינו מקום נעים, אבל בתי ילדים אינם מקומות נעימים מאז דיקנס ועד היום. לאחר שמרינה מאומצת ועוברת לגרמניה, סמירה מחליטה יום אחד פשוט לקום ולצאת בטבעיות מהדלת הראשית והלאה לרחוב. והרחוב, כמו כל רחוב, טורף אותה. - - - בתחילה היה זה רוקי ש”

“היא שורדת לה מיום ליום, מפזרת את ימיה ברוח. ילדים מאומצים סביבה וגם היא רוצה קצת לנוח. מחפשת את צירה, להסתובב ברחובות זה דבר נורא. גברים החלו להופיע כמו בתחנת רכבת הומה. מי שרצה אותה בערב, פרע אותה עם עלות השחר. כמה זמן יכולה לבעור ילדה, ובסך הכל בשביל מה. והיא כל כך יפה ועוד לא בת שש- עשרה, אבל יודעת משהו על העולם האפל. אבל הוא לא היה רציני ולא רצה אותה, ותמורת מילה אחת של אהבה היא נתנה כל כך הרב”

“לא, זה לא כיף. זה לא נעים לקרוא ספר על ניצול מחפיר של ילדים ונוער. זה מחריד. החוויה היא פשוט חווית זעם מתמשכת, מתסכלת, מרגיזה, מטלטלת, אפילו אם לא מדובר במקרה אמיתי. החוויה הופכת לקשה פי כמה, ברגע שהסיפור גם מסופר לעילא ולעילא, כמו שקורה בספר הזה, בפשטות אין-קץ, באופן מרתק שגורם להחסיר נשימה. בעצם, התוצאה היא ספר שקשה להגיד בלב שלם ש"נהנים" ממנו, אולי יותר משתאים ומתפעלים. זה הסיפור של סמירה, ש”

“אם תפסע ברחובותיה של רומניה, בבוקרשט למען הדיוק ותיתן עיניך לא רק בחלונות הראווה, במסעדות, בפסלים ובגנים. תביט על הסביבה בתשומת לב ותשתדל שלא להתעלם מרגשות שיתחילו להציפך עד גדות, תוכל לראותם. ילדים, נערים, עלמות, ילדות עומדים בפינות רחוב ומנגנים. חולשים על כיכרות ושרים. מבקשים נדבות ותשומת לב: פניהם שחורים ועיניהן דולקות, חלקם אף רועדים מקור ורעב. שיערם דבוק לקרקפת, שמנוני ומלוכלך ואחדים מהם י”

“"לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב", יוסי, יוסי, תחליף ת'פסקול, לא מתאים, בחייאת. - - - סמירה לא מאומצת ביום האימוץ, אבל חברתה מרינה כן. בית הילדים זוננשיין באוקראינה אינו מקום נעים, אבל בתי ילדים אינם מקומות נעימים מאז דיקנס ועד היום. לאחר שמרינה מאומצת ועוברת לגרמניה, סמירה מחליטה יום אחד פשוט לקום ולצאת בטבעיות מהדלת הראשית והלאה לרחוב. והרחוב, כמו כל רחוב, טורף אותה. - - - בתחילה היה זה רוקי ש”

“היא שורדת לה מיום ליום, מפזרת את ימיה ברוח. ילדים מאומצים סביבה וגם היא רוצה קצת לנוח. מחפשת את צירה, להסתובב ברחובות זה דבר נורא. גברים החלו להופיע כמו בתחנת רכבת הומה. מי שרצה אותה בערב, פרע אותה עם עלות השחר. כמה זמן יכולה לבעור ילדה, ובסך הכל בשביל מה. והיא כל כך יפה ועוד לא בת שש- עשרה, אבל יודעת משהו על העולם האפל. אבל הוא לא היה רציני ולא רצה אותה, ותמורת מילה אחת של אהבה היא נתנה כל כך הרב”

“לא, זה לא כיף. זה לא נעים לקרוא ספר על ניצול מחפיר של ילדים ונוער. זה מחריד. החוויה היא פשוט חווית זעם מתמשכת, מתסכלת, מרגיזה, מטלטלת, אפילו אם לא מדובר במקרה אמיתי. החוויה הופכת לקשה פי כמה, ברגע שהסיפור גם מסופר לעילא ולעילא, כמו שקורה בספר הזה, בפשטות אין-קץ, באופן מרתק שגורם להחסיר נשימה. בעצם, התוצאה היא ספר שקשה להגיד בלב שלם ש"נהנים" ממנו, אולי יותר משתאים ומתפעלים. זה הסיפור של סמירה, ש”