ביקורת ספרותית על חשמלית ושמה תשוקה מאת טנסי ויליאמס
ספר מעולה

---

"לפיסת השמיים, הנראית מסביב לבניין הלבן, צבע כחול עדין, מיוחד במינו, כמעט טורקיז, המשווה לתמונה אווירה לירית והדר, המצמצמים את תחושת ההתפוררות [...] אווירה מתאימה נוצרת על-ידי המוסיקה של הבדרנים הכושים, בבר שמעבר לפינה. באזור זה של ניו אורלינס, תמצא תמיד מאחורי הפינה, או במרחק בניינים אחדים, פסנתר קטן שאצבעות חומות פורטות עליו בשטף קדחתני" (תמונה ראשונה, 5).

בכזה קסם מוסיקלי וציורי מתוארת בפתיחה מסגרת המחזה. שכונת עוני בניו-אורלינס, שנות ה-20 של המאה ה-20, בניין דירות רעוע בעל שתי קומות. למטה גרים סטלה וסטנלי – היא עקרת בית כנועה ונאיבית, הוא בעיקר משחק פוקר, משתכר ושובר דברים בבית. אחותה של סטלה, בלאנש ("לבנה" בצרפתית), מגיעה לביקור בקו הרכבת החשמלית של ניו-אורלינס, הנקראת "Desire". היא מספרת לאחותה על אובדן אחוזת המשפחה; היא מסתירה את גילה ומספרת סיפורי מעשיות; היא עטופה בגינונים, בפרוות ובתכשיטים, והיא מביאה איתה תשוקה וטירוף שמטלטלים את חיי הזוג ואת חייהן של דמויות אחרות. רק בהדרגה נחשף הסיפור העגום שלה. אחת המעלות הגדולות של המחזה, בעיניי, היא שהיחס והרגש שלי כלפי בלאנש וכלפי כל דמות, כמעט, השתנו מקצה לקצה מתחילת המחזה ועד סופו.

טנסי וויליאמס כתב את המחזה ב- 1945, וב1947, בניו-יורק, הוא עלה לראשונה על במה. כמו בהרבה יצירות טובות, אפשר למצוא בו כמה וכמה צירים שדרכם אפשר להתחבר או להבין את הסיפור. האחד הוא, כמובן, מפגש התרבויות הנפיץ והרגיש בין בלאנש, האמריקאית שמגיעה לכאורה "מבית טוב", וסטנלי – מהגר בהמי, פרוע ואלים ממוצא פולני, שהיא מכנה בלעג "פולאק". ציר אחר, איך לא, הוא המתח והיחסים שבין נשים וגברים – חלוקת תפקידים, אגו וכבוד. מעבר לעניינים האלה, לדעתי, יש אמירה עמוקה ומרומזת יותר על ההתבגרות (ואפילו ההזדקנות) הבודדה והפתטית שמייצגת בלאנש, על כמיהה לתשוקה ובעצם – על מהי בכלל "תשוקה". מה ההבדל בין התשוקה הרומנטית, התמימה, שמייצגת ושחוותה בלאנש בעברה המפוקפק, לבין התשוקה הטראגית והסוערת שקיימת בין סטנלי וסטלה?

"היא בוודאי אוהבת אותך. אנשים חולים יוצרים קשרים עמוקים יותר, כנים יותר... הראה לי אדם שלא ידע עצב מימיו, ואוכיח לך שהוא יצור שטחי" (בלאנש, 47);

"הוא מתנהג כמו חיה! ... יש בו אפילו משהו תת-אנושי ... שריד מתקופת האבן! נושא הביתה את הבשר החי, שלל הציד מן הג'ונגל! ואת – את כאן – מחכה ומצפה לו! אולי ינחית עליך מהלומה ואולי ישמיע קול נאקה וינשק לך!" (בלאנש, 64);

"התגלתה לי – האהבה. גיליתי אותה בבת אחת ובשלמות רבה, רבה מידי. זה היה כאילו הוטלה פתאום אלומת אור מסנוורת על משהו שהיה תמיד שרוי בצל, וכל העולם הואר בשבילי" (בלאנש, 89);

"כשרק נפגשנו, את ואני, חשבת שאני המוני. את כל-כך צדקת, בייבי. הייתי המוני כמו זבל. את הראית לי צילום של בית על עמודים ואני הורדתי אותך מהעמודים האלה ואיך שאהבת את זה, איך שאהבת את האורות הצבעוניים שנדלקים! ולא היה לנו טוב ביחד? לא היה לנו בסדר גמור עד שהיא הופיעה כאן?" (סטנלי, 106).

הקריאה היא קצבית, תאטרלית, עצובה ומצחיקה, וחלקים כבירים מהטקסט הקראתי לעצמי בקול רם. כאן יש לציין לחיוב את התרגום של רבקה משולח, גם אם בנקודות מסוימות הרגשתי שהוא לא מושלם. אני מודה שלא התאפקתי, ומיד בסיום הקריאה צפיתי בסרט "A Streetcar Named Desire" שיצא ב-1951. פתאום השכונה שציירתי בראש נצבעה מולי בשחור-לבן, בלאנש הייתה וויויאן לי היפהפייה, סטנלי היה מרלון ברנדו, ובאותה קצביות נהדרת של שעתיים, קיבלתי השלמה הולמת למחזה.

למי שמתחבר למחזות ולא מתגרד מקצת מלודרמה – מומלץ בחום ואפילו בתשוקה.

» ביקורות נוספות של
» ביקורות נוספות על חשמלית ושמה תשוקה