ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום שני, 11 בנובמבר, 2019
ע"י
ע"י
הרבה דברים הוא מזמין, "הזמנה לגרדום". הוא מזמין קריאה מעמיקה ומושקעת, אולי אפילו קריאה נוספת, מזמין ניתוח ופרשנות יותר מאשר ביקורת או סקירה ובעיקר מזמין הרבה מחשבה.
אי-שם ב-1934 נבוקוב כתב על צינצינאט, אסיר הממתין להוצאתו להורג. סובבים אותו הסוהר המוקיון ובתו הקטנה והפתיינית (שמנסה, לכאורה, להציל אותו), מנהל הכלא הנבל, אסיר נוסף בעל זהות חידתית, בני משפחתו ההזויים, עורך דין נלעג ועוד דמויות סטריאוטיפיות, גנריות, גרוטסקיות להחריד, שדרך המפגשים איתן הופכים שלושת השבועות שלפני המוות לאבסורדיים, לעצובים, למצחיקים ובעיקר לביזאריים.
אנחנו לא יודעים מה היה פשעו של צינצינאט, ובצדק – זה פשוט לא רלוונטי, כי הספר הוא גרוטסקה צינית ואבסורדית על החיים והמוות, הגוף והנפש, הציני והמהותי. הוא מצליח להיות נהיר וזורם, אבל בו-זמנית מרגישים שיש בו עוד רובד, אותו רובד פרשני שהוא כל-כך מזמין. לא ברור באיזו מדינה, אם בכלל, מתרחש הסיפור, או מתי הוא מתקיים "במציאות" ומתי הוא למעשה מתקיים בפנטזיה, או בדמיון של צינצינאט. אותו "כלא" הוא לפרקים כלא גשמי, אמיתי וקר, ולפרקים הוא יותר מטאפורי, בעל קירות דיפוזיים. צינצינאט הוא גם אדם רגיל, "ככל האדם", אבל גם איש גנרי – משל לאדם הכלוא באופן נצחי ב"כלא" שאנחנו מכנים "החיים".
התחושה במהלך הקריאה היא של צפייה בסרט תקופתי וקופצני בשחור-לבן, או של צפייה בהצגת תאטרון ישנה, ארוכה ומורכבת, אל תוך הלילה, עד לסיום המיוחד. אין כאן טקסט ארוך, ולמעט מונולוגים ומכתבים מרגשים, יפהפיים וליריים שמופיעים פה ושם מפיו של צינצינאט – הוא גם לא מתיימר לסחוט דמעות או לטלטל במובן המקובל. הוא פשוט מתמלל סצנות אבסורדיות שקל להמחיז אותן בדמיון – על ההמתנה למוות הידוע מראש, שבפנטזיה אולי נדמית כמו תפילה נוגה וקדושה, אבל בפועל יכולה להיות משחק שחמט עם שותף מדושן לתא; על פרידה, שבתיאוריה אולי מלווה במילות אהבה, אבל בפועל יכולה להיות מביכה וחמוצה מהחמצה; על כמה ניתן "להתכונן" למוות, על השבריריות המביכה של החיים ועל המשמעות שיש או אין במה שנותר או במה שאפשר להיאחז בו עד לרגעים האחרונים.
חשוב לנסות ולהיות ערים לרבדים הנוספים שמעבר לסיפור הפשוט (גם אם לא להעמיק בהם), אחרת הוא נחווה כפחות טוב. באותה נשימה - אפשר לוותר על אחרית הדבר הארוכה והמפונפנת. היא לא מבארת ומעמיקה כמו שהיא מתנשאת ומעיקה.
מומלץ.
24 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
אור שהם
(לפני 5 שנים ו-11 חודשים)
נבוקוב תמיד משאיר חידות קטנות-גדולות שעלינו לפתור, זה חלק מקסמו.
אהבתי את הדימויים, תודה על הביקורת ועל האזהרה. |
|
|
(לפני 5 שנים ו-11 חודשים)
תודה תודה
|
|
|
אדמה
(לפני 5 שנים ו-11 חודשים)
תודה על הסקירה Paper Jam, לא מצליח להתחבר לספריו של נַבּוֹקוֹב.
|
|
|
כרמלה
(לפני 5 שנים ו-11 חודשים)
ג'אם, תודה על סקירה יפהפיה ומעניינת,
לספר שלא נראה לי שאקרא.
|
|
|
(לפני 5 שנים ו-11 חודשים)
תודה, פרפר (וכולם). אכן קפקאי.
|
|
|
פרפר צהוב
(לפני 5 שנים ו-11 חודשים)
ביקורת מעניינת.
עם זאת, נראה קפקאי, וחוששני שאני וקפקא הם שני קטבים זהים של המגנט. נשמור מרחק. |
|
|
(לפני 5 שנים ו-11 חודשים)
עמיחי, באחרית הדבר (ואפילו בגב הספר) נכתב באמת שהיא מעין צל מוקדם של לוליטה. ב"הזמנה לגרדום" היא מסמלת במובן מסוים גם את התום, את המשחקיות הילדית, את התקווה להצלה, שעומדים אל מול הריקבון והכאב של החיים "המבוגרים" וה"מתים".
בת-יה, כמובן שהיא חשובה. דווקא בגלל שהיא מהותית, בספר היא מושמטת בכוונה כדי להתמקד בחוויה של האסיר הממתין לגרדום, בין אם פשעו הוא א' ובין אם ב'. עיסוק בפשע או בחומרת העונש ה"מתבקש" או לא, היה הופך את הספר למשהו אחר לגמרי ומפספס את הכוונה. במובן מסוים, התחושה אמורה להיות שאבסורד כמו בספר עשוי היה להתרחש בשנים ההן גם על פשעים "פעוטים", לכאורה. |
|
|
בת-יה
(לפני 5 שנים ו-11 חודשים)
ביקורת מעניינת. עם זאת קשה לי להבין למה לא חשובה הסיבה בגללה אדם מוצא להורג.
יש הבדל בין רוצח פסיכופטי ובין אדם שהרג בשוגג. |
|
|
עמיחי
(לפני 5 שנים ו-11 חודשים)
מה יש לנבוקוב עם ילדות קטנות ופתייניות?
|
|
|
(לפני 5 שנים ו-11 חודשים)
תודה, קלארק. ברוך הבא :)
|
|
|
מורי
(לפני 5 שנים ו-11 חודשים)
נעלמת לנו קצת (הרבה).
|
|
|
Clark
(לפני 5 שנים ו-11 חודשים)
ביקורת יפה ומעניינת
|
|
|
מסמר עקרב
(לפני 5 שנים ו-11 חודשים)
כמה טוב שחזרת לכתוב.
"מתנשאת ומעיקה" זה השם השני של הספרייה החדשה. ואולי הראשון... |
24 הקוראים שאהבו את הביקורת
