כאדם חרדתי אני מנסה לשקול את מלוא המשמעות של כל החלטה שלי, ולהלקות את עצמי על כל החלטה שהתבררה כשגויה.
אם רק לא הייתי מסכימה לחגוג את יום ההולדת של הגדולה במתחם טרמפולינות, ואילו לא הייתי מאשרת לקטנה לקפוץ עם הגדולים, היא לא הייתה שוברת את הרגל בפעם הראשונה, ואז לא היתה שוברת את הרגל בפעם השניה.
"ואיך את יודעת שלא היה יותר גרוע?" שאלה הקטנה למשמע הגיגי. "אולי אם לא היית מאשרת לי לקפוץ עם הגדולים אז איזה ילד היה קופץ לי על הראש? ואולי אם לא היינו נוסעים לטרמפולינות אלא לספארי אז איזה אוטו היה מתנגש בנו? אז עדיף רגל שבורה!"
היא צודקת כמובן. למרבה הצער לא ניתן לדעת את השלכותיה של פעולה, ולהחלטה התמימה ביותר עלולות להיות תוצאות מרחיקות לכת.
דן יוספן מחדד את הנקודה ב"הכל יהיה בסדר". החיים לפי יוספן הם אוסף פעולות שכל אחת מהן משפיעה באופן משמעותי ביותר על חייהם של אנשים זרים לחלוטין, חורצת גורלות לשבט או לחסד. הפתגם האהוב על סבתי ואמי ז"ל, "האדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק", הוא מוטיב מרכזי בספר, וגם מצוטט בו. העובדה שעוד מישהו מלבדי מייחס חשיבות כה רבה גם לפעולות שוליות לכאורה, גרמה לי לרצות להוריד כוסית וודקה. לגיבורים של יוספן זה גורם אגב לאכול עוגת שוקולד או פרלינים משובחים. אני מעדיפה אלכוהול לשיכוך החרדה, וגם להבעת שמחה. בסה"כ זה דומה.
הזדהתי מאוד עם גד על הרצון לקבור את עצמך בעודך בחיים, להלקות את עצמך ללא הרף על שהנעת התרחשות מסויימת, לדוש בה שוב ושוב ולחשוב מה היה קורה אילו, ואיך כל החיים שלי היו שונים. (אם לא הייתי שולחת אותה לגן היא לא הייתה חוטפת את הוירוס, ואז היא לא היתה חולה, ואז מערכת החיסון שלה לא היתה תוקפת את הלבלב, ואז היא היתה בריאה). גם אני רציתי להיכנס למיטה ולא לדבר עם אף אחד. למרבה המזל לא יכולתי להרשות את זה לעצמי כי היתה לי ילדה לטפל בה ועוד אחת בדרך. אז נאלצתי לקום, בניגוד לגד שניתק את עצמו מהעולם ל-16 שנים.
למרות מה שכתבתי עד כאן, הספר הוא אופטימי מאוד, (מדי אפילו) והקריאה בו לא מעיקה כלל. אני לא מכירה את יוספן, מלבד מה שכתב כאן באתר, אבל האדם שמצטייר לי הוא טוב לב מאין כמותו, ומוסרי ביותר. כך טוב הלב הזה קורן בספר מכל הדמויות, וביחוד מנקודת מבטו של המספר הכל יודע מפיו מסופר הסיפור.
הדבר היחיד שפחות אהבתי בספר הוא שהמספר מסכם עבור הקורא את מחשבותיהן של הדמויות, במקום לתת יותר דיאלוגים ולהניח לקורא לפרש ולהסיק בעצמו.
יעל כתבה בביקורתה המצוינת לספר "אילו הייתי פחות צינית ויותר חיפאית – זה היה הספר עבורי". אז חיפאית אני לא, אבל ירושלמית במקור כן, ויש דמיון. הקריאה בספר קילפה ממני הרבה שכבות של ציניות שהצטברו עלי אחרי שנים של מגורים במרכז. אז תודה לגד/דן שהצליח להשיב לי את התמימות שאבדה לי, ולו לשעות מספר.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
