“״מסעותי עם חמותי״-מאירה ברנע-גולדברג הוצאת כנרת, זמורה-ביתן 223 דף אחרי מספר ספרים כבדים וקשים שקראתי, החלטתי לקרוא משהו משעשע. ונמצא בכלמשפחה….וזה-חמות!!!!!!!!!!!! בעלי לא סובל את אמא שלי, אני לא סובלת את אמא שלו ואנחנו נשואים מעל 22 שנה. עדיין. אז מה יכול להיות יותר גרוע משלנו? אז מסתבר שיש גיהנום עלי אדמות…. (אם יש מישהי שבאמת יש לה חמות כזו-תנחומי. מקוה שהבעל נזרק יחד עם האמא שלומחוץ לחייך). ראשית, הכי חשוב, הבן שלי לא יאמר לאשתו שהאוכל של אמא שלו היה יותר טוב, כי אני לאנוגעת במטבח. אז אם אשתו לעתיד תהיה בשלנית, אוהב אותה מרגע ראשון. נחזור לספר…. שירה שאמה היא גורו הדיאטות ועשתה לה את המוות כילדה וסיכסכה בינה להין אחותהטליה, נשואה לליאור שאמא שלו, דליה, עדיין דבוקה אליו. דליה, שבטוחה שהבית של ליאורזה גם הבית שלה, מודיעה בקול ששירה לא מתאימה לו. לא כשעברו לגור יחד לפני החתונהוגם לא עכשיו כשיש להם שני בנים. אביו של ליאור ודליה נפרדו לפני 30 שנה ועכשיו נודע לדליה, שלר ראתה אותו מאז, שהואנפטר. היא מרגישה חסרת אונים, זקנה, לבד, אומללה ובטוחה שהיא תנות בקרוב. היאמשכנעת את ליאור שהיא תגור אצלם עד שהיא תתאושש. ליאור מצליח לשכנע את שירה. גיהנום נפתח בביתם. לכל אחת מהן יש את החברה הצמודה. לשירה יש את ענבל, בחורה מטומטמת ונאמנהלשירה. שלוקחת אותה לסדנאות הזויות כדי למצוא בן זוג ולהקשיב לנפש הפנימית שלה. כמומוטי שוורץ פסיכותרפיסט בגישה הוליסטית ומנחה סדנאות מדיטציה, התפתחות אישית, תזונה ותנועה שבעצם לוקח את הכסף ומביא כלום לנפש, אבל מביא צימוק שאליו צריךלהתחבר….וחוץ מלדפוק בחורות שמגיעות אליו לסדנה-באישור אשתו. לדליה יש את יהודית שמקשיבה לתלונות ולהצדקות של דליה, (הרי דליה תמיד צודקת) והןעושות תחרות מי יותר אומללה מהשניה וטוב להן ככה. יהודית גם מנסה לכוון את דליה לדבר עם שירה ולספר לה מה מפריע לה כשלמעשה לדליהמפריע ששירה תפסה את מקומה. ליאור השקיע בשירה ונטש את אימו כשטס לחו״ל עםשירה, לא הגיע כל שבת כי התוכניות שלו השתנו, בגלל שירה. דליה סחבה אותו 9 חודשיםושנה ראשונה קשה ומרגישה שמגיע לה הכל ולתמיד!!!!. זה לא קל לאמא לשחרר את הילד/ה שלה שהיא דאגה לו/לה תמיד. (אמא שלי למשל חושבת שבעלי ״לקח״ את הטיפול ממנה בצורה ממש טובה, בעל אחראי, דואג לילדה שלה……מה אני אמורה לעשות??? אני כבר מזמן לא ילדה). הסיפור בנוי בשתי דמויות שמספרות. שירה ודליה. הצד של דליה מזכיר לי פולניה (אני מרשהלעצמי כי יש לי אחת כזאת) שאף פעם לא טועה ולא מבינה מה עשתה שגוי, הרי תמיד היאצודקת. הבן שלה הוא האוצר הכי שווה והכי קדוש שיש. והיא, אמא שלו!!!!!! בזכותה הואהבעל של שירה ואבא לשני ילדים. ואם היא לא מצליחה לשכנע היא עוברת לתוכנית ב׳ומשחקת שהיא מרגישה רע והולכת למות. אני רואה הרבה דברים דומים להפליא בין החמותות של בעלי ושלי (איך כותבים חמותברבים?), דליה היא שילוב של חמותי ואמא שלי, כל כך מרגיז מרגיז שאנו צועקים מבפנים. הןמטריפות את הדעת. אך הן זקנות, בודדות, חסרות אונים, זקוקות לעזרה. יש לנו מצפון. בכלאופן אמא שלי/שלו. בסוף דליה ושירה מתחברות יחד בגלל משהו שלא נראה להן טוב. אבל יצאתי מרוגזת מהספר. כי כל כך הרבה דברים דומים מדי לחיי. והצימוק….שאפו!!”

“ביום רביעי, ערב יום השואה, חזרתי הביתה מהעבודה אחרי הצהריים. בבית מצאתי את חמותי משגיחה על בנותי. היא החזיקה בידה נר זיכרון ועיינה בתשומת לב בתווית שעל הנר. "מאיפה הנר הזה? " "קיבלנו בבית הספר" ענתה הגדולה שלי, "לזכר הנספים בשואה." "טוב, זה לא של המשפחה שלנו. אבל חבל לזרוק. אני יכולה להביא לכם טפט שאפשר להדביק על התווית ולא יראו כלום. את יכולה לשים את הנר לקישוט בחדר." "אבל סבתא" התמרמרו שתיהן, "זה לא יפה. זו מישהי שנרצחה בשואה." "שטויות" פסקה חמותי, ורק אז שמה לב שבעצם הגעתי. "אני בדיוק עושה איתן יצירה עם הנר הזה" היא הסבירה לי. הרגשתי שהדם עולה לי לראש. איך היא מעזה?!! ואני עוד דור שני. שנים שלא אמרתי לה כלום. זה אף פעם לא הועיל. תמיד נהיה מזה ריב, כאשר בעלי תקוע באמצע. אבל הפעם לא יכולתי לשתוק. "אצלנו בבית מכבדים את יום השואה!!" אמרתי בקול רם, חצי צעקתי. "אנחנו מדליקים בערב את הנר, ובוודאי שלא עושים ממנו עבודת יצירה!" חמותי אספה את חפציה והלכה. תהיתי אם התקשרה לבעלי להתלונן או לא. קוויתי בשבילו שלא. ידעתי שהוא יקח את זה קשה. "סבתא הגזימה הפעם" אמרה הגדולה שלי. "זה היה ממש מגעיל מצידה" אמרה הקטנה. שתקתי. לא רציתי ללבות עוד את האש. זו בכל זאת סבתא שלהן. לצערי. "מסעותי עם חמותי" עוסק בעיקר ביחסי כלה/ חמות. שירה היא אמא לשני ילדים קטנים, שצריכה להסתדר עם חמות בלתי נסבלת, ובנוסף גם אמא איומה. שירה וחמותה דליה לא סובלות אחת את השניה, ובתווך נמצאים הבעל/בן וכן הילדים. דליה היא החמות מהגיהינום. היא לא חוסכת את ביקורתה מכלתה, גם בפני הילדים. יחסית לחמות המתוארת בספר חמותי היא זהב טהור. בכל פעם שדליה נעלבת היא מתקשרת לבנה כדי לתנות את צרותיה ולהסביר לו כמה אישתו נוראית. שירה עצמה לא מסוגלת להתמודד עם דליה, ולכן שותקת או מתקשרת לבעלה כדי שיסביר לאמא שלו במה טעתה. כמובן שאף אחת מהשיחות העקיפות הללו לא עוזרת. גם אצלנו זה מעולם לא עזר. כצפוי, שירה ודליה נאלצות לשתף פעולה, ומגלות שבעצם השד לא כל כך נורא. ספר קליל וקולח, שלא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות. אני לא חושבת שיש הרבה כלות שלא תזדהנה עם שירה. כערך מוסף, הספר מטפל בהרבה נושאים חשובים מלבד יחסי כלה/חמות – יחסי אמהות בנות, הפרעות אכילה, וכן בעיות בנישואים. החסרון העיקרי לדעתי הוא שהספר מאוד שטחי וצפוי. הרגשתי שדליה היא חסרת מימד, מן גרוטסקה צבעונית של חמות שבעצם אינה דמות ממשית אלא אוסף של קלישאות. מצד שני, הספר כאמור לא מתיימר להיות רציני ועמוק, אז בהחלט אפשר להנות ממנו כספר כיפי ולא מחייב. אסיים בעוד אנקדוטה משלי. כשהגדולה שלנו נולדה היינו מותשים כמו כל הורים טריים לילד ראשון. הורי לא היו בקו הבריאות אז לא היתה אפשרות שיבואו לעזור, ולחמותי לא התחשק. מה שכן, לא היתה לה שום בעיה להעיר לי על הטיפול בתינוקת. "את צריכה לדאוג שהיא תמיד תהיה מכוסה, אחרת היא תצטנן. כל הזמן לעמוד ולכסות אותה." "אבל איך אני אשן" עניתי ברצינות, "הרי דקה אחרי שאני מכסה אותה היא מעיפה את השמיכה." "הכי חשוב שלא יהיה לה קר. את אמא. את צריכה לדאוג לבת שלך!" ההורמונים עלו לי לראש. "את יודעת מה? את מוזמנת לבוא אלינו ולבדוק את השמיכה. הכורסא בחדר שלה פנויה. אני הולכת לישון." מאז לא שמעתי ציוץ על השמיכה... *********** כיף לחזור לכאן. התגעגעתי”

“אני אוהבת את הכתיבה של הסופרת. היא קלילה, זורמת ולפעמים זה מרגיש כאילו שהיא כותבת את מחשבותיי, טוב גם אני אישה ;-)...ספר דיי זורם משעשע לרוב, סיימתי אותו בערב אחד. העלילה מפורטת בתקציר, אז לא ארחיב עליה רק אגיד שכל אחת, או אחד יכול למצוא משהו מעצמו בספר הזה. שורה תחתונה, אם בא לכם לברוח מכל המציאות לערב אחד ולצחוק- קראו את הספר”

“לו אני העורך של מאירה ברנע-גולדברג, הייתי משכנע אותה לוותר על הספר הזה. אני מבין את הצורך להיות בהמשכיות כתיבה, לפרסם עוד משהו הנוגע למשפחתולוגיה הישראלית, בעיקר עם ספר הנושא חומר נפץ כמו נושא כלה-חמות. לא זה הספר שיביא לה את התהילה, זה דווקא יכול להרוס לה אותה. אני אוהב את הכתיבה השנונה, ההומוריסטית והצינית של מאירה. מה נותר מכל זה בספר שלפנינו? כלום, ממש כלום. חמות זה כמעט שם נרדף למישהי מתערבת, בלתי נסבלת, טורדנית. אבל אבוי, דווקא הכלה בספר מעצבנת אפילו יותר, לא מאפשרת הזדהות, לא מאפשרת חיבוק מנחם. ובמה דברים אמורים? באחת שירה, כותבת ספרים הנמכרים לא רע בכלל, אחת המופיעה לא מעט בטלוויזיה ובעיתונות והיא במעמד של סלב מקומי. היא נשואה לעוה"ד רגב, מצבה הכלכלי מצוין, אבל אישיותה מעצבנת מהצורך לשמור על גזרה דקיקה, מעודף רגישות ומחוסר ב... בכל מיני דברים ההופכים אדם לאהוד על סביבתו. לא שאדם חייב להיות אהוד על סביבתו, אבל שלא יבוא בטענות לאחרים. חמותה, דליה, סבלה מנטישת בעל שלושים שנה קודם לכן. היא לא רצתה להכניס מישהו במקומו הביתה. במקום זאת, הפכה לדמות קפוצת תחת, לדעת כלתה שירה. כשבעלה ליאור מציע כמעשה חסד להכניס את אמו לביתם לחודש, הפיצוץ בלתי נמנע. הפיצוץ דווקא נמנע. גם העניין בסיפור נמנע. הסיפור מהלך בין שני קווי עלילה, אחד של שירה, אחד של דליה. שניהם כתובים בגוף ראשון וזה לא דבר שלא נראה בעבר, אבל כאן זה לא נעשה טוב. אם לא מגלים ערנות קיצונית, הכל מתערבב בראש ולא ברור מ אומר מה ולמי. אם נוסיף חוסר עניין בספר, הנפילה בטוחה.”

“״מסעותי עם חמותי״-מאירה ברנע-גולדברג הוצאת כנרת, זמורה-ביתן 223 דף אחרי מספר ספרים כבדים וקשים שקראתי, החלטתי לקרוא משהו משעשע. ונמצא בכלמשפחה….וזה-חמות!!!!!!!!!!!! בעלי לא סובל את אמא שלי, אני לא סובלת את אמא שלו ואנחנו נשואים מעל 22 שנה. עדיין. אז מה יכול להיות יותר גרוע משלנו? אז מסתבר שיש גיהנום עלי אדמות…. (אם יש מישהי שבאמת יש לה חמות כזו-תנחומי. מקוה שהבעל נזרק יחד עם האמא שלומחוץ לחייך). ראשית, הכי חשוב, הבן שלי לא יאמר לאשתו שהאוכל של אמא שלו היה יותר טוב, כי אני לאנוגעת במטבח. אז אם אשתו לעתיד תהיה בשלנית, אוהב אותה מרגע ראשון. נחזור לספר…. שירה שאמה היא גורו הדיאטות ועשתה לה את המוות כילדה וסיכסכה בינה להין אחותהטליה, נשואה לליאור שאמא שלו, דליה, עדיין דבוקה אליו. דליה, שבטוחה שהבית של ליאורזה גם הבית שלה, מודיעה בקול ששירה לא מתאימה לו. לא כשעברו לגור יחד לפני החתונהוגם לא עכשיו כשיש להם שני בנים. אביו של ליאור ודליה נפרדו לפני 30 שנה ועכשיו נודע לדליה, שלר ראתה אותו מאז, שהואנפטר. היא מרגישה חסרת אונים, זקנה, לבד, אומללה ובטוחה שהיא תנות בקרוב. היאמשכנעת את ליאור שהיא תגור אצלם עד שהיא תתאושש. ליאור מצליח לשכנע את שירה. גיהנום נפתח בביתם. לכל אחת מהן יש את החברה הצמודה. לשירה יש את ענבל, בחורה מטומטמת ונאמנהלשירה. שלוקחת אותה לסדנאות הזויות כדי למצוא בן זוג ולהקשיב לנפש הפנימית שלה. כמומוטי שוורץ פסיכותרפיסט בגישה הוליסטית ומנחה סדנאות מדיטציה, התפתחות אישית, תזונה ותנועה שבעצם לוקח את הכסף ומביא כלום לנפש, אבל מביא צימוק שאליו צריךלהתחבר….וחוץ מלדפוק בחורות שמגיעות אליו לסדנה-באישור אשתו. לדליה יש את יהודית שמקשיבה לתלונות ולהצדקות של דליה, (הרי דליה תמיד צודקת) והןעושות תחרות מי יותר אומללה מהשניה וטוב להן ככה. יהודית גם מנסה לכוון את דליה לדבר עם שירה ולספר לה מה מפריע לה כשלמעשה לדליהמפריע ששירה תפסה את מקומה. ליאור השקיע בשירה ונטש את אימו כשטס לחו״ל עםשירה, לא הגיע כל שבת כי התוכניות שלו השתנו, בגלל שירה. דליה סחבה אותו 9 חודשיםושנה ראשונה קשה ומרגישה שמגיע לה הכל ולתמיד!!!!. זה לא קל לאמא לשחרר את הילד/ה שלה שהיא דאגה לו/לה תמיד. (אמא שלי למשל חושבת שבעלי ״לקח״ את הטיפול ממנה בצורה ממש טובה, בעל אחראי, דואג לילדה שלה……מה אני אמורה לעשות??? אני כבר מזמן לא ילדה). הסיפור בנוי בשתי דמויות שמספרות. שירה ודליה. הצד של דליה מזכיר לי פולניה (אני מרשהלעצמי כי יש לי אחת כזאת) שאף פעם לא טועה ולא מבינה מה עשתה שגוי, הרי תמיד היאצודקת. הבן שלה הוא האוצר הכי שווה והכי קדוש שיש. והיא, אמא שלו!!!!!! בזכותה הואהבעל של שירה ואבא לשני ילדים. ואם היא לא מצליחה לשכנע היא עוברת לתוכנית ב׳ומשחקת שהיא מרגישה רע והולכת למות. אני רואה הרבה דברים דומים להפליא בין החמותות של בעלי ושלי (איך כותבים חמותברבים?), דליה היא שילוב של חמותי ואמא שלי, כל כך מרגיז מרגיז שאנו צועקים מבפנים. הןמטריפות את הדעת. אך הן זקנות, בודדות, חסרות אונים, זקוקות לעזרה. יש לנו מצפון. בכלאופן אמא שלי/שלו. בסוף דליה ושירה מתחברות יחד בגלל משהו שלא נראה להן טוב. אבל יצאתי מרוגזת מהספר. כי כל כך הרבה דברים דומים מדי לחיי. והצימוק….שאפו!!”

“ביום רביעי, ערב יום השואה, חזרתי הביתה מהעבודה אחרי הצהריים. בבית מצאתי את חמותי משגיחה על בנותי. היא החזיקה בידה נר זיכרון ועיינה בתשומת לב בתווית שעל הנר. "מאיפה הנר הזה? " "קיבלנו בבית הספר" ענתה הגדולה שלי, "לזכר הנספים בשואה." "טוב, זה לא של המשפחה שלנו. אבל חבל לזרוק. אני יכולה להביא לכם טפט שאפשר להדביק על התווית ולא יראו כלום. את יכולה לשים את הנר לקישוט בחדר." "אבל סבתא" התמרמרו שתיהן, "זה לא יפה. זו מישהי שנרצחה בשואה." "שטויות" פסקה חמותי, ורק אז שמה לב שבעצם הגעתי. "אני בדיוק עושה איתן יצירה עם הנר הזה" היא הסבירה לי. הרגשתי שהדם עולה לי לראש. איך היא מעזה?!! ואני עוד דור שני. שנים שלא אמרתי לה כלום. זה אף פעם לא הועיל. תמיד נהיה מזה ריב, כאשר בעלי תקוע באמצע. אבל הפעם לא יכולתי לשתוק. "אצלנו בבית מכבדים את יום השואה!!" אמרתי בקול רם, חצי צעקתי. "אנחנו מדליקים בערב את הנר, ובוודאי שלא עושים ממנו עבודת יצירה!" חמותי אספה את חפציה והלכה. תהיתי אם התקשרה לבעלי להתלונן או לא. קוויתי בשבילו שלא. ידעתי שהוא יקח את זה קשה. "סבתא הגזימה הפעם" אמרה הגדולה שלי. "זה היה ממש מגעיל מצידה" אמרה הקטנה. שתקתי. לא רציתי ללבות עוד את האש. זו בכל זאת סבתא שלהן. לצערי. "מסעותי עם חמותי" עוסק בעיקר ביחסי כלה/ חמות. שירה היא אמא לשני ילדים קטנים, שצריכה להסתדר עם חמות בלתי נסבלת, ובנוסף גם אמא איומה. שירה וחמותה דליה לא סובלות אחת את השניה, ובתווך נמצאים הבעל/בן וכן הילדים. דליה היא החמות מהגיהינום. היא לא חוסכת את ביקורתה מכלתה, גם בפני הילדים. יחסית לחמות המתוארת בספר חמותי היא זהב טהור. בכל פעם שדליה נעלבת היא מתקשרת לבנה כדי לתנות את צרותיה ולהסביר לו כמה אישתו נוראית. שירה עצמה לא מסוגלת להתמודד עם דליה, ולכן שותקת או מתקשרת לבעלה כדי שיסביר לאמא שלו במה טעתה. כמובן שאף אחת מהשיחות העקיפות הללו לא עוזרת. גם אצלנו זה מעולם לא עזר. כצפוי, שירה ודליה נאלצות לשתף פעולה, ומגלות שבעצם השד לא כל כך נורא. ספר קליל וקולח, שלא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות. אני לא חושבת שיש הרבה כלות שלא תזדהנה עם שירה. כערך מוסף, הספר מטפל בהרבה נושאים חשובים מלבד יחסי כלה/חמות – יחסי אמהות בנות, הפרעות אכילה, וכן בעיות בנישואים. החסרון העיקרי לדעתי הוא שהספר מאוד שטחי וצפוי. הרגשתי שדליה היא חסרת מימד, מן גרוטסקה צבעונית של חמות שבעצם אינה דמות ממשית אלא אוסף של קלישאות. מצד שני, הספר כאמור לא מתיימר להיות רציני ועמוק, אז בהחלט אפשר להנות ממנו כספר כיפי ולא מחייב. אסיים בעוד אנקדוטה משלי. כשהגדולה שלנו נולדה היינו מותשים כמו כל הורים טריים לילד ראשון. הורי לא היו בקו הבריאות אז לא היתה אפשרות שיבואו לעזור, ולחמותי לא התחשק. מה שכן, לא היתה לה שום בעיה להעיר לי על הטיפול בתינוקת. "את צריכה לדאוג שהיא תמיד תהיה מכוסה, אחרת היא תצטנן. כל הזמן לעמוד ולכסות אותה." "אבל איך אני אשן" עניתי ברצינות, "הרי דקה אחרי שאני מכסה אותה היא מעיפה את השמיכה." "הכי חשוב שלא יהיה לה קר. את אמא. את צריכה לדאוג לבת שלך!" ההורמונים עלו לי לראש. "את יודעת מה? את מוזמנת לבוא אלינו ולבדוק את השמיכה. הכורסא בחדר שלה פנויה. אני הולכת לישון." מאז לא שמעתי ציוץ על השמיכה... *********** כיף לחזור לכאן. התגעגעתי”

“אני אוהבת את הכתיבה של הסופרת. היא קלילה, זורמת ולפעמים זה מרגיש כאילו שהיא כותבת את מחשבותיי, טוב גם אני אישה ;-)...ספר דיי זורם משעשע לרוב, סיימתי אותו בערב אחד. העלילה מפורטת בתקציר, אז לא ארחיב עליה רק אגיד שכל אחת, או אחד יכול למצוא משהו מעצמו בספר הזה. שורה תחתונה, אם בא לכם לברוח מכל המציאות לערב אחד ולצחוק- קראו את הספר”

“לו אני העורך של מאירה ברנע-גולדברג, הייתי משכנע אותה לוותר על הספר הזה. אני מבין את הצורך להיות בהמשכיות כתיבה, לפרסם עוד משהו הנוגע למשפחתולוגיה הישראלית, בעיקר עם ספר הנושא חומר נפץ כמו נושא כלה-חמות. לא זה הספר שיביא לה את התהילה, זה דווקא יכול להרוס לה אותה. אני אוהב את הכתיבה השנונה, ההומוריסטית והצינית של מאירה. מה נותר מכל זה בספר שלפנינו? כלום, ממש כלום. חמות זה כמעט שם נרדף למישהי מתערבת, בלתי נסבלת, טורדנית. אבל אבוי, דווקא הכלה בספר מעצבנת אפילו יותר, לא מאפשרת הזדהות, לא מאפשרת חיבוק מנחם. ובמה דברים אמורים? באחת שירה, כותבת ספרים הנמכרים לא רע בכלל, אחת המופיעה לא מעט בטלוויזיה ובעיתונות והיא במעמד של סלב מקומי. היא נשואה לעוה"ד רגב, מצבה הכלכלי מצוין, אבל אישיותה מעצבנת מהצורך לשמור על גזרה דקיקה, מעודף רגישות ומחוסר ב... בכל מיני דברים ההופכים אדם לאהוד על סביבתו. לא שאדם חייב להיות אהוד על סביבתו, אבל שלא יבוא בטענות לאחרים. חמותה, דליה, סבלה מנטישת בעל שלושים שנה קודם לכן. היא לא רצתה להכניס מישהו במקומו הביתה. במקום זאת, הפכה לדמות קפוצת תחת, לדעת כלתה שירה. כשבעלה ליאור מציע כמעשה חסד להכניס את אמו לביתם לחודש, הפיצוץ בלתי נמנע. הפיצוץ דווקא נמנע. גם העניין בסיפור נמנע. הסיפור מהלך בין שני קווי עלילה, אחד של שירה, אחד של דליה. שניהם כתובים בגוף ראשון וזה לא דבר שלא נראה בעבר, אבל כאן זה לא נעשה טוב. אם לא מגלים ערנות קיצונית, הכל מתערבב בראש ולא ברור מ אומר מה ולמי. אם נוסיף חוסר עניין בספר, הנפילה בטוחה.”