בעמדכם בדיוטה הגבוהה ביותר שבמגדל הנישא מכל מגדלי העיר, אפשר שהתמונה שתישקף לעיניכם תהא שונה תכלית השינוי מזו הנשקפת מרחובותיה. אפילו הם מזוהמים, מעלים אדי רעל, הומי אדם ושורצים חתולי-אשפתות, חזקה עליכם שדבר מכל הרעה הזו לא יגיע אליכם.
כך גם גד, שומר יערות הכרמל שהתאלמן מאשתו לפני שש-עשרה שנים משמצאה את מותה בתאונת דרכים, משקיף על העולם שברא יוספן ממגדל אשכול שבאוניברסיטת חיפה.
מנוכר מהבריות, חי גד חיי נזירות ומסתגר בד' אמותיו לבל יאלץ להתמודד עם המציאות הקשה מנשוא בה אהבת חייו אבדה לבלי שוב. הוא שוקע באבלו והופך מעין מת-מהלך, כשהתמורות היחידות בחייו לובשות את דמותם של דפוסי התנהגות הרסניים המתבטאים לסירוגין בתקופות של הרעבה עצמית וסיגוף, ואחרות, של בולמוסי אכילה בלתי נשלטים.
במהלך השנים הארוכות מרחיק מעליו גד את כל אוהביו, ביניהם הוריו שלו, שעמם לא דיבר למרע ועד טוב ודחה את ידם המושטת פעם אחר פעם.
למראית עין בוחר גד לִגְלוֹת מרצונו ממנעמי העולם בשל ייסורי מצפון המתעוררים בו בעקבות מותה של אישתו, עליו הוא ממאן להינחם וכמו מבקש להיענש, אם כי בבחינה נוספת, כנראה גם על מנת להציל את נפשו שלו שזה כבר נקעה מיגונות החיים.
על רקע המאורעות הללו רוקם יוספן עלילה בה מושלת יד המקרה ומַפְגישה בין גיבור הסיפור ובין מספר דמויות משובבות-נפש, שהחמלה ואהבת-האדם שנשקפות מהן מלמדות בבירור על יוצרן הטוב והחביב אשר בראן בצלמו ובדמותו. אותו כוח מניע הוא שגם שוזר את חייהן של הדמויות אלה באלה ועובר כחוט השני לאורך הסיפור עד התהוותו של מארג התקשרויות סבוך בין הדמויות.
שפתו של יוספן מלוטשת, מתמרנת בין משלבים שונים; משפה מקראית ועד עגת רחוב משובשת וכוללת מימרות ממגילת קהלת, כתביו של עגנון ושל ניטשה, כשהן מושמות בפיהן של הדמויות השונות. אם לא די באלה, מוסיף יוספן נופך משלו כשאר פרפראות לחכמה, ביניהן מדרשי שם, לשון נופל על לשון, מילות חידוד ושנינה לרוב.
הן מצד פקעת הקשרים בין הדמויות והן מצד הלשון המוקפדת, בלטה בעיניי הגישה האסתטית של יוספן, על-פיה להיבט הצורני חשיבות ראשונה במעלה. מאידך, בהיבט התוכן מצאתי שקיים דמיון מחשיד בין הדמויות, ששורטטו בקווי-מתאר די גסים. אלה, הביאוני בתורם לתהות על תפקידה המובחן של כל דמות. כל הדמויות מתמודדות עם אי-אלו משברים בחייהן, כולן מאמצות תפישת-עולם חיובית במהלך העלילה, חלקן כלאחר יד, והן חסרות מעט מעמקות הנפש, לעניות דעתי.
למרות זאת, היצירה איננה אידיאל מבני בלבד אלא כתובה כמעין גרוטסקה, ולטעמי כך ראוי לְשָׁפטהּ. היא תיאור דיכוטומי, לעתים נלעג ומוקצן במכוון של הנעשה ומטרתו להדגיש רעיונות שאינם מתיישבים בהכרח עם הרובד המפורש של העלילה, הסכריני במקרה דנן (על כל המשתמע מכך, ובזאת כוונתי לשטף האזכורים התדיר של כל המגדנות בעולמנו).
בדומה לגד הבוחן את עולמו ממרומי מגדל אשכול, נדרש גם הקורא לאמץ מבט-על, בעדו נשקפות הדמויות המדובבות אחת את האחרת כמעין יישות קולקטיבית בעלת אמירה קיומית. אותה יישות היא הלכה למעשה יד המקרה ועל אף שהיא אינה לגמרי דמות בשר ודם, היא דמות ככל הדמויות בספר.
על פניו, תוחלתו של אדם לטוב, כמרומז בשם הספר, היא הרעיון המרכזי שאוגד את כלל המאורעות ומופיע חזור ואמור בתיווך הדמויות והקורות אותן. אף על פי כן, יד המקרה, או ידו המכוונת של האל, אליבא דיוספן, היא הקוצבת את מנת יגונותיו של כל אדם.
"רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום" היא לא רק מימרה, אלא אבן השתייה בעולם שברא יוספן בספרו, ממנה הכל נובע ומאחוריה מסתתרת אמירה מעוררת אי-נוחות. שהרי אם אין המושכות שמדמה האדם לאחוז בהן נתונות בידיו באמת, אזי הכל הפקר, הכל מועד לפורענות לעולם ותוחלתו המדוברת של אדם היא אך תוחלת שווא.
אותה יד המקרה הנעלמה היא מוטיב החוזר פעמים ספורות לאורך העלילה על-ידי דמויות המבקשות לדקור בידיהן זר בלונים צבעוני, כשבכל רגע נתון אפשר שתבאנה קץ על הבלונים. במובלע נשאלת השאלה: במה מותרים חיי האדם מאלו?
זרעי אותו רעיון נטועים לאורך העלילה כולה, חלקם באופן מפורש וחלקם בעצם גורלן של כמה מהדמויות. כך הם מכים שורשיהם ומצמחים עד חתימת הסיפור, שהותירה אותי עם תחושת אין-אונים ותהיות קיומיות על גורלות האדם.
במהלך הקריאה שמחתי לפגוש באתרים שונים מאתרי חיפה המעטירה, שהיוותה את מקום התרחשות העלילה ושימשה תפאורה נהדרת עבורה, ומצא חן בעיניי טעמן הספרותי של הדמויות שהלם מאד גם את זה שלי (מעשה יד המקרה!). האמת הנוקבת שמובעת בסיפור הצליחה לעורר אותי לידי מחשבה, הגם שהייתי שמח אם בנוסף למורכבות הצורנית שבו, היה נפתח פתח רחב מעט יותר אל עולם הנפש של הדמויות, שלתחושתי היו בעיקרן כלי שרת רעיוני בעולם בו האקראיות שולטת.
בהסתכלות רחבה, מצאתי את הסיפור נוגה למדי. אני מודע לעובדה שתחושותיי שונות מאד מאלו של יתר הקוראים בספר ומנחש שהטעם לדברים נעוץ בפרשנות האישית שנתתי לו, המאירה את שיבתו המאוחרת של גד אל החיים באור מעט פחות ססגוני מזה שמתגלה על דרך הפשט.
כי שנות חיים ארוכות של ניכור הן שנים שלא ישובו אחור עוד.
כי מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
