“לקראת יום השואה הקרב ובא, החלטתי לשוב ולעלות את הביקורת הזו, לאחר שנמחקה ע"י מנהלי האתר, ללא התראה. כשערערתי על ההחלטה נאמר לי שאני יכולה להעלות אותה שוב, ללא הסיום שלה כי היא פוגענית.

לקחתי מאוד קשה את המחיקה הזו, ביחוד את ההאשמה שאני היא הפוגענית. תחילה נעלמתי מכאן, אבל חשבתי שנית לאחר תגובות מחממות לב שקיבלתי. זו לא הדרך הנכונה. אני מעדיפה שאנשים יגיבו לביקורת הזו, ואולי גם יחוו את דעתם על עצם המחיקה, מתי ראוי להעלים ביקורת, מהו גבול חופש הביטוי.

אז הנה הביקורת, ללא סופה המקורי. בבקשה כתבו כל מה שעולה על דעתכם.

******************************
אני נוהגת לכתוב ביקורות אישיות. ספרים תמיד מזכירים לי את החיים שלי, ואני נוטה לשלב את חיי עם עלילת הספר.

הפעם זה אחרת. הפעם הספר הוא החיים שלי. סלחו לי אם זה הולך להיות מקוטע, כי הספר הזה גדול עלי. זה בעצם לא ספר אלא מחזה. נתקלתי בו לגמרי במקרה. מחזות זה לא הקטע שלי בכלל. אני שונאת תיאטרון, והפעם האחרונה שהייתי בהצגה היתה כשחייבו אותי בבית הספר. מחזות ישראלים אפילו לא קראתי. זה התחיל משיחה אקראית. מישהו ששמע שאני דור שני לשואה הזכיר את הטרילוגיה של סובול על גטו וילנה. בקושי היה לי מושג מי זה הסובול הזה, אבל עניין אותי לקרוא על החיים בגטו. במיוחד כשהבנתי שמדובר במחזות שזכו בפרסים רבים, והועלו גם בעולם.

השגתי קודם דווקא את המחזה השני בטרילוגיה - "אדם". אני לא יכולה לתאר את הזעזוע שלי כשגיליתי שאחת מהדמויות הראשיות במחזה היא דודתי, זו שאני קרויה על שמה. ה"עלילה", או אם כבר "עלילת דם" שמתוארת במחזה שונה לחלוטין ממה שסופר לי בבית. לא אפרט כאן. מצד
אחד הסתבר לי שדודתי היתה דמות מפתח במחתרת, הרבה מעבר למה שהעלתי בדעתי. מצד שני, היא מתוארת במחזה כמי שבין השאר עסקה ב"מקצוע" העתיק בעולם.

המחזה נכתב לפי רשימות של אחד מחברי המחתרת בגטו. אף אחד לא טרח לאמת את הדברים באופן הסטורי - הרי הכי קל לכתוב מה שרוצים על אלה שנרצחו. מי יתבע את דמם?

מה שעוד יותר מקומם היא העובדה שכל הגיבורים מלבד אחד מופיעים במחזה בשמם המלא. אני לא יודעת אם זה חוקי, אבל מוסרי זה בטוח לא.

בימים האחרונים, מאז שנתקלתי במחזה, אני לא מצליחה לישון ולא להתרכז בכלום. בפעם הראשונה אני חושבת איזה מזל היה לנו שאבי לא נתקל במחזה הזה, למרות שנכתב כבר ב-1989. הוא היה פשוט מת במקום. הוא לא היה יכול לשאת את הדיבה על אחותו האהובה, האדם שהוא אהב הכי כל חיו.

כל ילדותי הרגשתי את כובד המשא של שמי. אני מרגישה שאני חבה לה, להוציא את האמת לאור. התחלתי לאסוף עדויות ומסמכים, מהקצת שנשאר. אין מישהו אחר לזעוק בשמה.

אני שונא אנשים שמתפרנסים מהשואה" נהג אבי לומר. והנה, מחזאי שתהילתו באה לו מפרסום דברים חסרי שחר, ללא אימות הסטורי, ואפילו לא טרח לשנות את שמות הדמויות. גם לא טרח לחפש את המשפחות ולקבל את אישורן.”