ביקורת ספרותית על גאווה ודעה קדומה - תרגום ואחרית דבר: עירית לינור מאת ג'יין אוסטן
ספר מעולה

---

את הדוגמא הכי קרובה למר דארסי הכרתי בתיכון. היתה שם אחת שדומה לו על פי כל אמת מידה: היא היתה בת להורים עשירים, תלמידה מבריקה, מדורגת גבוה בסולם החברתי ונראית לא רע בכלל. היא היתה מסתובבת במסדרונות עם האף קרוב למשקופים, מוקפת בחבורה קבועה ומצומצמת של אנשים, ולא נהגה לשוחח עם דלת העם.
כולם הניחו שהיא סנובית שחצנית ודוחה. וגם אני.
אלא שאחת מחברותיי הקרובות הצליחה איכשהו להיכנס לחבורה הסגורה שלה. אני לא בנאדם שמפריע לאנשים בחפירות על מה-מצאת-בה, אז לא שאלתי כלום לגבי החברות המוזרה הזאת.

בסוף השנה יצאנו לטיול שנתי עם לינה של לילה אחד. סידורי החדרים נקבעו מראש והייתי אמורה להיות עם החברה ההיא שלי באותו החדר. התכוננו ללילה של צחוקים והכנו מלא אוכל, רמקולים ומוזיקה טובה. ואז חברתי מודיעה לי חגיגית שהיא הזמינה את הסנובית להצטרף לחדר שלנו.
רציתי להרביץ לה. מה את מזמינה אנשים דוחים ללילה שלם בלי לשאול את האחרים בחדר? וחוצמזה, הולך להיות לילה של צחוקים. היא תהרוס אותו. ואם לא תהרוס, אני לא יודעת אם היא ניסתה אי פעם לחייך. אם היא תנסה את זה פעם ראשונה בחדר שלנו ויקרה משו לשריריה העדינים, עלולים לתבוע אותנו וכאלה.
ואז, כמו בסיפורים, אני מגלה שהסנובית הזאת היא אחד האנשים החמודים שהכרתי מימיי. היה לילה שלם של צחוקים, והרבה בזכותה.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

שמעתי על הספר הזה הרבה, כי בכל אופן זאת קלאסיקה מפורסמת. אבל רק בשבוע שעבר השאלתי אותו. ונכבשתי מהמשפט הראשון.
לפני שקראתי תהיתי לעצמי מה זה השם האידיוטי הזה. "גאווה ודעה קדומה." נו, באמת. את מגלה הכל. זה כמו "התיק שהלך לאיבוד."

עד אמצע הספר חשבתי עדיין שהוא אידיוטי. חשבתי שמדובר על הגאווה של מר דארסי, ובטח גם על הדעה הקדומה שלו לגבי אנשים שמעמדם פחות משלו. אוסטן מביאה מיד בהתחלה דוגמאות לגאוותו, ובאמצע היא מביאה הוכחות לדעות הקדומות שלו על אנשים. ואז במעבר חד ומפתיע אנחנו קולטים שבדעה הקדומה כאן אשמה דווקא אליזבת, הגיבורה החמודה שקל מאד לאהוב.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

ליזי היא גיבורה אידיאלית. היא שנונה ומתוקה ובכלל לא מתאימה לסביבה הכפרית המטומטמת המקיפה אותה. הם כולם חבורה של משועממים שחייהם מתחילים ונגמרים ברכילות ומסיבות. היא אפילו חכמה מידי בשביל איזור כזה, וזה היה לי קצת מוזר.

"מחר אני נוסעת למקום שבו אמצא גבר שאין לו תכונה טובה אחת, שלא התנהגותו ולא תבונתו מדברים בזכותו. אחרי הכל, גברים טיפשים הם היחידים שכדאי להכיר."

אהבתי במיוחד את האומץ שלה. את התעוזה הזו לעמוד מול הליידי הנערצת, הדודה של ארוסה לעתיד, ולסרב להיכנע בפניה. יש לה אופי, היא לא מתקפלת. ועד כמה שידיעותיי מגיעות, בתקופה ההיא רוב הנשים היו בובות יפות עם שכל רופס ותו לא.

"קיטי ולידיה מסרבות עדיין לקבל את הרעיון המצמרר שגברים יפים צריכים להתפרנס משהו, בדיוק כמו המכוערים."

אח, ההומור. ההומור הבריטי המקסים.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

הדמות הכי אהובה עליי בספר, ואולי אחת האהובות מכל הספרים שקראתי בעשרים שנות חיי – זה מר בנט, אבא של ליזי. הוא יצור שובה לב בצורות הכי עקומות שניתן להעלות על הדעת. הבנאדם אומר כל מה שבא לו. איך הגדירה אותו המתרגמת? הוא מתייחס לבנות שלו כאל רהיטים משעשעים, ולא מוכן לוותר על הבידור.

"ובכן, ליזי, אני רואה שאחותך סובלת מאהבה נכזבת. מלבד חתונה, נערות אוהבות קצת אהבה נכזבת מפעם לפעם. מתי יגיע תורך? הרי יש מספיק קצינים במריטון לאכזב את כל הגברות הצעירות בכפר. תבחרי לך את וויקהאם. הוא בחור חביב, ויזנח אותך כמו שצריך."

לדעתי הוא מתייחס לכלל האנושות כאל רהיטים משעשעים:
"עד כמה שאני שונא לכתוב, בעד שום הון שבעולם לא אפסיק להתכתב עם מר קולינס."
אפשר להבין אותו. הדביל הזה ניחן בתכונה טובה אחת: הוא אידיוט ברמות קיצוניות כל כך שזה מצחיק. אני בעד אנשים כאלה.

אחת הסצנות הכי משעשעות בספר קורית בערב שמר דארסי מבקש את ידה של אליזבת מאביה. האב מספר לליזי ש: "נתתי לו את הסכמתי. הוא בהחלט טיפוס שלעולם לא הייתי מסרב לו בשום דבר, אם כבר הואיל בטובו לבקש."

כמה שורות מאוחר יותר מר בנט נהנה מהעניין ששתי בנותיו הרווקות הזקנות מתארסות בהפרש של יומיים, והוא אומר לליזי: "אם יבוא איזה צעיר לבקש את מרי או את קיטי, שלחי אותו אליי, אני פנוי כרגע."

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

אמא של ליזי היא אחת הדמויות הצבעוניות והמסטולות בספרות כולה. "אני תמיד אומר שהוא התייחס רע מאד לביתי. טוב, אני מתנחמת בכך שהיא בטח תמות מלב שבור, ואז הוא יצטער על מה שעשה."

המתרגמת, עירית לינור, חוץ מהעובדה שהיא מתרגמת היטב –כותבת לא רע בעצמה. אני אצטט את מילותיה המדויקות, כי אין לי הגדרה קולעת יותר מהן: "היא דמות נפלאה וחיה כל כך, שאי אפשר שלא למות עליה.... במקום להתפעם מכך שבנותיה מצאו אהבת אמת, היא עולצת על השיפור במצבן הכלכלי בבהמיות שמביכה אותן אך משמחת מאד את הקוראים."

אמא של ליזי מכניסה חיים לכל סצנה שהיא פורצת לתוכה. כן, בדרך כלל היא פורצת פנימה, זה חלק מהעניין. תמיד כשהיא הגיעה – התיישרתי בציפייה לצחוקים.

פתאום שמתי לב לעובדה שאני משתמשת במילים משדות סמנטיים שמתאימים יותר לסרט מאשר לספר. אולי זה משום שאוסטן כותבת כל כך מעולה, עד שההתרחשות פשוט פורצת מהדף החוצה, והתפאורה נבנית תוך שניות. כל מילה שלה מזיזה את השחקנים על הבמה, ולא נותר לנו אלא להישען אחורה ולהינות.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

הדמויות באופן כללי עשויות נפלא. מדויקות ומקסימות. אוסטן מציגה אותן הכי אמיתיות שיש – אבא מנותק, אם מטומטמת, אחיות פרחות, אחות נאיבית. הייחוד בהן שכל אחד יכול למצוא בסביבתו הקרובה מר בנט אחד ומרי אחת וליזי אחת והרבה לידיות קטנות.

אפרופו לידיה, מדהים לחשוב עד כמה הטבע האנושי לא משתנה, ועד כמה הוא לא תלוי איזור, תרבות ושפה. אם לידיה היתה חיה בימינו, היא היתה פקאצה לכל דבר ועניין. המתרגמת מגדירה אותה בניסוח קולע יותר: "פרחה קטנה ועילגת."
אבא שלה מעריך אותה מאד, כפי שניתן להסיק: "לא נדע שלווה אם לידיה לא תיסע לברייטון. בכל מקרה, אם תידרדר הרבה, היא תייפה את כוחנו לכלוא אותה לשארית חייה."


אהבתי מאד שלאבא של ליזי היו בעצם נישואים כושלים, סוג של, והוא לא אוכל את הלב. הוא חי את חייו בספריה, זורק החוצה כל מי שמנסה להפריע לו, ולא דופק חשבון לאף אחד בעולם. זה נותן קצת פרופורציות, אחרי כל הבלגן שכולם עושים – בספר בפרט ובחיים כיום בכלל – סביב עניין הנישואים.
כן, יכול להיות שהנישואים לא יהיו על פי האגדות. רוב הסיכויים שהם לא יהיו כך. וזה לא אסון. תלמדו ממר בנט. תשיגו לכם חיים. אם האושר שלכם תלוי במישהו אחר, עד כמה הוא באמת שלכם?

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

הספר כתוב בסגנון מיושן, אבל לא מיושן מידי. לא בצורה שמאלצת אתך להתרכז בכתוב באותה מידה של התעמקות לפני פענוח כתב חרטומים. הכתיבה מקסימה, התרגום מצוין, והספר כולו הוא חגיגה לשונית ערבה לחיך.
למרות שלאחרונה הייתי מוצפת בהרבה ספרים מעולים, כשסיימתי את הספר הזה כל מה שרציתי היה להתחבק איתו. אז התחבקנו.

» ביקורות נוספות של קריקטורה
» ביקורות נוספות על גאווה ודעה קדומה - תרגום ואחרית דבר: עירית לינור