ביקורת ספרותית על עלובי החיים - קלסיקה במהדורה מחודשת מאת ויקטור הוגו
ספר מעולה

---

אהבה ממבט שני, זה מה שקרה לי עם ויקטור הוגו.
על הוגו שמעתי כבר מזמן. גם על עלובי החיים ועל הגיבן מנוטרדם. אבל אף פעם לא התחשק לי לקרוא אותו – אולי בגלל הכריכות המבאסות, אולי בגלל השמות הרדודים, אולי כי קראתי את התקציר בגב.
אבל יום אחד החלטתי שהוגו שווה קריאה. בגלל עוביו המשמח של עלובי החיים, ובגלל שהגיע הזמן שאבדיל בין ויקטור הוגו לבין ויקטור פרנקל. לא יעלה על הדעת שכל חיי אצטרך להשקיע עוד עשרים שניות של מאמץ מחשבתי כדי להבחין בין הסופר הצרפתי לבין הפסיכיאטר היהודי, ניצול השואה.

השאלתי אותו, התיישבתי והתחלתי לקרוא. ולא אהבתי במיוחד. ההתחלה יבשה מידי, לאה ומבאסת. אבל ככל שמתקדמים העמודים פתאום העסק מתחיל להרגיש חי ואמיתי. הרגע שבו הוגו נרגע ומרשה לעצמו להפסיק להסביר את התפאורה והלוקיישן, ולהיות פשוט הוא – זה הרגע שהתאהבתי.

- - - - - - - - - - - -

הוגו מזכיר לי את הגברים האלה – הגבריים כל כך מבחוץ, והרגישים כל כך מבפנים.
הספר ברובו מתנהל בקול גברי קלאסי: משפטים קצרים, ענייניים, בלי אמוציות מיותרות. אבל מידי פעם הוגו זונח את הגנותיו ומרשה לעצמו להתנהג יותר בחופשיות. פתאום הוא מגלה את ההומור הנפלא שלו, ומצחיק אותי לגמרי בלי להתכוון. פתאום הוא נעשה סוג-של-מאייר-קומיקס בתיאורים חיים וצבעוניים כל כך של הבלגן בבריקדות. פתאום הוא נהיה רגיש ופיוטי כשהוא מספר על היחסים בין קוזט לז'ן ולז'ן, או בין מריוס לאדון ז'ילנורמן.
הדמויות של הוגו דומות לו כל כך: מורכבות, אנושיות, מרתקות. בכל עמוד מתגלה בהן עוד פן שלא היה בעמוד הקודם.

- - - - - - - - - - - -

אם אצטרך להגדיר את ויקטור הוגו בשלוש מילים, הייתי הולכת על מורכבות, אנושיות והומור.
הנה כמה דוגמאות נבחרות למורכבות:

"שדה הקרב שלו הוא הרחוב, ומלחמתו – מלחמת אזרחים... הוא הבין שיהיה אשר יהיה הצד שבשורותיו יילחם, כל דבר שיעשה יפגע בגוף האומה."

"לא היה דבר נורא יותר מפניו של ז'בר, שניכר בהן עכשיו עד כמה הטוב הוא לפעמים אכזרי."

"עבריין טוב ומיטיב, בן בליעל מלא רחמים."

"הוא ראה לנגד עיניו שתי דרכים. שתיהן ישרות, אבל הן היו שתיים, ודבר זה החריד אותו. הוא, שכל חייו לא הכיר אלא קו ישר אחד. ולמרבה החרדה היו אלה שתי דרכים סותרות. דרך אחת שללה את חברתה. איזו מהשתיים היא הנכונה?"

"השחרור אינו ישועה. יוצאים מהכלא, אבל אין נחלצים מהאשמה."

- - - - - - - - - - - -

אנושיות פשוטה וכובשת:
"היא ניסתה לעקוב אחריו, אבל מריוס פסע פסיעות רחבות. אחרי דקתיים נעלם מעיניה והיא שבה לביתה נושמת ונושפת, ובעיקר רותחת מכעס. 'איזו שטות זו' חשבה, 'ללבוש יום יום בגדי חג ולהריץ אנשים זקנים!'"

"כפי שאי אפשר למנוע מהים לשוב אל החוף, כך אי אפשר למנוע ממחשבה לשוב אל רעיון כלשהו. המלח קורא לזה גאות, האשם קורא לזה נקיפות מצפון."

- - - - - - - - - - - -

הספר כולו מלא במשפטים ששווה לזכור. הרבה מאד עמודים זכו לקיפול התחתון המפורסם.

"הנפש מסייעת לגוף, ובמקרים מסוימים אף נושאת אותו אל על. היא הציפור היחידה הנושאת את הקן שלה."

"יש מסכים היורדים לנצח. אלוהים עובר למערכה הבאה."

"כשאני משפיל עצמי לפניך, אני מרומם את עצמי לעיניי."

"טעות לחשוב שאהבה מאושרת וטהורה מובילה את האדם למצב של שלמות. כפי שכבר ראינו, היא מובילה אותו פשוט למצב של שכחה. במצב שכזה האדם פשוט שוכח להיות רע, אבל גם להיות טוב.."

"החברה מרחיקה מתוכה בלי רחם שני סוגי אנשים: את העוברים על החוק, ואת המגינים עליו."

- - - - - - - - - - - -

"פושלוון צפה כל אפשרות, חוץ מזו שקברן מסוגל למות."

דוקא בסצנות הכי לחוצות הוגו משחרר את חוש ההומור שלו לחופשי. הוא הצליח לקרוע אותי מצחוק בשני מקומות הזויים: הראשון, כשז'בר בא לתפוס את חבורת הפושעים בדירה של טנרדיה, והשני - על הבריקדה, פחות או יותר לפני שהרג את כולם.
"לעזאזל!" אמר גברוש. "הורגים את החללים שלי!"

"ברוך בואך, אזרח. אתה יודע שהולכים למות?"

"לא נוח לי, קשור לקורה הזאת. איך יכולתם להשאיר אותי כפות כל הלילה? קשור אותי כרצונך, אבל לפחות בשכיבה על שולחן."

"זה לא כל כך המוות שמפחיד, בסוף נמות כולנו וככה זה. זאת הזוועה להרגיש את האנשים האלה נוגעים בך! והסכינים שלהם וודאי לא חותכים כמו שצריך!"

מעניין אותי למה דווקא בסצנות הקשות הוגו נעשה מצחיק. האם ההומור הוא ההגנה שלו, או שההומור הוא מה שמתגלה אחרי שההגנות נופלות?

- - - - - - - - - - - -

יש ספרים שאני מגיעה לעמוד האחרון, סוגרת אותם ומרגישה בת מזל שזכיתי לקרוא יצירה כזאת. עלובי החיים שייך ללא ספק לנבחרת המצומצמת הזאת.
ציטוט אחרון ומקסים לסיום:
"אין זה נורא למות. נורא להפסיק לחיות."

» ביקורות נוספות של קריקטורה
» ביקורות נוספות על עלובי החיים - קלסיקה במהדורה מחודשת