“יכול להיות, שבעזרת ספר זה אנחנו מסתכלים על ההיבט האנתרופולוגי הראשון שמלמדים אותנו, ולפעמים - בלי כוונה: שבנות קוראות ספרים ובנים מטפסים על עצים.
מפני שמהצצה על חלון הדירוגים של הספר הזה ניתן לראות ש 330 (והמספר עולה!)בנות , קראו את הספר הזה, לעומת 53 בנים, אני נוטה להניח שזה עוד ישתנה (וישאר לטובת הבנות כמובן)
בכל אופן , בטוח יש מחקרים על זה, ואם זה היה מעניין מישהו זה היה בטח כתוב בדף האחורי של "מעריב". העובדה הזאת מתקשרת לביקורת שלי בצורה הזאת:
אני לא יודע מה ג'ין וובסטר הייתה חושבת על הכריכה הירוקה והיפנית-משהו שמלווה את הספר בהוצאתו העברית אבל אני יכול כבר לחשוב מה היא הייתה חושבת על העובדה שהספר הזה נמצא בקטגוריית ספרות נוער של "פרוזה". אני לא יודע מספיק על ג'ין הסופרת אבל אני יודע מספיק על ג'ורשה, הדמות שלה, ואפילו קראתי את המכתבים שהיא כתבה לאבא ארך-רגליים (שבאמת נשמע הרבה יותר טוב באנגלית) וספרות נוער זה אולי מה שהיינו רוצים שהספר הזה יהיה, אבל זה בערך נכון כמו להגיד שה"נסיך הקטן" זה ספר לילדים. הדעות והערכים הנקראים בין שורות מכתביה של הגיבורה רחוקות מלהיות מובנות לנוער, הצורך האמיתי באינדיווידאליות של נשים בעשורים שהספר הזה נכתב עולים מהשורות ומהנימה הילדותית שהן נכתבות, אי אפשר שלא לנסות לנער את הספר כדי להוציא את האיורים הנאיביים שתקועים בין הדפים כאילו שורבטו במחברת של נערה בתיכון, לצד לבבות וחצים ושמות של חתיכי השכבה. נערים (ובעיקר נערות) יספגו אושר גדול מזה ואולי אפילו יזדהו עם העלמה מתחילת המאה שעברה,אבל לעולם לא יבינו (אלה אם כן יקראו בויקיפדיה)שהיא כותבת את כל זה בעולם שלפני מלחמת עולם קשה, לקראת מודרניזם, ורגע לפני שמותירים לנשים לבחור עבור הפרלמנט האמריקאי. היינו רוצים שזאת תהיה ספרות הנוער שלנו, אבל יש לנו במקום קצת ריאלטי ספוג בכריכה רכה, ואין לי ביקורת לגבי ספרות הנוער כי אני פשוט לא קורא אותה, ואני שמח כל עוד היא קיימת, אבל, "אבא ארך רגליים" מייצג, וימשיך לייצג, את מה שהנוער צריך ויכול להיות, תמים, חד ביטוי, רחב אופקים, ועם המון רצון לבלוע את העולם. במיוחד זה שלא מוצג בתלת מימד ב יס פלאנט. אני שמח שלא קראתי את הספר הזה כנער, אבל אני ללא ספק הייתי שמח לקרוא אותו כנערה מאוהבת ושטופת הורמונים, אי שם בתחילת המאה הקודמת.”