יום ראשון, 15.9.2013
אני שונאת ימי שני.
אבל לפעמים, אני מסוגלת להתגמש.
אני שונאת יום ראשון אחד. היום.
אני שונאת ימי הולדת של אנשים שאני מעריצה. זה גורם לי להרגיש קטנה ולא חשובה, ולשקוע במיני-דיכאון מפני שלעולם לא אפגוש אותם כי הם מתים. חוץ מג'ון לנון אולי. אבל אם הוא יבחר ללכת לכיוון ראיית חשבון או בנקאות, שידע שמחכה לו התנקשות שנייה.
טוב, נסחפתי קצת הרבה מהנושא. יש לי נטייה לעשות את זה.
אחרי ששקעתי במיני-דיכאון (הערה מאוחרת יותר: יצאתי ממנו מאוחר יותר באותו היום, כי החיים קצרים מכדי לבלות אותם בדיכאון, וגם כי קרה משהו), סרגתי רבע דרקון ואכלתי גלידה, פשוט רציתי לישון כדי להעביר את שארית היום. ואז ראיתי דבר קסום שהעביר לי את החשק להתאמלל. חד קרן& לא באמת, אבל די קרוב. אדן החלון שלי. תמיד רציתי לשבת ולקרוא על אדן החלון, אבל אצל אבא יש רק מרפסת שעליה הכלב רובץ ומנסה לאכול אותי אם אני באה לשם, ובבלגיה הוא היה ממש רחב, אבל בקומה השלישית, ואמא שלי חושבת שאפול, כמו שחשבה בגיל שלוש, שבע וכשהיא הייתה קטנה. דווקא פה, על אדן החלון הפרטי שלי, מוקף בוורדים ולואיזה, לא חשבתי אף פעם לשבת.
יצאתי לפה עם שני ספרים שעליהם אכתוב ביקורת עד סוף חופש סוכות- "מרד בזמן" ו-"שם הרוח". מרד בזמן כי הוא גרם לי להבין משהו על עצמי (אל תתרגשו, זה היה יכול לקרות עם כל ספר אחר, אז אם אתם מחפשים גילוי עצמי מסעיר, תקחו ספר אחר), ושם הרוח כי עוד לא קראתי אותו.
זו הייתה פתיחה ארוכה. אחרי שאכתוב את הביקורות אצמיד אותה לביקורת היותר קצרה, שלא תסבלו (הערה מאוחרת יותר: שכחתי להוסיף אותה לביקורת של "מרד בזמן", אז הוספתי אותה לביקורת הזו, של "שם הרוח". הערה עוד יותר מאוחרת: אולי שמתם לב שזו לא ביקורת על שם הרוח. אסביר למה לא בהמשך).
עד כאן מאדן חלונה המרופד בכריות מחדר האורחים של הבלגית המעופפת, 17:16 בשעון אתונה.
ואו. זו באמת הייתה פתיחה לא קשורה. בכל מקרה, היה לי חשוב לכתוב אותה.
רגע לפני תחילת הביקורת עצמה (אם הגעתם עד לפה, כנראה שאתם מבינים שגם היא לא תגיע כל כך מהר) אציב בפני עצמי את אתגר קוביית הקרח (מי שלא מכיר, כי המצאתי את זה שבוע שעבר, לוקחים קוביית קרח, מניחים על הלשון ומנסים לא ללעוס, לגרוס או לבלוע עש שהיא נמסה מעצמה. עוד לא הצלחתי. אולי הפעם). הוצב.
אם קראתם את הפתיחה (אני חושבת שכן, כי אין לכם שום דרך לדעת מתי היא נגמרת ומתי מתחילה הביקורת), שמתם לב שהכרזתי שאבקר את "שם הרוח". ממש לא מתחשק לי לכתוב עליו ביקורת. קורה, לא? לבלגית הכי מעופפת. (אבא יכול למחות דמעה על הציטוט המשובש מעט מתוך שירת הבירבור). כבר בחופש הגדול הכרזתי שאני רוצה לכתוב ביקורת על החור שברעש. רואים? שתי יתושים במכה אחת (לא ממש ברור לי איך אני אמורה לפגוע בשתי ציפורים במכה אחת, אז הסבתי ליתושים).
אני והספר הזה לא התחלנו טוב. בפעם הראשונה שהתחלתי לקרוא החופש הגדול (בין ח' ל-ט') הגיע, והחזרתי אותו לספריה לפני שהספקתי לסיים.
בפעם השנייה, קניתי אותו- לעסתי את הקובייה. עוד אחת- עדיין ריחפה לי בראש תחושה לא טובה בגלל שלא סיימתי לקרוא אותו בפעם הראשונה. ואז קרה דבר נורא- יהיה קלקלן בהמשך, שניסחתי כדי שלא יהרוס לאלו שלא קראו, אבל בכל זאת מנומס להזהיר- הספר נפל. הוא נפתח בעמוד מסוים. למי זה כבר קרה? לרובכם, אני בטוחה. ואז קוראים רק שורה- מה זה יזיק?- פסקא, עמוד, חמישה פרקים, עד שנזכרים שחסר לנו חצי ספר, וממשיכים לקרוא מהמקום שבו עצרנו לפני שהספר נפל. לי הוא נפתח בעמוד שבו- הנה הקלקלן, נא לשים לב- טוד רואה אינספור אהרנים וויולות. והמשכתי. עד שהם שטים במורד הנהר. נגמר הקלקלן, אתם יכולים לחזור לקרוא. זה היה בשבועות. ירד המון גשם. החלטתי להתכחש למה שקרה בעזרת דחיקת הספר לשולי המחשבה שלי. אם לא קראתי עד שם, זה לא קרה.
בלעתי את הקובייה במהלך הנאום שלי. קובייה שלישית גלידה. או קרח. גלידת מים, לדייקנים מאוד. לעוד מישהו יש הפרסומת הזו של בן-אנד-ג'ריס ממש מתחת ללוגו של סימניה? זו התאכזרות. "גלידת יוגורט בננה עם חמאת בוטנים". אני מנסה להמיס גלידת קרח. אני ארד קצת כדי שלא אראה. ממש מתחשק לי גלידה. אחזור עוד רגע.
אין גלידה. רק מרק עגבניות בקופסאת גלידה. גם זו רשעות. יש לי גלידת מים. איזה כיף לי.
אני זוכרת את הפעם השלישית. אז, כשבחרתי את "החור שברעש" ו-"השקט והשאל" על פני "נולדו בחצות" ו-"אוצר המלך". כשארזנו לבלגיה, רציתי להביא את שני הספרים ואת הקינדל, במחשבה שבין הולנדית (הספריה העירונית), אנגלית (הקינדל) ועברית (החור שברעש והשקט והשאל. נמאס לי להקליד את זה. פעם אחרונה&), בטוח שאבחר בעברית. טעות& התמכרתי לאגאתה כריסטי, וקניתי לשושה ספרים ו-51 סיפורים קצרים, מתוכם רק ספר אחד לא בכיכוב הבלגי האהוב (אני יודעת שזה מבלבל, אבל הכוונה לא אלי. אני בלגית. נקבה. פוארו בלגי. זכר. אנחנו מאותו הזן, אבל יש הבדל. גם אתם שמתם לב שאני במצב-רוח ממש צנוע?). המשכתי רחוק מדי. חזרה לאריזה. ויתרתי לאחותי על המקום של השקט והשאל כדי שתוכל לקחת עוד בגדים (זוכרים שלא התחלנו טוב?), וסתם סחבתי את החור שברעש לכל מקום.
עד הנופש (בארדנים) שבחופשה (בבלגיה) שבחופש (בקיץ).
ביום השני היה יום גשום. הגשם ירד במיכלים מהאוויר (בהולנדית זה נשמע יותר טוב). מהימים האלה שאפילו לא טורחים להתלבש וקמים מהמיטה רק כדי לאכול ולהתפנות, וגם זה במידה מינימלית כדי להזדהות עם הדמויות שכמובן סובלות מדבר זה או אחר. בבוקר, הכרזתי בצורה חגיגית "היום אני לא נוגעת בקינדל". נחשו מה קרה.
אם ניחשתם שכעבור שבע שעות ישבתי וחקרתי רצח על האוריינט אקספרס, אתם דופקים כמו אוטובוס (באמת שבהולנדית זה נשמע יותר טוב. תזכורת: לא לשלב ביטויים שאני חושבת עליהם בשפה א' בקטע שכתוב בשפה ב', ולהיפך. באיזו שפה אני בכלל חושבת? אני לא שומעת את עצמי חושבת. להיות מודאגת?)
אם הסקתם מכך שחקרתי רצח על האוריינט אקרפרס שנשברתי, טעיתם טעות מרה. אתם דופקים כמו דוגית במדבר טהאר (זה כבר לא ביטוי בהולנדית, אבל נראה לי נכון להמשיך באותו הקו). כבר גמרתי את הספר. בכיתי. עברתי את החלק שהוכחש, ובכיתי. נזכרתי שוויתרתי על השקט והשאל כדי שיהיה יותר מקום לבגדים, ובכיתי. כמה בכיתי. היה מזג אוויר כזה טוב. אני אוהבת גשם. הוא עושה לי חשק לשיר ולבכות. לא שקשה לגרום לי לשיר או לבכות, אבל נראה לי שהבנתם את הכוונה.
בכיתי. המון. (סתמו.) אני לא בוכה בספרים. או שזה היה בסרטים? בכל מקרה אני לא בוכה המון, בשום מצב. אלא אם כן המון דמויות אהובות מתות ברצף (הארי פוטר ואוצרות המוות זו דוגמא טובה). החור שברעש נכנס לי בתוך הבועה הקטנה שלי, ונשאר שם. זו הפעם השנייה שזה קורה לי (הספר השני היה הארי פוטר, שגם איתו הייתה לי התחלה קשה). אבל איכשהו, החור שברעש יותר נוכח. הוא פגע בי במקום שלא חשבתי שאי פעם משהו יגיע לשם. וננעץ שם.
אוי. השמטתי את הפסקא על האמבטיה. לא משנה. ובלעתי את קוביית הקרח שוב.
כמה בכיתי.
