“כשספר נסגר ומשאיר בתוכו חתיכה מהלב שלכם, אתם יודעים שזה ספר טוב. ספר שהצליח לגעת בכם, לשלוח יד עשויה נייר ולחקוק בכם את המילים שלו, את המשפטים שלו. את החוכמה והגאונות והשנינות שבו.
גנבת הספרים גנב חתיכה מהלב שלי. הוא גרם לי לחשוב עליו ולדמיין אותו ולחיות אותו, הפעם אפילו יותר מהפעם הראשונה.
מה המשותף בין ילדה גרמנייה, יהודי ואדולף היטלר?
התשובה היא מילים. מילים מעצבות ומשנות ומוחקות ובוראות. מספרות ומשכנעות ומעצבות אותנו. שלושתם אהבו מילים, וידעו להשתמש בהן.
ליזל ממינגר היא ילדה קטנה שמגיעה למשפחה מאמצת, ואין לה מושג בקריאה ובכתיבה. היא מגיעה ביישנית, חסרת מילים ומחזיקה ספר שחור קטן שאספה מהשלג. ליזל לומדת את המילים. לקרוא אותן ולאהוב אותן. הן מתחילות לזרום ממנה ולהישאב פנימה עם כל ספר חדש שהיא קוראת וכל מילה חדשה שהיא כותבת.
זה סיפור על ילדה ומילים. מילים כל כך יפות. לקראת הסוף, הילדה מיואשת. היא שואלת מה הטעם במילים.
הספר הזה הוא התשובה. הספרים הם הטעם במילים, הכתיבה. המילים הן אלה שנתנו לנו ללמוד את סיפורה של הילדה בדרך המיוחדת שבה הוא מסופר - על ידי המוות, שבמקום מילים שואב אליו נשמות.
מקס ונדנבורג הוא יהודי, שאביו היה חבר של הפאפא המאמץ של ליזל. הוא מגיע לביתם של ההוברמנים (המשפחה המאמצת) כשגם בידו ספר, ובתוכו מילים. הספר הוא 'מיין קמפף', מאת אדולף היטלר. מקס ניזון מהמילים כשגופו שדוף ורעב. הן מחיות אותו, והוא מחיה אותן. הוא כותב אותן ומצייר אותן ונותן אותן לליזל, שמקריאה לו אותן כשלו קשה לעשות את זה. החברות שלהם עשויה ממילים.
אדולף היטלר הוא 'איש קטן ומוזר, שהחליט כמה דברים בנוגע לעצמו. יהיה לו שפם קטן ומוזר, השביל בשערו יהיה בצד ההפוך משל כל השאר, יום אחד הוא ישלוט בעולם' - כך הוא מתואר במילותיו של מקס. אדולף היטלר נודע בזכות המילים, כי בלעדיהן הוא לא היה משיג את כל מה שהשיג, עושה את כל מה שעשה. אדולף היטלר ידע להשתמש במילים בצורה מופלאה. הוא היה גאון מילים ופיסל בהן ועיצב בהן אנשים.
הספר הזה כתוב בכל כך הרבה מילים, ואני לא מתחרטת שקראתי אף אחת מהן. אני לא מתחרטת שקראתי על ליזל או על מקס או על רודי. רודי הוא הילד בעל שער הלימון שנהיה חברה הטוב ביותר של ליזל, ומציל מילים של ספר גנוב אחד שלה מלטבוע ולהימחק במים. אני לא מתחרטת שקראתי על מאמא, האישה בעלת פני הקרטון שקללה ממנה היא כמו כינוי חיבה והמרק שלה מימי כמו העיניים שלה. ולא על פאפא, שלימד את ליזל לקרוא ולהשתמש במילים שלה, שמנגן באקורדיון ישן וצובע בתים תמורת בדל סיגריה.
'שנאתי את המילים ואהבתי אותן, ואני מקווה שעשיתי אותן כמו שצריך'.
'אני רדוף בני אדם'.
'אלה היו שבועיים כדי לשנות את העולם, וארבעה עשר יום כדי להרוס אותו'.
שנאתי את הספר הזה, כי הוא גרם לי לדמוע, והותיר אותי בלי מילים למרות שנתן לי כל כך הרבה מהן. אהבתי אותו, כי הוא גרם לי לחשוב, ואני עדיין חושבת מה היה קורה אם לא היה את אומן המילים הזה, היטלר, ואת הסופר הזה, זוסאק, שכתב על התקופה של האיש עם השפם וברא בה אנשים ונתן להם מילים, מילים כל כך יפות.”
