ביקורת ספרותית על החור שברעש - כאוס מהלך #1 מאת פטריק נס
ספר מעולה

---

יש כמה ספויילרים.


אני בסערת רגשות.
אני עצובה וכעוסת ומדוכאת ומבולבלת וכל כך כל כך כועסת.
ואתם יודעים למה?
בדיוק גמרתי את הספר. הספר המדהים והמזוגזג הזה.
אני רוצה פשוט לחבק את הסופר ולהגיד לו תודה.

הדבר הראשון שהדהים אותי היה הרעיון. כל כך מקורי, כל כך מדהים, וכל כך מפתיע שהוא כל כך מדהים.
אם אני הייתי שומעת מפי מישהו את כל מה שבעצם קרה בעולמחדש ולא קוראת את הספר הייתי כנראה חושבת שזה מטומטם להפליא.
אנשים שהגיעו בחלליות למקום חדש שקוראים לו עולמחדש שיש בו וירוס שמשפיע רק על גברים כך שיכולים לדעת מה הם חושבים, וכל הנשים מתו (בערך...) ויש שם חייזרים שאחראיים על זה (בערך..) ו... לא יודעת. נשמע לי יותר מדי מגוחך.
אבל לא. כל כך לא. כל כך כל כך לא. מבינים את זה רק כשקוראים את הספר.

הכריכות באמת משפיעות, אתם יודעים? עד שקניתי את הספר אף פעם לא ממש הסתכלתי על הכריכה, רק ראיתי אותה בערך. דמות אדם עם מילים בתוכה. כל כך הרבה מילים שלא הצלחתי לקרוא אפילו ולא מילה אחת. אפילו-לא-מילה-מזוגזגת-אחת.
ורק אחרי שהבנתי מה זה בעצם רעש, הבנתי שכנראה ככה זה מרגיש. לא להבין כלום.
לא ידעתי כלום על טוד. לא ידעתי ממש שיש טוד ושהדמות באדום *היא* טוד עד ששאלתי מישהו לגבי הספר ומהקצת שסיפרו היה שלדמות הראשית קוראים טוד.
הכריכה השאירה לי את הרושם שטוד הוא בנאדם נחמד. אולי קצת ביישן ואולי מנומס. (סתמו. [^^])
לא התייחסתי במיוחד לצבע האדום ולמה שהוא מרמז. רק לתנוחה בה הדמות האדומה נמצאת בה. רק עכשיו אני יודעת שהיא לא ממש מתארת את טוד. הדמות נראית נינוחה מדי.
ואז פתחתי את הספר וטוד התחיל לקלל ולהגיד מזוגזג כמעט על כל דבר.
ומיד התאהבתי בו. מה'מזוגזג' הראשון שהוא אמר.
משום מה המחשבה הראשונה שצצה למוחי כשראיתי מי זה באמת טוד ועל המחשבות הראשונות שלו היו- סוף סוף דמות אמיתית!
זה לא שלא קראתי על הרבה דמויות "אמיתיות". פשוט שדמות חמומת מוח עד כדי כך שמקללת ושונאת הרבה וחושבת בצורה כזאת ומדברת בצורה כל כך... אמיתית- בלי בהכרח הדרך התקינה לדבר. פשוט הדרך שאנשים מדברים כרגיל, לא הדרך בה הם אמורים לדבר או הדרך בה הם כותבים.
אהבתי את הדרך שבה הוא "דיבר" את הספר. שהשתמש בכל כך הרבה ו"ווים ובכך גרם לזה להישמע באמת איך שזה בקטעי הפעולה- מהיר כל כך שאין הרבה זמן לחשוב- כזה שיגרום לך להיצמד לכל מילה ולעצור את הנשימה עד שתראו את הנקודה שבסוף המשפט.
כשהוא אמר- לא ככה?- אחרי כמעט כל משפט שלישי כי זה פשוט איך שהוא מדבר ואני מאוהבת בשני המילים הפשוטות האלו.
וכשהוא חזר על מילים מסוימות כמה פעמים- לא כמו שמדברים אלא כמו שלפעמים חושבים וחוזרים על שוב ושוב ושוב, אם כי פישלת או אם כי זה בלתי יאומן. אבל גם זה- צורת כתיבה שאנשים שלא מבינים כלום בספרות וחושבים שכל ספר צריך להיות בשפה גבוהה לא יבינו עד כמה היא מבריקה ויפיפייה.

ומנצ'י... אלוהים, מנצ'י! ידעתי מה הולך לקרות. גילו לי, אבל אני חושבת שבכל זאת הייתי יודעת לפני שזה הולך לקרות. איכשהו- זה לא היה יכול להיות ברור יותר.
אבל גם הכלב הזה הצליח להתחבב עלי מהרגע הראשון. בשפה הכל כך פשוטה שלמרות זאת אומרת כל כך הרבה שלו.
קצת הציק לי בהתחלה שטוד התייחס אליו כך- אבל אני עדיין חושבת שכבר אז בלי שהוא ידע הוא אהב אותו. אחרת איך יש הסבר לכל מה שהיה אחר כך? הוא רק הבין שהוא אוהב אותו עד כדי כך כשהוא היה בסכנה וטוד ידע שיש סיכוי שיאבד אותו. אתם מכירים אתה משפט- לא מעריכים משהו עד שמאבדים אותו?
טוב, אז טוד רק הבין שיש סיכוי שמנצ'י...
ומנצ'י אהב אותו למרות הכל. הוא הציל אותו כל כך הרבה פעמים. הוא היה כל כך נאמן אליו- אפילו בשביל כלב- שהלב שלי נשבר. וטוד כל כך אהב אותו.
ואני לעולם לא אשכח את מה שאמר לפני שזה קרה. הוא הסתכל על טוד ולא הבין למה הוא הולך, וכל מה שאמר היה- טוד?
התחלתי לבכות בקטע הזה. לא האמנתי שככה זה קורה. שהוא לא מבין... שהוא חושב שהוא נוטש אותו.
ויכול להיות שבמובן מסוים הוא כן נטש אותו.
תנו רק רגע- *הולכת לפינה ומתנדנדת קדימה ואחורה בעודי שואלת למה העולם כה אכזר*
אוקיי. אני בסדר.

כשטוד רק פוגש את ויולה זה היה קצת מעצבן. בעיקר כי היא כל כך פחדה והרביצה לטוד היקר שלי עם ענף.
איך היא מעזה!?
אבל האמת שזה היה בגלל שהיא לא דיברה. היא לא דיברה למשך כל כך הרבה זמן שזה התחיל לשגע אותי ופשוט רציתי לסטור לה ולפקוד עליה להתחיל לדבר.
עד שהיא לא דיברה זה היה כאילו אין לה אופי. אני מצטערת, אבל לא היה לה. היא הייתה פשוט המומה ולא עשתה כלום ופשוט עקבה אחרי טוד.
כשהתחילה לדבר וצחקה קצת על טוד- זאת הייתה הקלה. איזו יופי! יש לה חוש הומור!
אבל בשלב הראשוני הזה עדיין היה בה משהו שעצבן אותי. אני לא בטוחה מה. אולי כי היא הייתה חסרת רעש. מיוחדת. ואהבתי את טוד יותר מדי בשביל שמישהו יהיה יותר מיוחד ממנו.
אבל אחרי שהיא הראתה שהיא כן מחבבת אותו ודואגת לו הכל נשכח. זה היה בסדר. זה כאילו הם נהפכו לשווים.
כמובן שבזמן שהיא לא דיברה היא כבר ידעה את השם של טוד. בעיקר מפני שהדבר היחיד שמנצ'י יודע להגיד זה 'טוד'.
וכשהיא היא דיברה בפעם הראשונה ואמרה שקוראים לה ויולה, וטוד הסתובב והסתכל עליה בתדהמה ואמר אחרי כמה שניות שקוראים לו טוד, והיא אמרה שהיא יודעת- די התפקעתי מצחוק.
אה, ושלא נשכח את הרגע המדהים בו טוד לגמרי איבד שליטה והתחיל לצעוק על ויולה ועל לתת לעצמו אגרופים בפנים. במובן מסוים אני מבינה. אבל מצד שני ממש לא. אבל כשהוא צעק עליה שהכל באשמתה- אהבתי את זה. אולי כי זה הרגש היחיד שבאמת עבר ביניהם. הוא כועס במידה בלתי יתוארת והיא מפחדת. היא *מפחדת*. הרגש הראשון שהיא בכלל מראה. אכן, הבנתי באותו הרגע- היא אנושית.
והיא אמרה שהוא הציל אותה. ואני חייכתי כשקראתי את זה.
ואני זוכרת שהיא אמרה לו את מה שניסה לקרוא ולא הצליח, ואת התגובה המגוננת שלו שהוא כן יודע לקרוא ושתפסיק לדבר על זה.
זה היה ממש מצחיק, אבל אחר כך כשהיא ניסתה לדבר איתו ולומר שהוא לא צריך להתבייש בזה שהוא לא יודע לקרוא ושהיא יכולה לעזור לו והוא צעק עליה שתסתום והלך משם, הבנתי כמה זה נושא רגיש מבחינתו והייתי די עצובה.
אבל בכל זאת ממש רציתי שטוד יזנוח את הגאווה שלו ופשוט יבקש ממנה לקרוא את מה שכתוב שם.
טוב, מאוחר מדי.
אבל הפעם הראשונה שהבנתי שגם הוא דואג לה, כשאדם המשוגע הזה כיוון אליה את מה שזה לא יהיה הנשק הזה שלו והוא נעמד באמצע עם הסכין שלו- לא יכולתי שלא להיות שמחה ולחוש גאווה. תהיתי מה ויולה חשבה על זה. אבל כמובן שלא יכולתי לדעת.
חיידק אידיוטי. היה חייב להדביק רק את הגברים.
אבל כל כך אהבתי את הקטעים בהם ויולה הגיבה למחשבות שלו שקרה נגד רצונו.
והוא אמר לה שני דברים- שאם תמשיך בזה אנשים לא יחבבו אותה,
ושהוא יכול לדבר איך שבא לו, אחרי שתיקנה את צורת הדיבור\מחשבה שלו.

ואז, אחרי ה... אירוע הגדול שקרה זמן קצר אחרי זה- הם לקחו את הרגליים שלהם ורצו.
נראה שכמעט כל מה שהם עשו היה לרוץ. אני תוהה איך הם מצליחים.
ומה שטוד חשב לעצמו כדי להרגיע את עצמו שבר לי את הלב עוד יותר-
"אני טוד יואיט. בחצות בעוד עשרים ושבעה ימים ואני אהיה גבר. אני הבן של אמא שלי ואבא שלי, ינוחו על משכבם בשלום. אני הבן של בן וקיליאן, ינוחו...
אני טוד יואיט."
הוא לא יכול להשלים את המחשבה. זה היה כל כך מתוק.

כשטוד תקף את הספרקל או איך שלא כותבים את זה- באמת חשבתי שהוא איבד שליטה. יותר מכל פעם קודמת. צרחתי עליו בתוכי לעצור. לחשוב בהיגיון- לשים לב. אבל באמת לא ציפיתי שהוא יהרוג את הדבר. כשקראתי שזה אכן קרה כיסיתי את פי בעיניים פעורות וקראתי את זה שוב.
זה פשוט לא היה הגיוני.
וויולה פחדה ממנו באותו הרגע. ואני רק רציתי לחבק אותו להגיד לו שזה בסדר. שיפסיק להאשים את עצמו- לא משנה עד כמה שזה אכן באשמתו.
ואז הכל התקלקל עוד יותר ואני מתתי על המקום בעודי מקללת את אהרן המזוגזג.
הופתעתי עד כמה טוד נחוש ועיקש להציל את ויולה. הוא היה חולה והזה, ולא אכל כבר ימים והיה לו חום- אבל הוא המשיך לפי הדרך שבה מנצ'י אמר שהריח שלה הולך אליו.
הוא כל כך רצה להציל אותה. הוא האשים את עצמו. הוא התעלף בשלב מסוים ולא הצליח לזוז. הוא כנראה היה מת לולא וילף.
והנה הגענו אל וילף!
אני כל כך אוהבת את הדמות הזאת. טוד וויולה פגשו אותו קודם, אבל רק אז ראו מי הוא באמת. הוא היה יותר חכם משציפיתי. הוא הבין את כל השקרים שלהם שסיפרו לפני זאת- ובכל זאת לא אמר כום עד לאותו הרגע. הוא אמר שאף אחד לא שומע לו. והנה- הוא הציל שני יישובים(?) ולאחר מכן כל כך הרבה נוספים בגלל מה שאמר, שהפך לשמועה והתגלגל לשאר המקומות.
וכשהמשיך לקרוא לטוד בשם הבדוי שויולה המציאה וטוד אמר לו שלא קוראים לו כך- התגובה שלה הייתה אחד הדברים האהובים עלי בספר. כל כך פשוטה, אבל עדיין: 'ני יודע, אבל ככה נקרא'ך.
יכול להיות שכשאתם קוראים את זה עכשיו אתם לא מבינים מה כל כך מדהים בזה- אבל אני מבינה.
והוא עדיין התעקש להמשיך לחפש אחריה למרות שלא הבריא לחלוטין.
הוא באמת דאג לה. זה היה אחד הקטעים הטובים ביותר בספר.
ומה שקרה אחר כך, כשהיא ניצלה.

ואז הם פגשו את בן! ייאי! זה היה כיפי כל כך!
למרות שזה לא נמשך הרבה זמן. אבל עדיין, זה היה חמוד לראות עד כמה טוד התגעגע אליו.
ואז עוד דברים קרו והם המשיכו לרוץ כהרגלם.
רק כשטוד אמר שהוא גבה כי בן לא היה צריך להתכופף כדי לדבר איתו כמו שנהג לעשות- ומהרגע הזה התייחסתי אל טוד רשמית כאל גבר. למי אכפת שנשארו לו שישה- עשר ימים. הוא כבר לא היה הילד שבקושי ידע משהו כשהספר התחיל. עכשיו הוא היה מגניב אפילו *יותר*. למרות שהשתמש פחות במילה מזוגזג רק שהיא לא באמת המילה הזאת אלא המילה האחרת- כמו שהוא תמיד אומר. אבל עדיין.
ואז כשטוד היה כולו מדוכא וכל זה, ויולה אמרה לו שהוא הדבר היחיד שנשאר לה והיא הדבר היחיד שנשאר לו.
שמחתי שהיא חושבת ככה. שמחתי שהם נחשבים לדברים שבכלל היו אחד לשני.

והיה כל הקטע המערער נפשית- בעיקר מבחינתי, הקוראת- כשאהרן הגיע ו... *צמרמורת* וואו. בקטעים ההם ראו עד כמה טוד באמת התבגר. ושוב- כמה הם דאגו אחד לשני.
ואחר כך, כשהבן של ראש העיר הגיע וטוד- תשמעו את זה: *התעלם ממנו*. הוא פאקינג התעלם ממנו. הוא. טוד. ממשמו שתמיד כל כך עצבן אותו. ומשמו פחד מטוד באותו הרגע! זה היה אדיר.
ואז טוד הוריד את החולצה שלו כדי שויולה תוכל לשים את הבד על הפצע שלה.
לא שזה עד כדי כך חשוב, אבל- טוב, אני אתנהג כמו פקאצה רק לשניות האחדות הבאות: אומייגאד!!!
כן...
ואז כמה זמן אחרי זה- הספר המזוגזג והמופלא הזה- נגמר.
כשקראתי את המילה האחרונה והבנתי שזאת המילה האחרונה ושאין לי את הפאקינג ספר המשך חיבקתי את הספר והתנדנדתי קדימה ואחורה בעודי מקללת את ראש העיר פרנטיס המזוגזג ואז פותחת את הספר שוב וקוראת את הדף הארון מחדש.
כן. זה אכן הסוף של הספר.
אעאעאעעאעא! לא! לאאאא! *בכי*

אני אוהבת את הספר הזה. כל כך כל כך. כל דבר ודבר היה מושלם.
עכשיו אני רק צריכה לקנות את הספר הבא... אחח! עולם אכזר.

-----
"השכם בבוקר, השמש זרחה לה,
עלמה מן העמק נשאה קולה.
אל תכזיבני, אל תעזבני,
איך כך זנחת עלמה אומללה?"

» ביקורות נוספות של אקו
» ביקורות נוספות על החור שברעש - כאוס מהלך #1