ספר בסדר
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 23 ביולי, 2013
ע"י אלון דה אלפרט
ע"י אלון דה אלפרט
****
פאק איט. לפעמים, כמו שלואי סי.קיי. אמר פעם, גבר צריך לדעת להגיד פאק איט, ולהמשיך עם הפילוסופיה הזאת הלאה. אז אני, למרות ובעיקר בגלל שאני כבר מבוגר רשמי ע"פ כל הגדרה משפטית או אחרת, אומר 'פאק איט' ומגיע לכדי החלטה, שאולי יש בה משהו מטופש אבל בכל זאת - לקרוא ספרי נוער. כי מישהו צריך לעשות את העבודה המלוכלכת. וכי אי אפשר לתת את המטלה המסובכת של כתיבת ביקורות לספרי נוער לעוד איזה 'קטניס', בת חמש עשרה אירונית מ'המקום שבקצה הקשת בענן' שתחלק לכל ערפד מסריח את משקלו בזהב בכוכבים ובסופרלטיבים משתפכים.
טרילוגיית 'החור שברעש' (כאוס מהלך, ליתר דיוק) הוא, אם לא ידעתם, המרענן הרשמי של ספרות הנוער בקיץ 2013. הפעם לא מדובר בנערה אמיצה במיוחד שמיטיבה לירות בחץ קשת, או בתיכון ערפדים או בנסיכה חבוייה עם כוחות-על ותבונה שלמעלה מגילה הביולוגי, אלא בסיפור שונה ומקורי למדי (צריך להודות) המתרחש בכוכב לכת "כדורארצי" למהדרין שמהווה סוג של עולם חדש, אלטרנטיבה לעולם הישן והמוכר שבו כבר אי אפשר לחיות. גיבורו הוא נער בן 13-14 (תלוי איך סופרים) שנולד בעולם החדש ולפיכך אינו מטיל ספק במה שסיפרו לו עד עתה - ולא סיפרו לו הרבה. בעולם הזה, הגברים נדונים לפלוט-ולשמוע "רעש" תמידי שמקורו במחשבות של כל יצור חי ממין זכר שאופפות אותו תמידית ומעמידות את כל תכולת מחשבותיו לרשות הכלל, מה שהופך סודות לעניין שהוא כמעט בלתי אפשרי.
אוי, איזה גיהנום. ברצינות. עזבו את זה שאי אפשר כבר להחביא כלום, כל מחשבה מלוכלכת, כל תכנון זדוני, כל מסיבת הפתעה, לעזאזל! - אני חושב שזה גיהנום פשוט כי כמו ישיש נרגן עם כמה סטלנים בקומה מעליו, אני לא מסוגל להכיל רעש מעבר לעוצמה מינימלית למדי, ומקפיד להתרחק ממקומות שמפעילים את האלימות האיומה הזאת (בריכות במלונות, פאבים הומים, תינוקות צורחים, בלוגים שמאלניים או ימניים, או פייסבוק). בעולם שמתואר בספר הייתי שורד, נדמה לי, בין עשרים ושתיים לעשרים ושש שניות. אני אקח את העולם של משחקי הרעב אני-טיים.
אם זה היה ספר למבוגרים, הייתי מתחיל לחפור כאן על האנלוגיה שבין הרעש הפיזי בספר לרעש המטאפורי שאנחנו חווים לכל דבר ועניין בחיינו בעולם הדיגיטלי עם הפרעות הקשב המובנות בו מכל כיוון, אבל כספר נוער, אני לא בטוח שיש כאן עוד רובד כזה.
החל מהשורות הראשונות של הספר אנחנו נחשפים לסוגיית הרעש הנ"ל, ואני חייב לציין שכבר כאן העניין הזה, מסקרן ככל שיהיה, הוא מטריד עד מאוד. היה לי ממש קשה לצלוח את העמודים האלה, שבממוצע קיימת בהם המילה "רעש" עשרים ושתיים פעמים בכל עמוד. אחר כך הרעש (סליחה) שוכך במקצת, והעלילה מתחילה להיות מעניינת יותר עם היחשפותם של פרטים שלא ידענו, יש מנה הגונה של אקשן אלים (באופן טין-אייג'רי משהו), והספר הופך להיות נעים יחסית לקריאה והדפים מתהפכים במהירות (שזו אידיקציה נהדרת לעונג העיקרי שיש בקריאת ספר-נוער וגרם לי להחליט לשוב ולקרוא כאלה מלכתחילה - זה לא מאמץ את המוח. אח, מנוחה. bliss).
אממה, בשלב כלשהו נכנסים למין ישורת עייפה ומייגעת של more of the same, והעיניים מתחילות להיעצם כמו אחרי קצת יותר מדי כפיות גדושות מסופלה שוקולד במסעדה בינונית. ניחא. הספר הזה הוא הספר הראשון משלישייה, וכיאה לטרילוגיה הוא מסתיים בסוג של cliff hanger - או בעברית - ילדים, קנו מהר מהר את הספר הבא או שלא תדעו לעולם (יומיים זה נצח) מה עלה בגורלו של טוד, גיבור הספר.
לסיכום - הספר בסדר, בעיניי. אם אני שוב משווה אותו לפסגת ספרי-הנוער מהעשור האחרון - משחקי הרעב או הארי פוטר זה לא, אבל אני מבין איך אם את נערה בגילאים המתאימים אפשר להשתפך עליו ולחשוב שהוא נפלא, מרגש, מקסים, גדול, ענק, מושלם, וואו, ג'סטין-בלאדי-ביבר - שזה פחות או יותר סיכום הביקורות כאן לפני, בממוצע גילאים של 14. למבוגרים - יכול להיות מעניין, אפשר לוותר. ספר בסדר.
קניתי שלושה במאה של ספרי נוער, נראה לאן זה ייקח אותי.
****
18 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
אלון דה אלפרט
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
מה, ג'סטין ביבר? זה לא נאמר כשם גנאי, בדיוק להיפך.
|
|
|
עוד אחת עם משהו להגיד
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
.
אהבתי מאוד את הביקורת, אמנם צרם לי מאוד הסטראוטיפ על בני הנוער שבסיומה. בנוסף, אבקש שלא תזכיר שמות מפורסמים כשמות גנאי.
תודה, אני. |
|
|
מילים
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
היי אלון, תודה.
|
|
|
טופי
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
בעולם מושלם אין צורך לקרא את "האיש במבוך"
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
בעולם מושלם, טופי. בעולם מושלם
|
|
|
טופי
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
בתור אנטיטזה אולי תקרא את "האיש במבוך" מאת רוברט סילברברג?
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
כל כך צודקת. ואני עוד מעז להתנצל על זה.
|
|
|
שין שין
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
למה להתנשא על נערים ונערות? זו אפליה גילאית.
אני חושבת שצריך להתנשא על כולם באופן שווה, ללא הבדל גיל, דת, מין, גזע, גובה ומשקל.זה לפחות מה שאני משתדלת לעשות.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
הי, מילים, זה שאת יוצאת דופן, זה ברור.
אבל לכל יוצא מן הכלל יש כלל, לא ככה?
|
|
|
מילים
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
אלון, יש לך זכות להתנשא על בני נוער, כמובן, אני לא מנסה לשלול את ההנאה המרובה שבזה, אבל בתור בת נוער אני לא יכולה שלא לראות את עצמי מול הסטריאוטיפ שלך.
לגבי שמות התואר הרומנטיים מדי, זה מה שקורה כשלא קוראים ספרים ולא רוכשים שמות תואר חדשים לאוצר המילים. או כשנדבקים בזה מבני נוער אחרים. בנוסף, אלה שמות תואר שטחיים ולא מחייבים, שבכל זאת מביעים התלהבות (ובד"כ מלווים בצרחות: הוא מהמם אאעאעעעעאאאאא!!!!).
אני שמחה שהצלחתי לעורר אצלך הרהורי חרטה, כי בתור נערה, כמו שכתבתי קודם, אני לא יכולה לא להסתכל על עצמי במראה שהצבת. תודה על ההמלצה. |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
מירב: אני מת על ספרים שנגמרים מהר. נוער, לא נוער, לרוב זו אינדיקציה שזה כיף לקרוא.
מילים: הצלחת לעורר אצלי הרהורי חרטה על הלעג שניסיתי להסוות בשורות הביקורת. כתבת בזהירות שההסתכלות שלי "מרוחקת", והבעיה היא שההסתכלות שלי, איך לומר, יותר קרובה להיות מתנשאת מאשר מרוחקת. אבל מה נשאר לי, חוץ מהתנשאות על נערים ונערות, לעזאזל?
אבל ברצינות, אני אנסה למתן את העניין הזה בביקורות הבאות. תראי, אין שום רע ב"מדהים" או כל מילה אחרת, אבל בהכללה מסויימת, לבני נוער יש נטייה להפרזה רומנטית בסופרלטיבים שהם משתמשים בהם, גם אם הם מתייחסים לספרים נחותים ושטוחים בכל קנה מידה, וגם אם מדובר בספרים טובים יותר. זה קצת פתטי. ואת צודקת - עדיפים ספרי נוער מלא לקרוא בכלל (אבל זה לא קשור לביקורות שלי, נכון?). ספציפית לגבי הספר - כן. אני חושב שהוא יוצא דופן ויש בו כמה רעיונות מעניינים ולפיכך הוא בהחלט שווה קריאה - במיוחד אם את משתייכת במובהק לקהל היעד הרלוונטי. ותוספת לחני - לא, קשה להגיד שמדובר בספר משעמם. זה ספר בהחלט חביב. הרעיונות שלו, כאמור, מעניינים, אבל הם גם לא מתיימרים לחרוג מהצורה השטוחה והישירה שבה הם מועברים, פשוט כדי להתאים למי שאמור לקרוא אותם. יש מצב שישעיהו ליבוביץ', למשל, היה מוצא שזה ספר בעייתי בהקשר הזה. |
|
|
חני
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
מצטערת
נשמע משעמם...אולי אני לא בגיל הנכון. לא הביקורת הספר כמובן:)
|
|
|
מילים
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
היי אלון. קודם כל - צל"ש על הכניסה לאזור המסוכן של ספרי נוער.
לאורך כל הביקורת שלך בולטת ההתייחסות לבני הנוער שכותבים ביקורות על הספרים וכותבים שהם "מעולים", "מהממים" וכו'. לדעתי זו נקודת מבט קצת מרוחקת. יש בני נוער שלא קוראים הרבה ספרים, או שקוראים ספרים רק כשהם חלק מתופעה. לבני נוער כאלה לפעמים אין השקפה כללית על ספרות, או אפשרות להעמיד את הספר בהשוואה לספרים אחרים, ולכן זה יוצר ביקורות כאלו. אני חושבת שגם לא צריך לצחוק או לזלזל בביקורות כאלו, כי עדיף לקרוא ספרי נוער מאשר לא לקרוא בכלל.
ובהמשך לזה - אני בת 14, גם לי קורה שאני משתמשת במילה "מדהים" לפעמים, אני מקווה שזה עובר עם הגיל. לא קראתי את הספר, אבל הרעיון נשמע מעניין. לפנות לו מקום על המדף? בנוסף, יומיים זה כן נצח, כשאתה מחכה לדעת מה עלה בגורלו של פרסי ג'קסון. לפחות אז אתה יודע שצריך לחכות בדיוק שנה, כי ריק ריירדן הוא מכונת ספרים. אז יומיים הם נצח, תלוי איך אתה סופר ולמה בדיוק אתה מחכה. בלי קשר, אהבתי מאוד את הביקורת. |
|
|
מירב
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
אני מוצאת לאחרונה
שספרי נוער נגמרים לי מהר מדי בידיים, שזאת אכזבה במיוחד כשחוזרים לספרים שזכרתי אותם ארוכים בהרבה.
כתבת נהדר, צל"ש על התרומה לציבור. |
18 הקוראים שאהבו את הביקורת
