לא הצלחתי לגבש דעה מוחלטת על הספר הזה, כזו שתאפשר לי לדרג אותו בלב שלם. מצד אחד הוא לפחות ארבעה כוכבים, כי לא יכולתי להניח אותו. 13 סיבות הוא ספר שואב. אבל 13 סיבות הוא גם ספר של שני כוכבים בקושי, כי הוא לא לגמרי מתקדם. הוא מתבכיין וקצת חסר פואנטה, כי כל מה שהוא מספר זה על נערה אחת, שהתאבדה, ומספרת לכולם למה הם אשמים ומאיימת עליהם שאם לא יקשיבו לסיפורים שלה עליהם ועל האחרים היא תדאג, מתוך הקבר (בהכנה מראש, היא לא רוח), שכל העולם ידע מה הם עשו ולמה הם חלק ממה שהיא עצמה אשמה בו. כי רק היא יכלה לדחוף לעצמה את הכדורים לפה אחרי שבילתה שעות בלהקליט קלטות. רק היא יכלה לרחם על עצמה ולחשוב שהיא מסכנה מספיק כדי להתאבד. האנשים שאותם האשמת לא באמת אשמים, האנה. את ורק את אשמה. יכולת להמשיך להרים ראש כמו שסיפרת שעשית במשך כמה זמן ולהתעלם. לעבור בית ספר, לברוח מהשמועות או לעמוד נגדן. למחות. להראות את המקום שלך. לבקש עזרה. להתלונן על המציצן. לנתק קשר עם החברה הזו שלך. אבל מה אז? לא תיזכרי כקדושה מעונה? את צודקת. אסור לתת לזה לקרות. את חייבת להיזכר כצדיקה הקדושה, כי בלי זה לא תהיי שווה כלום. לא יזכרו אותך. נכון? נכון??
לא נכון.

--

אז כמו שאפשר להבין, לא אהבתי את האנה. היא עצבנה אותי. כל כך. ומה עם קליי? שהיא אהבה אותו, אבל גזרה עליו להקשיב לסט הקלטות המקסים שהכינה? קליי ג'נסן, שמספר את הסיפור תוך שהוא מקשיב לכל אורך הספר להאנה, שמספרת לו את הסיפור שלה ושל כל מי שאשם בו. ולא, היא לא נכללת ברשימת האשמים של עצמה. היא רק הקורבן הקדוש. היא מספרת על כל 13 האנשים שהיו הסיבה להחלטה שלה וגורמת להם להרגיש ממש חרא עם עצמם, כי הם גרמו לה להרגיש חרא. והיא התרכזה כל כך חזק בחרא הזה וריחמה על עצמה שהיא לקחה מנת יתר של כדורים בטעם חרא והרגה את עצמה.
קליי הוא הטיפוס המאוהב-בסתר. הרגשן, זה שלא ממש הולך למסיבות. זה שיישאר ער לילה שלם כדי להקשיב לאהובתו בסתר מאשימה אנשים, וישנא אותם כי היא שנאה אותם. כי הם עשו משהו אחד, מתוך שכרות או בכוונה. וכל המשהואים האלה יצרו כדור שלג שנפל על האנה והקפיא לה את החלק במוח שמדבר עם אנשים והשאיר את חלק הרחמים העצמיים שאין להם סוף.

כמו שאמרתי בהתחלה, זה ספר טוב כי הוא כתוב טוב ואפשר לשקוע בו לכמה שעות כמו שאני עשיתי. הוא ספר גרוע כי האנה פשוט כל כך גרועה. אבל הוא בעיקר ספר מעצבן, כי אני לא מצליחה לגבש דעה עליו, לא במהלך הקריאה ולא אחריה. היו כל כך הרבה המלצות ולא-המלצות לקרוא או לא לקרוא שנכנסתי לעסק מבולבלת ויצאתי מבולבלת עוד יותר. כי אני לא יודעת מה אגיד עליו לאנשים שישאלו אם הוא טוב או לא, אם כדאי לקרוא אותו. הוא מעצבן ומבלבל, בזה אין לי ספק. אבל האם הוא שווה קריאה? אני באמת לא יודעת.
הוא שכב ברשימה שלי כל כך הרבה זמן ורציתי לקרוא אותו. ממש רציתי. רציתי למרות שאני שונאת ספרים מתבכיינים. אני כנראה שמחה שקראתי אותו רק כי השלמתי את החור הזה במוח שלי שזעק לקרוא אותו. הוא לא יצירת מופת, הוא לא לגמרי גרוע. הוא גם לא לגמרי טוב. הוא פשוט ספר שאני לא מבינה איך הגיע גבוה כל כך ברשימת רבי המכר.

לאחרונה יש לי התקפי נוסטלגיה. אולי זה כי אחותי התחילה לקרוא את הארי פוטר ואולי כי אני עושה רה-ווצ' עם חברים על סרטי דיסני. ווינטר בלו היתה חלק ענק מהילדות שלי. הספר הרציני הראשון שקראתי, בלי ניקוד ועם עובי מכובד. זו היתה הסדרה האהובה עליי לאורך תקופה מאוד ארוכה, מאמצע או סוף כיתה א' עד סוף כיתה ב' (אז גיליתי את הארי פוטר) וקראתי את ששת הספרים הראשונים לפחות חמש פעמים, לדעתי. נצמדתי ולא הסכמתי להרפות. את השביעי קראתי רק פעם אחת כשהוא יצא ולא קניתי אותו, אבל השישה הראשונים שמורים במקום מיוחד בלב שלי, פינה חמה שמוקדשת לספרי ילדות.

ווינטר היא ילדת פיות. כמעט בכל לילה באים צרצרים לקרוא לה לעלות לארץ קסם, שנמצאת על איזשהו ענן בשמיים. כשהצרצרים באים ווינטר מתכווצת וכנפיים קטנות וסגולות בוקעות מגבה. היא עפה אל הענן של ארץ קסם, שם היא פוגשת חברים ילדי פיות אחרים, חדי קרן, פיות, עצים מדברים. יצורי קסם שונים שילדי הפיות עוזרים להם לפתור בעיות.

אני לא יודעת מה בסדרה הזאת ריתק אותי כל כך. אולי פשוט בגלל שהיא היתה הסדרה הראשונה הרצינית שקראתי. משהו מהקסם שבספר נכנס לתוכי, גרם לי לרצות עוד ועוד, שוב ושוב. את הספר הרביעי קיבלתי כמתנה מפיית השיניים, כמה אחרים קיבלתי ליום הולדת. את כל השאר ההורים כנראה קנו לי כי הם ראו את ההתלהבות ושנים אחר כך אני יכולה להגיד בלב שלם שהספרים האלה היו שווים כל שקל.

עברו כמה שנים עד שהבנתי שאשכר ארבליך בריפמן היא סופרת ישראלית, כי השמות בספר אמריקאים. אני חושבת שזו אחת מסדרות הילדים-נוער הישראליות הכי טובים שיש על המדפים. הוא מתנה מצויינת לילדים לקבלת התעודה לסיום כיתה א' או ב'. הספרים האלה שאבו אותי אל תוכם, ואני מאמינה שהם יכולים לשאוב אליהם גם אחרים. לקחת אותם אל ארץ קסם ביום, ולגרום להם לחלום על כנפיים קטנות שבוקעות להם מהגב בלילה.

נסיעה בזמן תמיד מתוארת כקסם, כמשהו על טבעי. כמכונית שמאיצה ל88 מייל לשעה, כקופסה כחולה שמופיעה ונעלמת. אבל מהו הזמן? רצף של אירועים, של תאריכים ומקומות ואנשים שלא יחזרו שנית. משהו שאתה יודע שיבוא, אבל לעולם לא איך הוא יראה, את זה אפשר רק לדמיין. אני יודעת שמתישהו אסיים תיכון ואלמד ואטייל ואתחתן ויהיו לי ילדים, אבל אני לא מסוגלת לדמיין שנייה מזה. העניין הזה מרתק אותי.

הנרי נוסע בזמן. זה לא רצוני, זה מגיע דווקא כשלא מצפים לו וברגעים הכי לא מתאימים ומשאיר אותו עירום לגמרי. בנקודת הזמן אליה הגיע הנרי צריך למצוא בגדים ולבלות את הזמן עד שיחזור שוב. לפעמים הוא מגיע אל תאריך מוכר או אל אדם מוכר, לפעמים אל אמצע שום מקום. לרוב הוא מגיע למקום שחשוב לו מאיזושהי סיבה, שקשור אליו או לחייו בעבר או בעתיד. כשהוא בן 28, הוא פוגש את קלייר בהווה.
קלייר היא בת 20 ג'ינג'ית רגילה לגמרי שפגשה את הנרי כשהיתה בת 6. הוא הופיע עירום באחו ליד הבית שלה, והיא נתנה לו שמיכה להתכסות בה והוא סיפר לה על עצמו. הוא נעלם, ותמיד חזר. עד שלא חזר למשך כמעט שנתיים, שבסיומן היא פוגשת אותו בספרייה, בהווה, ואין לו מושג מי היא כי כל המפגשים האלה עדיין לא קרו. בשבילו, הם עדיין בעתיד.

במשך שנים הספר הזה חיכה לי על המדף של ההורים. הכותרת ריתקה אותי, התקציר. הסתכלתי עליו, וחיכיתי שיגיע הזמן שבו אוכל לקרוא אותו. וכשהזמן הגיע, לקחתי אותו מהמדף, הדבקתי חזרה את הדף הראשון שהתפרק קצת והתחלתי לקרוא. לקרוא על הנרי ועל קלייר ועל הזמן שביניהם. לקח לי קצת זמן להתרגל לרעיון. זה ספר מאוד מבלבל, מלא בתאריכים ובסקס ובעירום. עירום כשהנרי נעלם, לא יכול לקחת אל מרחבי הזמן דבר חוץ מאת גופו, עירום כשהוא חוזר ועירום בלילה, במיטה, שכל מה שהוא רוצה זה להישאר בהווה עם קלייר של עכשיו ולא למצוא את עצמו עורך פיקניק עם קלייר של אז, בת השמונה או השלוש עשרה או קופא בשלג או פוגש את עצמו כילד קטן ומדריך את עצמו בפריצת מנעולים.

נסיעה בזמן מתוארת בדרך כלל כמשהו על טבעי. "אשתו של הנוסע בזמן" מתאר אותה בסך הכל כטעות בגנים של אדם, מוטציה תאית. תיאורטית, הספר הזה הגיוני לגמרי כי להכל יש הסבר מדעי.

ארבעה ורבע כוכבים, כי לפעמים זה היה קצת תקוע והיו קטעים מתמשכים. אבל זה ספר טוב, זה ספר מעולה. הוא מקורי, הוא משעשע, הוא מתרחש על פני המון זמן ומסופר משתי נקודות מבט מכל הגילאים שלהן, בשפה תואמת. הנרי בן החמש מספר את הסיפור בלי סימני פיסוק בתמימות מקסימה, ואז הנרי המבוגר מספר אותו כמו אדם מבוגר עם תיאורים וסימני פיסוק. קלייר בת השמונה וקלייר בת העשרים לא מדברות אותו הדבר. זה מקסים.

מיד אחרי שסיימתי את הספר ראיתי את הסרט, שלא אכזב. הוא עשוי מצויין ודומה לספר, שלא כמו במקרים אחרים. גם הספר וגם הסרט מומלצים בחום לכל מי שהגיע לגיל שעירום לא מפריע לו.

מכונית נעצרת
הוא לא ישאל לאן
הוא חוזר אל הדרך
ואת תחנה בזמן

כשספר נסגר ומשאיר בתוכו חתיכה מהלב שלכם, אתם יודעים שזה ספר טוב. ספר שהצליח לגעת בכם, לשלוח יד עשויה נייר ולחקוק בכם את המילים שלו, את המשפטים שלו. את החוכמה והגאונות והשנינות שבו.
גנבת הספרים גנב חתיכה מהלב שלי. הוא גרם לי לחשוב עליו ולדמיין אותו ולחיות אותו, הפעם אפילו יותר מהפעם הראשונה.

מה המשותף בין ילדה גרמנייה, יהודי ואדולף היטלר?
התשובה היא מילים. מילים מעצבות ומשנות ומוחקות ובוראות. מספרות ומשכנעות ומעצבות אותנו. שלושתם אהבו מילים, וידעו להשתמש בהן.

ליזל ממינגר היא ילדה קטנה שמגיעה למשפחה מאמצת, ואין לה מושג בקריאה ובכתיבה. היא מגיעה ביישנית, חסרת מילים ומחזיקה ספר שחור קטן שאספה מהשלג. ליזל לומדת את המילים. לקרוא אותן ולאהוב אותן. הן מתחילות לזרום ממנה ולהישאב פנימה עם כל ספר חדש שהיא קוראת וכל מילה חדשה שהיא כותבת.
זה סיפור על ילדה ומילים. מילים כל כך יפות. לקראת הסוף, הילדה מיואשת. היא שואלת מה הטעם במילים.
הספר הזה הוא התשובה. הספרים הם הטעם במילים, הכתיבה. המילים הן אלה שנתנו לנו ללמוד את סיפורה של הילדה בדרך המיוחדת שבה הוא מסופר - על ידי המוות, שבמקום מילים שואב אליו נשמות.

מקס ונדנבורג הוא יהודי, שאביו היה חבר של הפאפא המאמץ של ליזל. הוא מגיע לביתם של ההוברמנים (המשפחה המאמצת) כשגם בידו ספר, ובתוכו מילים. הספר הוא 'מיין קמפף', מאת אדולף היטלר. מקס ניזון מהמילים כשגופו שדוף ורעב. הן מחיות אותו, והוא מחיה אותן. הוא כותב אותן ומצייר אותן ונותן אותן לליזל, שמקריאה לו אותן כשלו קשה לעשות את זה. החברות שלהם עשויה ממילים.

אדולף היטלר הוא 'איש קטן ומוזר, שהחליט כמה דברים בנוגע לעצמו. יהיה לו שפם קטן ומוזר, השביל בשערו יהיה בצד ההפוך משל כל השאר, יום אחד הוא ישלוט בעולם' - כך הוא מתואר במילותיו של מקס. אדולף היטלר נודע בזכות המילים, כי בלעדיהן הוא לא היה משיג את כל מה שהשיג, עושה את כל מה שעשה. אדולף היטלר ידע להשתמש במילים בצורה מופלאה. הוא היה גאון מילים ופיסל בהן ועיצב בהן אנשים.

הספר הזה כתוב בכל כך הרבה מילים, ואני לא מתחרטת שקראתי אף אחת מהן. אני לא מתחרטת שקראתי על ליזל או על מקס או על רודי. רודי הוא הילד בעל שער הלימון שנהיה חברה הטוב ביותר של ליזל, ומציל מילים של ספר גנוב אחד שלה מלטבוע ולהימחק במים. אני לא מתחרטת שקראתי על מאמא, האישה בעלת פני הקרטון שקללה ממנה היא כמו כינוי חיבה והמרק שלה מימי כמו העיניים שלה. ולא על פאפא, שלימד את ליזל לקרוא ולהשתמש במילים שלה, שמנגן באקורדיון ישן וצובע בתים תמורת בדל סיגריה.

'שנאתי את המילים ואהבתי אותן, ואני מקווה שעשיתי אותן כמו שצריך'.
'אני רדוף בני אדם'.
'אלה היו שבועיים כדי לשנות את העולם, וארבעה עשר יום כדי להרוס אותו'.

שנאתי את הספר הזה, כי הוא גרם לי לדמוע, והותיר אותי בלי מילים למרות שנתן לי כל כך הרבה מהן. אהבתי אותו, כי הוא גרם לי לחשוב, ואני עדיין חושבת מה היה קורה אם לא היה את אומן המילים הזה, היטלר, ואת הסופר הזה, זוסאק, שכתב על התקופה של האיש עם השפם וברא בה אנשים ונתן להם מילים, מילים כל כך יפות.

שמעתם על הארנב המאחר? על הכובען המטורף? על מלכת הלבבות? על אליס, שגדלה וקטנה? כנראה שכן. מעטים האנשים שלא שמעו בדרך זו או אחרת על הספר הזה, כי הוא מה שנקרא 'קלאסיקה'. אבל מה זו קלאסיקה?
קלאסיקה היא משהו שאהבנו. משהו שבנה לו פינה בלב שלנו והרחיב אותה עם הזמן. משהו שלעולם לא עוזב אותנו, לא באמת. משהו שזוכה למיליוני חיים - מאות מהדורות, עשרות תרגומים, כמה סרטים ואינספור עותקים שהודפסו ועוד יודפסו בעתיד. קלאסיקה היא משהו ששורד בזכות האהבה של אנשים.
אנשים אהבו את אליס.

אליס נכנסה למחילת הארנב שחוקי הכבידה לא פועלים בה וגדולה יותר מבפנים (אולי גם טיים לורדס ביקרו שם, הוויאנים התאחדו!). המחילה הובילה אותה אל ארץ פלאות ואל זחל וחתול מחייך וכובען מטורף וארנבו הנאמן.
הספר הזה כתוב בהומור ובשנינות ובמגע קטן של קסם. הוא קליל, הוא מצחיק, הוא מתיימר להיות דרמטי. הוא ספר ילדים שגם מבוגרים מצאו בו עניין ופרשנויות משלהם. הוא קליל וכל כך עמוק. הוא דק אבל כל כך עבה, יש בו הרבה יותר ממה שנראה בהתחלה. משחקי מילים, פילוסופיות, אזכורים לחיים האמיתיים. כל זה מצויין בהערות שמלוות את הספר לאורך כל הדרך במהדורה הזו, וזה נפלא.
המהדורה הזו מביאה עוד משהו. היא מביאה, בנוסף לסיפור שכתב קרול, את סיפור חייו.
ללואיס קרול היו המון ידידות קטנות, והוא אהב לצלם אותן עם בגדים ובעירום. אחת מהן היתה אליס, והוא אהב אותה. לואיס קרול היה פדופיל, למרות שזה לא נאמר במפורש.
הוא כתב את הספר הזה לאליס לידל, שהייתה ילדה אמיתית לגמרי, כמתנת יום הולדת. בדרך כלשהי, הספר הגיע לדפוס ואליס הקטנה נהפכה לאגדה לכל הגילאים.

צאו לטיול של שעה אל ארץ הפלאות. ההנאה מובטחת.

עריכה: רק עכשיו שמתי לב שהמשפט הראשון מזכיר את הביקורת של פיירי על שם הרוח. זה ממש ממש לא בכוונה :0

משפחת סינקלר היא המשפחה המושלמת, לפחות כלפי חוץ. בלונדיניים, גבוהים, בריאים ואתלטים. משפחה עשירה שבבעלותה אי שבו הם מבלים כל קיץ, כל הקיץ. כל הזמן ביחד, כל הזמן נהנים, כל הזמן צוחקים. הקיץ המושלם למשפחה המושלמת.
ככה זה היה במשך כל הקייצים בחייה של קיידנס. משרתי פלאים שמסדרים ומנקים, מבשלים אוכל ומציעים את המיטות. סירת מנוע שלוקחים כל הילדים מהמזח. קרב השפרצות במים.
נער הודי שהוא אחיינו של דודה החורג מתאהב בה. הוא לא בלונדיני, הוא לא עשיר. אבל הוא מושלם בשבילה.
סבא מגונן מדי, שהאי בבעלותו והוא מגן על משפחתו בקנאות.
בני דודים שהם החברים הכי טובים ואחרי זה לא מתראים זה עם זה שוב במשך שנה, עד הקיץ הבא.
אמא ושתי דודות שרבות בשקט על חלוקת רכוש כדי לא להרוס את מראית העין של שלמות, שמתחילה להתפורר לאט לאט ולהתפזר על החוף בגרגירי חול קטנים של חיים אמיתיים.

הספר הזה הוא ספר יפה, אין ספק. הוא מציג את השלמות שכולנו מקווים לה או מדמים אותה באופן כזה או אחר בחיינו. אבל לכל אורך ההתפתחות של העלילה ידעתי שעומד לקרות משהו, כי ככה כתוב בתקציר. והמשהו הזה אמור להיות משהו גאוני שיגרום לי לבלוע את העמודים שנשארו לי ואז לקרוא שוב. ההבטחה הזו לפלוט טוויסט אמורה לגרום לי להמשיך לקרוא את הספר, ואולי בלעדיה באמת הייתי מפסיקה (טוב, נו. הטוויסט באמת די גאוני. אז אל תתנו לאף אחד לספיילר לכם). אני לא יודעת אם הייתי ממשיכה לקרוא בלי ההבטחה הזו שמשהו מדהים יקרה. כי הכתיבה, עד כמה שהיא יפה ומיוחדת - היא לא ממש מתקדמת לאנשהו. היא מציגה לנו שלמות שכמעט ולא קיימת, ואולי אם לא הייתי קוראת את התקציר הייתי חושבת שזה ספר פרחות קיטשי של אוהב אותי-לא אוהב אותי.

בנוסף, היו כל כך הרבה קטעים... מתים. מיותרים. הם היו כתובים נחמד והיה כיף לקרוא אותם, אבל בגלל האורך של הספר תהיתי אם הקטעים האלה שם רק כדי להאריך קצת את הסיפור, לתת עוד נפח לעלילה, עוד כמה עשרות עמודים לספר.

הספר הזה עובד עליכם לכל אורך הדרך. הוא נותן לכם הרגשה של שלמות ומנפץ לכם אותה בפרצוף, כשמגיעים לטוויסט המיוחל. שובר לכם לאט לאט את המציאות הלא הגיונית שהוא יצר בהתחלה, וזה מה שהופך את הספר הזה לספר כמעט מעולה ולכן מגיעים לו ארבעה כוכבים ולא שלושה בקושי.
אז לא, אני לא אהיה שקרנית. אני לא אומר לכם שזה ספר מושלם. אני לא אומר שזה ספר חובה, למרות שהסוף חכם ופסיכולוגי (לא לדאוג, גם זה כתוב בתקציר). למרות שלא תצטערו שקראתם אותו, למרות שהוא כל כך נחמד להעביר שבת גשומה או שמשית.

עד כמה שהסיפור עצמו מיותר בכמה קטעים, הכריכה לא. זו אחת הכריכות היותר יפות שראיתי בזמן האחרון, והיא הדבר הראשון שמשך אותי להשתתף בהגרלה על הספר בעמוד של נוער קורא (זכיתי, אגב D: ). היא כל כך צבעונית ומלאה חיים. אפשר לבהות בה שעות.

מישהו פעם אהב אותי ככה
לעלות על ספינה לשלושה שבועות
באמצע הלילה שיכור מרוב אושר
לקפוץ הוא לא יודע לשחות

עד עכשיו לא ידעתי שום דבר מהשיר הזה חוץ מהשורה הראשונה, אבל הלחן והמילים הרגישו כל כך מתאימים ל'היינו שקרנים' ואם הסופרת לא הייתה אמריקאית הייתי חושדת שהספר מבוסס על השיר, איכשהו.
http://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=764&wrkid=32886
מדהים כמה שהם דומים, יעיד מי שקרא.

מזמן לא קראתי ספר כל כך אמיתי, כזה שאפשר ממש לדמיין את הדמויות מדברות והולכות וזה ייראה הגיוני וצלול בראש. והספר הזה, למרות שנכתב לפני יותר מחמישים שנה נותן את זה. יש תיאורים, אבל לא יותר מדי. יש קללות, המון קללות. ויש נער אחד, שככה בדיוק מתאים לו לדבר. מכירים בני נוער כאלה, שבתוך כל משפט מכניסים איזו מילה או שתיים שלא הייתם רוצים לשמוע? ג'.ד סלינגר נותן לכם לקרוא המון מילים כאלה אבל הוא משלב אותן בסיפור באופן מקסים, עד כמה שזה נשמע מוזר.

הולדן קולפילד הוא נער בתיכון, במקרה שלו תיכון-פנימיה. הולדן קולפילד נכשל בחצי מהמקצועות בתעודה, ומודע לזה היטב. הוא יודע גם שעומדים לסלק אותו. אחרי כמה ריבים עם השותף שלו לחדר, הולדן פשוט יוצא לילה אחד מהפנימיה ומתקדם לעבר הרכבת שתביא אותו למקום כלשהו שיוכל להתאכסן בו עד שיוכל לחזור הביתה, אחרי שהוריו יקבלו את המכתב שמודיע להם שסולק ויעכלו את זה. הוא מציין שיש ברשותו די הרבה כסף, שיתבזבז מהר מאוד.
עד שיגיע הביתה יש לו פגישה עם אישה ברכבת, פגישה עם זונה, עם הרבה סיגריות ועם עוד כמה נשים ואנשים. סיפור ממוצע למדי שאני בכלל לא בטוחה שהייתי מתעניינת בו אלמלא הדרך שבה סופר. כי כמו שציינתי בהתחלה, היה נחמד לקרוא ספר כזה. ספר שמטיח את המחשבות של הנוער ישר בפרצוף. ספר שנוער מדבר בו כמו שנוער מדבר, כלום לא השתנה בחמישים השנה האחרונות. תיאורים בשפה לא גבוהה בכלל, דיבורים בשפה לא גבוהה בכלל ותיבול של מחשבות – נחשו מה – בשפה לא גבוהה בכלל.
אבל כל אלה נעשו טוב, כל כך טוב.

"התפסן בשדה השיפון". כולם צריכים לעשות עליו יומן קריאה בשלב כלשהו בימי בית הספר שלהם, ט' או י'. כולם צריכים להתוודע להולדן, גם אלה שלא אוהבים לקרוא. ודווקא אלה יכולים למצוא בספר הזה ספר שהם שמחים לעשות עליו עבודה, בגלל שהוא כל כך קצר וכל כך כמוהם. הם יכולים להזדהות עם הספר הזה ואפילו לצחוק לפעמים ולתהות אם המורה ידעה על מה היא נותנת להם לעשות עבודה. זה כמו "מבצע סבתא". קללות קללות אבל למבוגרים לא אכפת, כי חייבים להתוודע לסרט הזה, או במקרה הזה לספר הזה. זה ספר מהחיים והרבה יותר טוב מהקשקושים של גלילה רון פדר וסמדר שיר על מתבגרים.

הייתה הערה למעלה על הכריכה של "מחפשים את אלסקה" מאת ג'ון גרין. המלצה, בעצם. 'רוחו של הולדן קולפילד חיה ובועטת'. ואכן אפשר לראות שג'ון לקח המון השראה מהתפסן כשכתב את מיילס, אפילו בלי לדעת. יש כל כך הרבה דמיון ביניהם. אבל כמו שנופיר אמרה – הולדן טוב פי אלף.

אם תסתכלו על מדף ספרי הנוער בחנויות, תוכלו לראות שכמעט לכל אחד ואחד מהספרים שם יש משפט המלצה על הכריכה הקדמית. אם תסתכלו עוד קצת, תגלו ספר שחור עם כריכה מקסימה שאין עליה ולו המלצה אחת (בתקציר יש, אבל זה הרבה פחות בולט). מה שכן כתוב עליה הוא "הגל החמישי" באותיות כתומות נפלאות ושם הסופר באותיות לבנות קטנות יותר - גם את זה כבר קשה למצוא.

קאסי (קיצור של קסיופאה, לא של קסנדרה) היא ילדה רגילה לגמרי. היא אפילו דלוקה על בן (שגם קוראים לו בן) שלא מודע לקיומה. "ואז יש עוד בחור ואז בן נהיה מודע לקיומה ואז יש משולש אהבה ופוצי מוצי".
אז זהו, שלא בדיוק.
במקום עוד בחור יש חייזרים שמתכננים למחות את האנושות מעל פני האדמה באמצעות "גלים" - פלישות והפרעות בשגרת החיים בזו אחר זו.
אחרי הגל הרביעי שבו מליונים נמחו על ידי מגיפה (שבה נספתה אמא של קאסי) מגיעים אוטובוסי בית ספר צהובים לאסוף את הילדים הקטנים ולוקחים את סאמי ולא את דובי וכן את ההבטחה של קאסי, שמבטיחה לאחיה שגם היא ואבא יגיעו עוד מעט.
מיד אחרי שהאוטובוס נוסע אבא של קאסי נורה והיא נשארת לבד (לא ממש ספויילר).
אחרי זה כן מגיע עוד בחור, שמבטיח שהוא בן אנוש, ויש גם זומבי והמון נקודות מבט שמצד אחד מוסיפות ומצד שני קצת מבלבלות. לפעמים לקח לי קצת זמן להבין מי מספר כל חלק (ולפעמים זה בכלל בגוף שלישי) אבל זה מעניין וזה מיוחד ותוך שילוב עם כתיבה מדהימה מוצג לנו עולם שלם שמאבד משלמותו עם בוא האפוקליפסה.

אז הכתיבה באמת מדהימה והרעיון אדיר ושוב יש בחורה שנקצצים לה חמישה-עשר סנטימטרים מהשיער וגם אח(ות) קטן(ה) וגם היא מעולם לא השתמשה בנשק אבל כשמגיע הצורך זה לא בא לה פתאום ככה בקלות, מה שהרבה גיבורות מפליאות לגלות שקורה להן כהינף עין בהרבה ספרים שיצאו אחרי משחקי הרעב.
אז ההמלצה בתקציר אומנם כן כוללת את המילים "משחקי הרעב", אבל כמו שאור ציין בביקורת שלו על הספר הכתום יש את זה ביותר מדי ספרי נוער בזמן האחרון.

הספר הזה זה המסע של קאסי ודובי בעקבות הבטחה שחצי ממנה לא יוכל להתמלא לעולם ואתם רוצים להיות חלק ממנו.

"תמיד דמיינתי שגן העדן יהיה סוג כלשהו של ספרייה". את דבר החוכמה הזה, שאני מזדהה איתו כל כך, אמר איש חכם שאני לא זוכרת את שמו.

אני גרה ביישוב קטן, ובהתאם לכך יש לנו ספרייה קטנה ודחוסה בספרים שאת רובם אף אחד לא קורא, כי אנשים לא מתרחקים מעבר ל'חדש על המדף'. השונה בספרייה הזו הוא שילדים צועקים בה ותינוקות צורחים בה ואף אחד לא ממש משתיק אותם. זו ספרייה חיה, אבל היא בהחלט לא גן עדן.
כשהגעתי לבית אריאלה בתל אביב הרגשתי שמצאתי את גן העדן שלי, וחלק מזה היה שחיכיתי כל כך הרבה זמן כדי לראות את הספרייה הזו בכל תפארתה לאחר השיפוצים. ידעתי בדיוק איזו סדרה אני רוצה לקחת - כאוס מהלך, שאפשר למצוא עליה המון המלצות אבל אי אפשר למצוא אותה בשום מקום (גם לא תחת הכותרת 'מבצעים' בחנויות ספרים).
אז פה הזמן להודות לבית אריאלה על מבחר עצום ומדהים של ספרים שאני לא רגילה אליו, ומדפים בלתי נגמרים בכל מקום.

מה הייתם עושים אם הייתם יודעים שאחרים יכולים לשמוע את המחשבות שלכם? ושאתם יכולים לשמוע את אלה של אחרים? אם הייתם חיים בעיר ללא סודות, או סודות שאיש לא חושב עליהם כדי שלא ייוודעו לאחרים?
בעיר כזו גר טוד יואיט (כן, זה טוד. לא טד). טוד הוא הילד האחרון בעיר של גברים בלבד, ללא ילדות וללא נשים וללא יכולת התרבות. לטוד יש עוד חודשיים עד שיהיה בן 13 ויהפוך לגבר, והוא מחכה לזה בקוצר רוח.
וכאן נכנסים הסודות שאף אחד לא חושב עליהם.
הוריו המאמצים של טוד, שבהינתן המצב הם כמובן הומואים, דוחפים לו ליד תיק ואומרים לו ללכת לכיוון הביצה והלאה ממנה, וטוד הולך כי אין לו ברירה אחרת כי בדיוק מתחילה מלחמה בין שני צדדים של תושבי העיר.

כדאי לכם לקרוא את הספר הזה. קודם כל, זה ספר אמין. הדמויות מדברות (וגם החיות, אבל עזבו את זה לרגע) כמו שהיו מדברות אם זה היה אמיתי ולא בשפה גבוהה מדי או קיטשית מדי. אין שום סיפור אהבה שובר לבבות ואפילו לא נשיקה אחת (כן, כן. אין לי פה שגיאות הקלדה), וזה שינוי מרענן. בלי אהבה נצחית ובלי משולש אהבה, שיא בספרות הנוער של ימינו. שנית, יש עלילה. היא לא מפסיקה והיא לא מפסיקה והיא מלאה בהמון דברים. ושלישית, הכתיבה. הו, הכתיבה. היא כל כך מעולה וזורמת וכיפית ושוב מעולה. זו לא שפה גבוהה או מיוחדת. זו שפה יומיומית שמספרת את הסיפור בצורה הכי טובה ונקייה שאפשר, בלי התחכמויות. יכול להיות שיהיו כאלה שיגידו שהכתיבה רדודה, אבל כתיבה טובה זה דבר כל כך חשוב בספר טוב ולדעתי פה זה הצליח מעולה.