האמת שמה שהולך להיות פה זה לא ממש ביקורת, אלא יותר הגיגים על הספר. וכמובן יהיו ספויילרים למכביר.
הסדרה הזאת ממש קרובה לליבי, והחלק הראשון בפרט. טוד יואיט ו-ויולה איד הם שתי דמויות מקסימות ומדהימות שאני אוהבת בכל ליבי.
מי שקרא כבר את הספר, שמתם לב שלא מתואר איך הם נראים? לא צבע שיער, לא צבע עיניים, לא גובה.. כלום! בד"כ התיאור של הדמות מוסיף לקרבה שאנחנו מרגישים אליה, כאילו אנחנו מכירים אותה יותר, אבל הפעם החוסר בתיאורים לא גורע כלום, ואולי אפילו גורם להדגשת דברים אחרים.
בגדול, אני נהנית מאוד מרומנטיקה בספרים, רק שאני די נרתעת מתיאורים מפורטים מדיי. בסדרה הזאת מובן מאליו שמשהו קורה בין שני הגיבורים המדהימים שלנו, אבל בגלל שלא מתואר איך הם נראים, וגם בגלל ששניהם צעירים יחסית, ברור שהאהבה הזאת לא נובעת בכלל מתשוקה גופנית. וזה מה שיפה בהם כל כך. שאין שום דבר מגעיל מסביב, רק רגשות אמיתיים וכנים שהתפתחו אחרי היכרות אמיתית בין שניהם. ומה שמוכיח את זה זאת הנשיקה היחידה שבסדרה שבקושי מתוארת, וגם שבספר האחרון אחרי שהכל נגמר (כמעט) וטוד ו-ויולה שלנו נפגשים, אין שום סצנת איחוד מתוקה ודביקה. כלומר, ברור שזה קטע מרגש ויפה שאני אוהבת לקרוא שוב ושוב, אבל אפס נשיקות!
בעניין אחר... בספר השני מסופר על מחנה העבודה של הספקלים ובחיי כמה שזה הזכיר לי את השואה. כאליו בול אותו הדבר ואפילו אפשר לעשות טבלת השוואה. מספר קטן של אנשים מעביד ומתעלל בכמות אדירה של חייזרים שהם בעצם ישויות תבוניות כמו בנ"א, אבל הם מתייחסים אליהם כמו לחיות. האנשים יכולים להכות ולרצוח את מי שהם רוצים, ואף אחד לא נותן את הדין אח"כ. החייזרים נמצאים במחנה עבודה. לחייזרים שמים מספרים על היד. לא נותנים להם מספיק אוכל. נותנים להם לישון בצריפים צפופים. ניסיון למרד נגמר בטבח. שורפים את הגופות. בסופו של דבר רוצחים את כל החייזרים שבמחנה. ועל רקע כל זה יש מלחמת עולם (ברצינות. כל האנשים והחייזרים שבעולם נלחמים אחד בשני). וכאילו כל הדמיון הזה לא מספיק, בסוף מי שהיה שותף לכל הזוועות אומר "רק מילאתי פקודות"..
עוד דבר, קצת עצוב לי על ראש העיר.. זתומרת, ברור שהוא רשע מרושע ופסיכופת, אבל טוד באמת התחיל לגאול אותו, לא? הכל התחרבש בגלל הטיימינג הגרוע של בן. ברור שאני שמחה שבן חזר לטוד, אני ממש אוהבת לקרוא את הקטע הזה איך שהרעש של טוד נפתח מרוב הפתעה ושמחה ואהבה, אבל אם בן לא היה חוזר, ראש העיר לא היה נפגע כל כך מטוד. ממש ראו איך שטוד פגע בו קשה. וזה גרם לי לרחם עליו.
ודבר אחרון, עצוב לי עצוב לי עצוב לי על דייבי פרנטיס. הוא לא היה צריך למות! בטח שלא בהרגשה נוראית כל כך שטוד מוכן להרוג אותו וגם אבא שלו מוכן להרוג אותו ובאמת עושה את זה. זה פשוט נוראי ואכזרי. נכון שבספר הראשון דייבי היה ממש דפוק מזוגזג והייתי שמחה אם הוא היה מת, אבל במשך כל הספר השני הוא השתנה, ונהיה ממש בחור טוב, והיה מוכן להיות אח של טוד, ובסוף למות ככה, בתחושה שאף אחד לא חושב שיש לך ערך כלשהו. ואם כבר מדברים על מוות לשווא, מנצ'י, הלוואי שלא היית מת. היית הכלב הכי טוב בעולם ובזכותך ויולה חיה וטוד לא ישכח אותך לעולם.
אה, וגם אני רוצה לציין שאני מעדיפה בהרבה את הכריכה של המהדורה הראשונה. הכריכות החדשות ממש מלחיצות ואני לא חושבת שהן מתאימות לספר ולעלילה שלו. ממש כיסיתי את הכריכה בדף כשלקחתי את הספרים האלה מהספריה.
אני מעריכה מאוד שקראתם עד לכאן,
תחיו ותמשיכו לחייך.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
