• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
אינקרסרון

אינקרסרון

מאת קתרין פישר

הביקורת של אנונימוס

תמונה של אנונימוס
אינקרסרון

אינקרסרון

מאת קתרין פישר

הביקורת של אנונימוס

תמונה של אנונימוס
הוצאה לאור:כתר
שנת הוצאה:2012
סדרה:אינקַרסֶרון #1
קטגוריה:מדע בדיוני ופנטזיה
הקודמת
A.J.
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
2.0
לפני 13 שנים

“העלילה של הספר באמת מעניינת, אבל... טוב, הכתיבה משעממת. בקושי הצלחתי לגמור את הסיפור. אם יש לכם סבלנ”

21/56
ביקורות על אינקרסרון
הבאה
Books__princess__
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 11 שנים•2 דקות קריאה

טוב, האמת שרציתי להתחיל את הביקורת הזאת עם איזו מן התחלה מגניבה כזאת, אבל לא היה לי כלום בראש אז תאלצו להתמודד עם ההתחלה הצולעת הזאת. סליחה מראש.

את הספר עצמו קניתי במשהו כמו 30 ש"ח לפני שנתיים בערך במן מבצע שהיה במקום שבו סבא וסבתא שלי גרים ולמרות שהמבצע מדהים- הספרים שם לא היו משהו. בכלל.
ולא, אני לא מדברת על הספר הזה ספטסיפית.
אני זוכרת את עצמי הולכת הלוך ושוב ומנסה למצוא ספרים שיתאימו לסגנון שהיה לי אז, ללא הצלחה.
עד, שמצאתי את הספר הזה.
קראתי את התקציר ואני חייבת לומר, שלא הכי התלהבתי, האמת שדי התפשרתי על הספר הזה.
כבר באותו היום התחלתי לקרוא אותו, והפסקתי באותו היום.
הוא פשוט לא עניין אותי, לא משך אותי, לא... כלום.
אבל אל תדאגו, כי מערכת היחסים שלי עם הספר הזה עדיין לא נגמרה.
היו לי המון תקופות שבהן הייתי בלי ספרים ובכל התקופות הללו הצצתי לארון, רואה את הספר אינקרסרון מציץ אליי בחזרה.
עד לפני שבועיים טבעתי בתקופה הזאת לכן, התחלתי לקרוא אותו. את אינקרסרון.
אתם בטח מצפים שלאחר הפתיחה הדי עגומה על הספר הזה אני אומר כמה הוא נפלא וכמה טעיתי, אבל זה ממש לא ככה. בכלל.
אני קראתי אותו מההתחלה ועד הסוף ובכל הדרך הזאת חיפשתי משהו שאני אוהב, משהו שאני אזכור מהספר הזה, אבל לצערי שום דבר לא עלה לי בראש.
אני לא רוצה להתחיל לדבר על העלילה כי זה פשוט לא ייגמר אף פעם לכן אני מעדיפה לסכם את דעתי לגבי שתי הדמויות הראשיות, פין וקלודיה, במשפט.
פין- הייתי די אדישה כלפיו במשך רוב הספר, הוא לא עניין אותי בכלל. היה רגע שבו שחכתי שהוא שם בכלל.
קלודיה- במשך רוב הספר הסופרת ניסתה להראות שיש לה רגשות, אבל בצורה לא טובה ואני ממש לא יודעת איך לתאר אותה בכלל.
***
אני לא יודעת מה לומר על הספר, הוא לא היה גרוע, הוא לא היה טוב אבל הוא היה, משהו.
אתם יכולים לקרוא אותו, אתם יכולים גם לא, אם זה מעניין אתכם תקראו, אם לא- לא.
אני יודעת שממש לא גיבשתי דעה מוחלטת על הספר הזה ובגלל זה אני גם לא מדרגת אותו, כי אני פשוט לא יודעת כמה מגיע לו.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של viper
viper
א
אור
תמונה של שטוקהמארית
שטוקהמארית
תמונה של ג'קס
ג'קס
ש
שעיונת
תמונה של no fear
no fear
תמונה של Primrose
Primrose
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
9קוראים|גיל ממוצע40|78%נשים

על המבקרת

תמונה של אנונימוס

אנונימוס

חברה מזה 12 שנים
11 ביקורות•113 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•נוער•מדע בדיוני ופנטזיה
תמונה של אנונימוס
אנונימוס
חברה באתר מזה 12 שנים
ביקורות11
לייקים שקיבלה113
דירוג ממוצע3.9 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת5נוער2מדע בדיוני ופנטזיה2

דיון על הביקורת

5 תגובות
ג'קס
ג'קס•לפני 11 שנים
חייבת להסכים, קיירו היה הדמות היחידה שניתן להתחבר אליה. והספר הזה עשה לי סיוטים על בית הספר שלי.
אנונימוס
אנונימוס•לפני 11 שנים
חחח:)
no fear
no fear•לפני 11 שנים
אופי *~* אני אוהבת אופי *~* ואת קיירו *~* ושוקולד *~*
אנונימוס
אנונימוס•לפני 11 שנים
האמת שאם חושבים על זה קיירו היה הדמות היחידה בעלת אופי בספר הזה, או לפחות אופי שהצלחתי לזהות.
no fear
no fear•לפני 11 שנים
הא, חשבתי כמוך עליו, רק בצורה קצת יותר חריפה, וכמובן שאהבתי את קיירו ^_^
5 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של אנונימוס

רודף העפיפונים

רודף העפיפונים

חאלד חוסייני

ספר בעל כריכה חצי צהובה שוכב בתוך ארון, נדחס בין עשרות ספרים אחרים, כמעט שלא נראה, אך ראוי לכך.
ילדה משועממת ללא ספר ניגשת לאביה ושואלת אותו האם בראשו הצעה לספר שתוכל לקרוא, הוא נענה לה. גורל הספר וגורל הילדה מצטלבים.

כשהסתכלתי על הספר לראשונה, לכאורה לא ראיתי בו דבר מיוחד, למעשה, אפילו נרתעתי לשמע העובדה שמוסלמי כתב אותו, ששמות הגיבורים בספר הם שמות מוסלמים, שהכול מתרחש באפגניסטן ולא בארצות הברית, כמו שאני רגילה. ולאחר מכן, כשהתחלתי לקרוא אותו, צורת הכתיבה נראתה לי משום מה מאוד מסובכת ומעורפלת, לכן קראתי אותו תחילה לאט, כדי שאוכל להבין אותו יותר טוב. ואז, הגיע הרגע הזה, ואני חושבת שגם אני וגם הספר שמנו לב לכך, פשוט נכנסתי לתוכו, הבנתי את משמעות המילים המסובכות ממקודם, הבעתי רגשות כעס, שמחה וגם צער על הגיבורים, הבנתי את המשמעות של הספר.

קריאת הספר העניקה לי את ההזדמנות להביט אל תוך חייהם של המוסלמים באפגניסטן, להביט אל תוך תרבותם, להבין אותם, ולראות שאחרי הכל, הם לא כל כך שונים מאיתנו. נוכחתי במהלך קריאת הספר לכעס, עצב, יגון, חרטה, אהבה שפורחת וגעגועים, נוכחתי לראות את רצונו של ילד לרצות את אביו, ואת רצונו של חבר לרצות את חברו, ללא התחשבות כלל מה המחיר לכך, נוכחתי לראות את רצונו של ילד לחזור לאביו ואימו, נוכחתי לראות את רצון האדם לתקן את מעשיו ולעזור לאחד, ואת רצונו להרוס את חייו של האחר ולזרוק אותם כפי שאנו זורקים דף לפח.
כעסתי על אמיר כשעשה מה שעשה, וריחמתי על חסן כשעשו לו מה שעשו לו. המיוחד בספר הוא שהוא גורם לך להרגיש כל כך הרבה דברים, טובים או לא טובים, ולא נותן לך מנוחה מהם.

קראו את הספר הזה אם ברצונכם להרגיש.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אנונימוס
פלא

פלא

ר"ג' פלאסיו

"היא הולכת להיות שם?" אחותי שאלה את אימי ביום שישי אחד, ביום שלמחרת היינו אמורים ללכת לארוחה ערב משפחתית גדולה שכוללת כמעט את כל הצד של אבא שלי. ה- "היא" שאחותי דיברה עליה, היא אחת מבנות המשפחה הרחוקות שלי, היא אוטיסטית. במקום לדבר, היא משמיעה נהמות מפחידות, כל כמה דקות נוזל לה שביל של רוק מפיה והלסת שלה תמיד נמשכת יותר מדי קדימה.
"כן" אמא שלי ענתה.
"אז לא בא לי ללכת" היא אמרה. הבטתי עליה בהלם, איך היא יכולה לומר דבר כזה? בחיים לא שמעתי את אחותי מדברת ככה לפני כן.
"וואו" אמרתי מתוך כעס. "את יודעת כמה שזה לא יפה להגיד את זה? זאת לא הבעיה שלה שהיא כזאת, את יודעת." היא הסתכלה עליי כאילו אמרתי לה כרגע 'יש גלידה במקרר' והסתובבה.

למחרת, בארוחת הערב, יוצא שאני יושבת מול הילדה ההיא.
חתיכות אורז חצי אכול נזלה מפיה, אמא שלה מיד נגבה את זה. מיד נגמר לי התיאבון.
הסתכלתי על אימי במבט דורש עזרה, מנסה להעביר לה את המסר שאני רוצה לעבור מהמקום הזה, שאני לא רוצה לשבת מולה. בסוף יוצא שאני יושבת ליד אבא שלי ואמא שלי יושבת מולה. טוב לי ככה. הבנתי את אחותי.
***
"אף אחד לא מושלם" את המשפט הזה, שמעתי כל כך הרבה פעמים, מאחרים ומעצמי. דקלמתי אותו בכל אותם הפעמים האלה, כשהסתכלתי במראה, מקמטת את אפי למראה המראה שנגלה אליי, בכל רגעי הקנאה הקטנים האלה, כשהסתכלתי על שאר הילדים שלומדים איתי, אלה שיותר טובים ממני.
"מה שחשוב זה מה שבפנים" את המשפט הזה שמעתי עוד כשהייתי בגן, תמימה וחסרת דאגות. שמעתי אותו בכל עשרת הפעמים בהם הגננת הקריאה לנו בחיפזון את "הברווזון המכוער", ושניסתה ללמד אותנו שמה שקובע זו לאו דווקא החיצוניות. שמעתי אותו בכל אותם הפעמים כשההורים שלי ניסו ללמד אותי משהו על איך שורדים בעולם.
אני מקווה שאוגוסט, שנמצא אי שם, מכיר את המשפטים האלה, יודע שהם נכונים, יודע שהם באמת אלה שקובעים. אני מקווה שיבוא יום והוא יהיה גאה בפנים שלו, שאם יציעו לו, הוא לא ימהר להחליף את פניו בפנים של אחר, אבל איך אני יכולה לומר דברים כאלה כשאני עוד לא מיישמת אותם? ואיך אני יכולה לומר את זה לאחר שאני יודעת שזאת ממש לא אשמתו של אוגוסט שהפנים האלה נקרו בדרכו, שהוא אמור ומצפים ממנו לרצות להחליף את הפנים האלה במשהו אחר? אני לא יודעת, אבל אני פשוט מקווה.
כשאני מנסה לחשוב על המטרה של הסופרת בכתיבת הספר, עולה בראשי שאולי היא בעצם מנסה לגרום לנו להרגיש טוב יותר עם עצמנו, להראות לנו שיש גרועים מאיתנו. אבל כשאני חושבת על האופי של אוגוסט, אני יכולה רק לחרוק שיניים בקנאה בחוש ההומור שבאמת מצחיק לשם שינוי, על האופטימיות שמתלווה איתו לאורך כל הדרך.

הייתי רוצה להרגיש שהשתניתי אחרי הספר הזה, שאני בטוח אגיב לדברים שלא נראים לי, שאני אצליח לשבת מול בת המשפחה הזאת שלי ללא בעיות, אבל אני לא יכולה. מצטערת. אבל הספר כן גרם לי לחשוב על כל מיני דברים, דברים שלא הייתי חושבת עליהם בלעדיו. אז תקראו את הספר הזה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אנונימוס
המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

רנסום ריגס

לאחר 12 שנים שלמות של הימצאות בחברת בני האדם הבנתי משהו, כולנו משונים וכל אחד משונה בדרך אחרת בין אם זה העובדה שפעם בכמה זמן אני נועצת מבט נוקב בדבר דומם, מנסה לגרום לו לזוז ובין אם זה העובדה שאיש כלשהו בצרפת אוהב לאכול את האוכל שלו עם פירורי זכוכית ומתכת (אמיתי לגמרי). אין מישהו שהוא דגל הנורמליות.
הספר המעון של מיס פרגרין מלא בילדים שהם קצת יותר משונים מרוב האנשים בעולם, הוא מלא בילדים שלכל אחד ואחד מהם יש סוג של כוח על- טבעי כדוגמת: ילד דבלתי נראה, כוח אש, חוזק בלתי יאמן ועוד סוגים רבים של כוחות משונים ומשונים יותר.
הספר עצמו התחיל טוב, התחיל באופן מסתורי שגרם לי להחסיר פעימה ולקרוא ללא הפסקה את הספר.
בנוסף, כל מספר עמודים ישנה תמונה שממחישה לקורא את מה שהגיבור רואה, אני אהבתי את זה. התמונות הן גם כן מלחיצות, מסתוריות, גורמות לך לחפש מתי תגיע התמונה הבאה.
סבא של ג'ייקוב, אברהם (או אייב) מת כתוצאה ממשהו לא ידוע, מילותיו האחרונות היו מסר כלשהו לג'ייק. הוא התקשה לפענח אותן אך לבסוף, הגיע למסקנה שעליו ללכת למקום בו סבו גדל בתקופת מלחמת העולם השנייה- אי כלשהו סמוך לאירופה.
מהרגע שבו ג'ייק מצא את בית היתומים, העלילה עניינה אותי יותר ויותר, התחלתי לקרוא ללא הפסקה את הספר.
אבל למה?, אתם בטח שואלים את עמכם, למה הורדת לו כוכב?
טוב, אני לא חושבת שהכתיבה הייתה משהו, היא הייתה טובה- אבל לא מספיק, בשלב מסוים, לקראת הסוף, הספר התחיל להוריד את התאוצה שלו, וגרם לי לחשוב לרגע- אולי הוא לא טוב כמו שחשבתי שהוא.
אבל אני חושבת שמה שהכי הרס לי, זה היה הסוף, הוא לא היה כתוב טוב, הוא לא גרם לי לרוץ לסטימצקי או לספרייה ולקחת את הספר השני- הוא גרם לי לרדת למטה ב-12 בלילה ולצעוק על אמא שלי שאני לא אוהבת את החולצות שהיא קנתה לי. לכו תבינו.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אנונימוס
גנבת הספרים

גנבת הספרים

מרקוס זוסאק

היא שכבה על מיטתה, עיניה כבר היו כבדות מרוב עייפות, נשארו לה רק עוד כמה עמודים, כמה עמודים לסיום.
היא קראה כמהופנטת את המשפט האחרון של הספר שאותו קראה כל השבוע-
אני רדוף בני אדם

*****
כשהסתכלתי לראשונה על הספר הזה, כל שעבר לי בראש היה- 'מה זאת הכריכה הזאת?'
אני, ולא שאני גאה בזה, תמיד שופטת ספרים על פי הכריכה, זה לא שאני רוצה בזה- זה פשוט קורה לי.
אני שמעתי על הספר הזה לפני כל כך הרבה זמן, שמעתי על הביקורות המעולות שלו לפני כל כך הרבה זמן וכל מה שהספר ההי צריך להוכיח- הוא הוכיח.
אך כשהסתכלתי על הכריכה, הכריכה שנראית ישנה מאוד, הכריכה שעליה מצוירים שלד בברדס וילדה קטנה ורזה רוקדים ביחד, אני פשוט לא אהבתי את זה.
זה הכל, זה כל מה שמנע ממני לקרוא אותו עד עכשיו. זה הכל.

בכל פעם שחיפשתי את הספר בספרייה, הוא היה לקוח או שהוא היה פנוי ולי היו שניי ספרים בבית (שלמרבה הצער- זה מספר הספרים הגדול ביותר שאפשר לקחת בספרייה אצלנו), עד שהגיע היום הגורלי הזה, לפני שבוע בערך, ואני מצאתי את הספר וסוף סוף לקחתי אותו.

כשאתה מתחיל לקרוא את הספר, אתם פשוט חייבים להודות- הוא נראה מאיים, זה נראה כאילו לא תגמור אותו אף פעם.
אבל עכשיו, לאחר שכבר דיברתי מספיק על הרקע של הספר, בואו נדבר על הספר עצמו-

זהו סיפור קטן על:
המוות
אהבה
משפחה
ופשוט- ספרים.

זהו ספר השואה הראשון שקראתי אי פעם, ואני חושבת שזאת פתיחה טובה.
ראשית, אני רוצה להמשיך להלל את הספר הזה ללא סוף, אבל אני חושבת שכדאי שנתחיל מהדברים שקצת פחות אהבתי או שהפריעו לי:
אני לא בטוחה שאני מאמינה שאפשר לקחת את המוות ולדחוס אותו לתוך ישות אחת, הרי, בכל דקה, שנייה, ואפילו אלפית שנייה- בן אדם כלשהו מת בעולם, ולעתים גם שניים ולעתים גם שלושה.
אני לא בטוחה שזה נכון לומר שהמוות הוא ישות אחת, כי אני חושבת שיותר נכון לומר שהוא פשוט בכל מקום ובכל זמן, שהוא משהו שנמצא סביב כולנו- בכל שנייה ושנייה.

שנית, הדרך שבה המוות מספר את הסיפור קצת מבלבלת.
הדרך שבה הסדר הכרונולוגי לא קיים בכלל, אבל זה בסדר, כי לפי מה שהבנתי זוהי דרכו של המוות.
אבל, לא פעם ולא פעמיים שמתי לב שהמוות מתמקד פתאום בדמות אחת וגורם לקורא לשכוח משאר הדמויות למשל, כשהמוות התמקד ברודי, אני התחלתי לשכוח ממקס וכשהמוות התמקד במקס, התחלתי לשכוח מליזל.
אבל זה הכל, אלה כל הדברים הפחות טובים שאפשר להגיד על הספר הזה, ואני שמחה מזה. מאוד.

ועכשיו, לדברים שמאוד אהבתי בספר-
שלא תבינו אותי לא נכון, אני מאוד אהבתי את העובדה שהמוות הוא זה שמספר את הסיפור. למעשה, הייתי אומרת שזאת פשוט הברקה לספר סיפור בצורה כזאת.
בנוסף, אני אהבתי את צורת הכתיבה של הסופר, את הדרך העמוקה לספר דברים עצובים או שמחים או עמוקים ולהעביר אותם אל הקורא.
אני אהבתי את מקס, ואת ליזל ואת רודי ואת האנס ואת רוזה ואת אשת ראש העיר ואת פראו הולצפפל (אני חושבת שככה כותבים את זה) ופשוט... את כולם.
כי זה לא ספר שמספר על ילדה שגונבת ספרים, זה ספר שמספר את סיפורו של רחוב ואת סיפורם של האנשים הגרים בו.
זה מספר את סיפורו של רחוב גן עדן (רחוב הימל= רחוב גן עדן).
אני פשוט לא יכולה להעביר במילים עד כמה אהבתי את הספר ועד כמה אני מעריכה אותו, אבל אני מקווה שהבנתם.

אני חושבת שהספר הזה ביגר אותי באיזושהי דרך, כי כשקראתי אותו פתאום חלפה במוחי המחשבה-
אם היינו נולדים 70 שנה לפני כן, היינו ממש כמו מקס וכמו שיירת היהודים שהלכה ברחוב הימל- היינו בורחים מהמוות ותוך כדי, מבקשים שייקח אותנו בכל רגע.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אנונימוס
אשמת הכוכבים

אשמת הכוכבים

ג'ון גרין

"שלום, אני ביקורת על 'אשמת הכוכבים' ואתם בטוח רואים אותי מופיעה לפחות 3 פעמים בשבוע ובכל זאת, התקראו אותי?"
שמי: ביקורת מספר 0162534
הכותבת (הבת אדם שאני נמצאת ברשותה): אנונימוס
דירוג: 5 כוכבים (התרשו לי לצאת לרגע מעקרונותי?) מזורגגים!!!! (לא כל כך מזורגגים אבל...)

****

הבה נתחיל,

אתם מכירים את הספרים האלה, שאחרי שאתה קורא אותם אתה מרגיש מן מועקה בלב על כך שסיימת אותו?
טוב, אולי זה קרה לכם ואולי לא- אבל לי זה בהחלט קרה עם הספר הזה.
את הספר עצמו קראתי לפני כמה חודשים ושמעתי עליו, פה בסימניה ובכדי להשיג אותו זה היה כרוך ב... אמ.... בואו רק נגיד שהיה ריב קל עם הספרניות (שכמו תמיד חושבות שהספרים האלה לא לגילי- בולשיט!), קצת צרחות על אמא שלי ו... זהו, בערך.
אז הלכתי לסטימצקי, כי כמו שכבר אמרתי, הספרניות לא הרשו לי לקחת את הספר, וקניתי אותו.
זהו.
אין לי כל כך מה להגיד חוץ ממה שאתם כבר יודעים או שהבנתם לבד.
זה פשוט היה ספר כל כך טוב, שאני לא אתפלא אם אני אדרג אותו כ- 'הספר הכי טוב שקראתי אי פעם'.
אבל רגע, כאילו, למה לעזאזל אני כותבת ביקורת רק עכשיו? הרי היה לי שפע של זמן לכתוב ביקורת, לא? (תאמינו לי, היה לי שפע של זמן)
טוב, אז אתמול ראיתי את הסרט, כן, ראיתי את הסרט! ראיתי את הסרט!!!!
ו.... פשוט, זה פשוט, פשוט, פלאשבק מטורף מהתקופה שבה קראתי את הספר, אני בכיתי בסרט, אני צחקתי בסרט, אני הרגשתי את כל הרגשות שאפשר להרגיש בסרט והרגשתי זאת פי 100 בספר.
אני יודעת, אני יודעת, אולי התקציר והביקורות המעולות נשמעות קצת כמו איזו הכנה לספר קיטשי רצח (!) ואפילו אמא שלי התחילה לצחוק עליי עליו פרצוף נוסטלגי זועם אבל זה באמת ובתמים יצירת מופת.
ונכון, אולי הוא לא מושלם- אבל אף אחד לא מושלם וגם לא אף ספר.
אולי קראתם לפני הספר הזה את הספר- 'מחפשים את אלסקה', ואולי לא כל כך אהבתם, ואל תדאגו גם אני לא כל כך אהבתי אבל ברצינות, וכאילו, ברצינות- ברצינות, עופו לי מהעיניים (וכן אני רואה אתכם עכשיו, אני רואה הכל) ולכו לקנות את הספר הזה, ובכוונה אני אומרת לקנות כי אתם תרצו את הספר הזה בבית שלכם כדי שתוכלו לקרוא אותו מתי שתרצו.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אנונימוס
הזיות

הזיות

די שולמן

התרשו לי לקטול ספר זה למרות שלא קראתי אפילו שמינית ממנו?
טוב, אני אקטול אותו בכל זאת, אבל קודם, סיפור רקע ואיך לעזאזל הגעתי לסדרה המפגרת הזאת (סליחה על הביטוי).
אוקי, אז לפני שנים (כשהייתי בכיתה ה' בערך) קראתי ספר ששמו הוא "חום", והאמת שלא מתתי עליו כבר אז אבל באיזושהי דרך מסתורית קראתי את כולו.
אז לאחר לא יודעת כמה שנים ראיתי שיש בספרייה את הספר "הזיות" והבנתי שזה הספר השני של חום, אז לקחתי אותו בכדי לסגור מעגל.
הסיטואציה היא כזאת:
אני עולה למעלה נשכבת על המיטה ומתחילה לקרוא את הספר, לאחר 10 עמודים (!) הבנתי שכנראה חושיי לספרים ורמת הציפיות שלי אליהם בכיתה ה' הייתה נמוכה ביותר כי רק לאחר 10 עמודים קלטתי שהנושא והכתיבה עצמה היא משעממת, רדודה, חסרת כל אופי, חסרת איזשהו סימן למתח ועוד הרבה דברים גרועים אחרים שאני ליודעת איך להסביר בכתב אפילו.
טוב, אז לאחר משהו כמו שבוע אני נתקעת בלי אז אני מחליטה לתת לספר עוד הזדמנות אחת אחרונה להוכיח לי שאולי, אולי, אולי הוא חלקיק ממה שזכרתי את הראשון.
אז לא חברים, צר לי לאכזב אתכם אבל לאחר עמוד אחד הספר חזר לארון ולא יצא ממנו מעולם.
רגע, אבל אני פה חופרת על הכתיבה והכל אבל מה קורה עם הנושא עצמו?
טוב, אז אני הולכת לספר את התקציר עם קצת תוספות בצד:
סת' הוא גלדיאטור יפה תואר ומושך כל בת שנקלעת לעברו (סכנת התאהבות מובטחת)אנחה שפעם חלה במן וירוס שבו חלתה גם אווה שהיא גם כן, למרבה ההפתעה, יפה בצורה לא יאומנת וכן, גם בה יש סנת התאהבות מוחלטת בגלל יופייה האדיר ואישיותה המדהימה העולה על כל ביקורת הקאה הוא חי בזמן הכיבוש הרומי, היא חיה בימינו, ובגלל איזשהו משהו שנקרא "חום" הם איכשהו נפגשים וסת' מגיע למאה ה-21.
אה כן! ותרשו לי לצטט מהכריכה- בשביל הפגישה הזאת, חוקי הזמן צריכים להישבר.
אני ברצינות רוצה להזהיר את כל האנשים התמימים בעולם שחושבים שיש לספר הזה בכלל סיכוי להיות קרוב למשהו שהוא סביר.
וכן, אולי חלקכם יחשבו 'מה? היא לא קראה אפילו שמינית מהספר, איך היא אמורה לדעת מה הרמה שלו?' אז זהו, שאני יודעת את זב רק מהעמודים הראשונים וזה רק מוריד מהערך של הספר.
אני מצטערת אם קטלתי יותר מדי בגסות את הספר הזה, כי זה פשוט מעצבן אותי איך מרשים למישהו להוציא ספר כזה לאור.
טוב, אני לא ממליצה בכלל ואם אתם רוצים לקנות בכל זאת- ראו הוזהרתם.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אנונימוס
קרוב להפליא ורועש להחריד

קרוב להפליא ורועש להחריד

ג'ונתן ספרן פויר

לכבוד: הוצאת זמורה ביתן וג'ונתן ספרן פויר.
ברצוני לדרוש את שינוי עיצוב הכריכה של הספר:"קרוב להפליא ורועש להחריד" במיידי.
סיבתי היא:
האם זה ייתכן ששם הסופר יהיה בכתב גדול יותר משם הספר עצמו?!
לא!
מי איתי?
רק אני חושבת שזה נורא שחצני לכתוב את שמך בגודל ענק ואילו את שם הספר לכתוב בקטן?
זה לא נראה לכם כאילו הסופר מנסה לכפות על הקוראים לזכור את שמו יותר מאשר את שם הספר?
לי כן!
אבל, האם זה נראה לכן ייתכן שלא נסלח לסופר כמו ג'ונתן ספרן פויר על כך? הרי, הוא סופר גאון שמסוגל לכתוב בצורה כה טובה ויפה, הלוא כן?
(טוב, אפשר להפסיק עם השפה הגבוהה? זה קצת קשה לי....-הפסקנו)
אז כמו שאמרתי קודם, אני חושבת שהספר הזה הצליח לגרום לי לשנות את עצמי באיזושהי צורה מוזרה ומיסטית.
ולמרות זאת, אני חושבת שלספר לא הגיע בדיוק 5 כוכבים אלא יותר בכיוון של 4.4 אבל אני מעגלת את זה לחמש (רק למתחכמים מבינינו: אני לא טיפשה! אני יודעת שאני אמורה לעגל למטה, אבל אם בא לי למעלה?)
טוב, אז הספר הזה בעצם מתאר ילד שהוא קצת (הרבה) גאון על כזה, למרות שברוב הפעמים הוא רק ממציא את הרעיון וזה סתם נשאר לו במוח והוא לא עושה עם זה כלום אבל (ויש אבל) בואו רק נגיד שהרעיונות שלו הם לא הכי... איך נגיד? משהו בעולם,
שיעול- לאמן את פי הטבעת שלו להגיד "זה לא אני!" בכל פעם שהוא יפליץ- שיעול
בכל אופן, הילד הזה (שקוראים לו אוסקר- אם לא הבנתם מהביקורות הקודמות) מוצא מפתח בתוך ארגטל כחול בארון של אבא שלו.
או!!! שכחתי להזכיר, פרט עצוב- אבא של אוסקר מת בפיגוע של מגדל התאומים.
בקיצורים, המפתח הזה היה בתוך מעטפה (כן, המפתח נמצא בתוך מעטפה בתוך אגרטל בתוך ארון בתוך החדר של אבא שלו) ועל המעטפה היה כתוב "בלק".
אוסקר בטוח שזה מסר בשבילו כיוון שפעם הוא ואביו שיחקו במן משחקי חידות וסוג של חפש-את-המטמון כזה אבל בצורות שמוח של אף בן אדם רגיל נוטה לטיפשות (כמוני) יוכל להבין, אז הוא מתחיל לעבור בכל בן אדם ששם משפחתו הוא "בלק" בעיר ניו יורק.
חוץ מנקודת המבט של אוסקר ישנה נקודת הבמבט של סבתו דרך מכתבים שהיא בעצם כותבת לאוסקר ואת נקודת מבט של סבא של אוסקר (אותו הוא לא מכיר) גם כן דרך מכתבים שנכתבו בשביל אביו של אוסקר.
אני רק רוצה להתלונן על משהו קטן ולא כל כך חשוב,
אפשר להבין למה המילים "בכל אופן" ו- "קיצונית" או כל דבר אחר בשורש "ק.צ.נ" (זה השורש לא?) מופיעות כל הזמן?!
זה דפוס חוזר, חברים!
ואני יודעת שזה אולי אמור להראות לנו שאוסקר נשאר עדיין אותו אוסקר לאורך כל הספר אבל בכל זאת, כאילו, באמת?
טוב, יודעים מה? עשבו את כל הדברים הרעים שלא כל כך אהבתי בספר, אל תתייחסו, לכו לספרייה ברגע זה (!) תקחו את הספר הזה,
ותרשו לי לחקות את זאת מהפרסומות של חומרי הניקוי, - נ-קו-דה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אנונימוס
הקיץ שבו הפכתי ליפה

הקיץ שבו הפכתי ליפה

ג'יני האן

אז, מי בדיוק קורא את הביקורת הזאת?
הרי, לא נראה לי שכל כך הרבה אנשים מבקרים בעמוד הזה של הספר נכון? רוצים לשאול את עצמיכם למה?
- כי הכריכה נוראית
-כי השם מזוויע וגורם לך לשכוח מהספר
- כי התקציר שאמור לשכנע עושה את הדבר ההפוך
נכון?
טוב, זה לפחות מה שאני חושבת על הספר, ואני יודעת שאני פותחת את הביקורת כמן ביקורת רעה, האמת שהיא לא כל כך כזאת.
לפני שלושה ימים בערך הייתי תקועה ללא כל ספר בכפי ומה אני אמורה לעשות במקרה כזה? לחפש ספר כמובן.
אז הלכתי לספרייה יחד עם חברה ואני זוכרת שפעם הצצתי על הספר "הקיץ שבו הפכתי ליפה" ומכיוון שהספרניות (המעצבנות) לא מרשות לילדות בגילי לקרוא את הספרים שאני אוהבת (מוזר נכון? לא נראה לי שעושים את זה בספריות אחרות) אז נאלצתי להסתפק במדף של הילדים הקטנים יותר (שלדעת הספרניות- גם לא לגילי בכלל).
אז לאחר הרבה מאוד התחבטויות עם עצמי החלטתי לקחת את הספר ולתת לו צ'אנס למרות כל המגרעות שציינתי להלן.
ממש באותו היום בערב התחלתי לקרוא, ואתם לא מאמינים- זה ממש לא ספר גרוע!
להפך, האמת שלא הצלחתי להוציא את העיניים שלי מהספר ובאותו ערב (שהפך גם ללילה) קראתי יותר מחציו.
אני לא ממליצה על הספר הזה כמו שאני אמליץ על אחרים, אני לא אוהבת את הספר הזה בצרה שבה אני אוהבת אחרים ואני קראתי ספרים שהם טובים ממנו הרבה הרבה יותר.
אבל, חברים וחברות יקרים, אם נתקעתם בלי ספר, או שוואלה? נמאס כבר מהספרים הרציניים, הקודרים והרגילים, תעשו טובה- קחו את הספר הזה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אנונימוס
השקט והשאל

השקט והשאל

פטריק נס

אז בדיוק שנייה לאחר שסיימתי את "החור שברעש" רצתי אל הספרייה ולקחתי את הספר "השקט והשאול".
טוב, אז למרות שנתתי לספר 5 כוכבים אם היה אפשר (אהמ! אהמ! יוצרי סימניה) הייתי נותנת לו רק ארבע וחצי.
למה?
הרבה אומרים שהספר השני היה לא פחות טוב מהראשון ולמרות זאת, בערך בחצי הראשון של הספר, הרגשתי כאילו פטריק נס מאכזב אותי.
נתחיל בכריכה- האמת שהכריכה לא ממש מפריעה לי, למרות שהיא יכולה להלחיץ כמה וכמה אנשים.
חוץ מזה, לאורך כמעט כל הספר ויולה וטוד היינו פרודים ורחוקים אחד מהשני, דבר שאני חייבת להודות, הפריע לי קצת וכן, אני יודעת שזאת כל עלילת הספר וזאת הסיבה למה לעזאזל פטריק נס נתן גם את מחשבותיה של ויולה ובכל זאת.
ועכשיו... לחלק שהפריע לי יותר מכל, ההתנהגות של טוד במשך כל הספר.
בספר הקודם לא היית איזה ילד מיוחד שהוא רגיש לסביבה?!?!?! טוב, נראה שפה זה קצת סותר את כל הקטע הזה כי טוד- מתנהג- כמו- אנ'לא- יודעת- מה!
אבל, כמובן וכמובן וכמובן וכמובן שמספר החלקים שאהבתי בספר מכפיל ומשלש ומרבע (ככה אומרים את זה?) את מספר החלקים שלא אהבתי בסבפר אחרת, למה הייתי נותנת לספר 4 וחצי כוכבים?
נתחיל בזה שאצהיר בפניכם שאני רוצה להצהיר את אהבתי לוילף בפומבי:
'הו וילף, הו וילף, למה אתה לא אמיתי, הו וילף, לה אינך פה איתי, הו וילף!' (הוא לא מת או משהו, אני פשוט מתה על הדמות הזאת).
נמשיך בזה שאצהיר את אהבתי לדייבי בפומבי (וכן, הוא כן הופך לנחמד בספר השני למרות שנראה לי שקראתם את זה כבר בביקורות אחרות)
'הו דייבי, הו דייבי, האם אתה שומע אותי? האם אתה תקשיב לי? עזוב את אביך דייבי, הו דייבי, או שהוא יגרום לך רק דברים רעים *ספויילר (למרות שהוא כבר גרם ועוד איך, בכך שהוא הרג אותך בדם קר! הו דייבי!) סוף ספויילר*, הו דייבי!.
אני מניחה שאתם מעדיפים שאני לא אצהיר את אהבתי לטוד בפומבי כי נדמה לי שכבר חפרתי לכם עם זה, אבל רק בשביל הפרוטוקול, אני ברצינות, באמת ובתמים, דמיינתי ככה את אהובי שיבוא להציל אותי על הסוס הלבן.
אה כן, אכפת לכם אם אביע את שנאתי למישהו? טוב, מה אכפת לי?
אני שונאת אותך י'ראש עיר מזוגזג! (למרות שאני לא אומרת מזוגזג), מה זאת הדו- פרצופיות הזאת?!?! מה זה?!?!?
אה כן, ואני גם אוהבת את ויולה, אבל פשוט היא די גונבת לי את טוד אז.... סתם, אני צוחקת, את יכולה להירגע ויולה (סתמו) אני אוהבת אותך גם, כמעט כמו טוד.

אני מקווה שלא שעממתי אתכם יותר מדי בביקורת הזאת אבל אם אתם קוראים את המשפט הזה, אז זה אומר שלא כל כך!
ואני גם מקווה שלא נראיתי יותר מדי מוזרה עם הצהרות יחסי האהבה/שנאה שלי עם שאר הדמויות.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אנונימוס

ביקורות נוספות על "אינקרסרון"

אינקרסרון

אינקרסרון

קתרין פישר

הספר הזה התגנב לרשימת רבי המכר בלי - כך נראה - להשתמש בפירסומת אגרסיבית (אפילו ללא שימוש בקוראים פיקטיביים שישתילו ביקורות בסגנון :"ספר מהמםםם, ספר חובה..."). הוא יצא לאור באנגליה ב 2007 וכשיצא לאור השנה פה, לא שמעתי את שמו עד שקוראים (אמיתיים) התחילו לדבר עליו.

רוב ספרי הפנטזיה שקראתי היו מורכבים מתרבות ימי הביניים, המון תככים, סכנות, קרבות למינהם, והרפתקאות שעובר הגיבור - בדרך כלל לא לבד. מתלווים אליו חברים ואוהדים, וגם (בדרך כלל) זקן חכם שמלמד אותו את מה שצריך לדעת (לפעמים זו זקנה...). להרפתקאות והתגברות על סכנות יש מטרה, אותה ישיג הגיבור בסופו של סיפור.
הספר הזה דומה למבנה שתארתי ושונה ממנו. יש בו המון הרפתקאות שעובר הגיבור בעולם מסוכן מאד, עולם שהוא למעשה כלא משוכלל - שנבנה לפני מאות שנים להיות "גן עדן" וכמו הרבה שאיפות ותכנונים לפניו הצליח להיות (בערך) גהינום.
בחלק אחר של אותו עולם מתקיימת חצר מלכות שמזכירה את חצר מדיצ'י מימי הביניים: אבל זה לא ימי הביניים, זה עולם עתידני, בו קיימת חובה להתנהג כמו בימי הביניים ואסור לשום מכשיר או התנהגות לייצג את הקידמה...מבולבלים? לא תהיו אם תקראו את הספר הזה.

הספר מרתק מאד: הוא מעצב עולם שאנו מכירים: אסור לתת אמון באיש, הסכנה אורבת מזרים וממכרים, והסכנה העיקרית היא היאוש: מי שנמצא בכלא הזה לעולם לא יצא לחופשי. חויות של בני אדם הפכו עם השנים למיתולוגיה ואלה החיים בכלא הזה לא יוכלו לחוות אותן לעולם. הספר עוסק כמובן בשלילת החירות של האחר, אך גם בחברות, באהבה ובנאמנות.
נהניתי מאד מהספר, וקראתי אותו ב 3 שעות. הוא מספק מתח, אקשן וגם דילמות שמעסיקות את המין האנושי משחר ימיו. הוא ספר פנטזיה אך אינו עוסק בעל טבעי, וקל להתחבר אליו. למדתי גם שלספר הזה יש רק המשך אחד (בינתים?) ומבחינתי זה יתרון. חובבי הפנטזיה בודאי יהנו ממנו. ואלה המעוניינים להתנסות בה - הוא מספק טיסה נעימה ונחיתה רכה.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•yaelhar
אינקרסרון

אינקרסרון

קתרין פישר

זה מפתיע.
אומנם הספר הזה יצא רק השנה לחנויות, ולפני כמה ימים העטיפה שלו הופיעה באתר, אבל באמת חשבתי שאמורות להיות ביקורות מעניינות למדי על הספר הזה, לפחות עשרים ביקורות.
וכנראה שטעיתי.
וואו, זה עצוב.

אוקי, אז כנראה שאני הקוראת היחידה שקראה את הספר הזה, אז אני היחידה שיודעת את כל הסיפור של הספר הזה.
טוב לדעת.

בואו רק נאמר, שאני לא אדם שמתחבר כל כך למדע בידיוני, אז מפתיע איך הספר הזה גרם לי להתחבר אליו.

בספר הזה אין אויבים בשר ודם, אין אויבים בעלי רגשות, בעלי פחדים, בעלי נקודות תורפה גלויות לעין.
האויב בספר הזה, הוא אינקרסרון.
ואינקרסרון, הוא כלא.
כן, שמעתם טוב מאוד, כלא.
אומנם כלא בעלי עיניים, לב, מרחבים עצומים, ואמצעים טכנולוגיים לא הגיוניים, אבל כלא.

פישר עשתה את הבלתי יאמן, היא שילבה את תקופת ימי הביניים, עם התקופה שלנו, אבל קידמה את זה עוד קצת, למקום שבו לכל אחד יהיה שרביט-ליזר אישי.
ותאמינו לי, זה לא נראה לי רחוק במיוחד.

ועל זה באמת מגיעות לה מחיאות כפיים עצומות, אני מורידה את הכובע בפנייך, כולם חשבו על זה, ורק את חשבת להגשים את זה.
זה לא הרעיון הכי מקורי, אבל הביצוע מעולה, מסתבר שלפני מאות שנים, מלך נכבד (ששמו לא יאמר בגלל שהוא מסובך (אוף! זה מחסור גדול בספרים כאלו! אני לא מצליחה לאיית את השם של הכלא בלי עזרה! >.<) עצר את הזמן וקבע כללים שנקראו "כללי התקופה".(איזה שם מקורי.) וכללי התקופה אסרו על אנשים להשתמש בכל מיני דברים מתקדמים, כמו מחשבים, קרני ליזר, וכו'.
ואותו המלך, יצר את אינקרסרון, ולשם נכנסו כמעט מחצית מתושבי כדור הארץ, המחצית היותר מזיקה, הפושעים למיניהם, גנבים, רוצחים, שודדים, חוטפים ועוד, נכנסו לתוך הכלא הזה.
ועם כל הפושעים האלו, נכנסו עוד שבעים ספיינטים (לא שהבנתי כל כך מה ספיינט אמור להיות, סוג של שוטרים או משהו עם מעמד גבוה, חכמים יותר משאר האנשים בתקופה) לכלא, כדי לפקח על כך שהתוכנית מתקדמת כמו שצריך, התוכנית היא בעצם שהפושעים האלו יהפכו לאנשים מלומדים ושיחיו טוב יותר מהחיים של אלו שחיים בחוץ.

וואו, ממש לא הגזמתי.

אז לדעתי הספר מותח, מרגש, מעניין, מרתק, וטוב מאוד, מצריך קריאה חוזרת כדי להבין כמה מונחים ודברים לא מובנים.
הספר מאוד מומלץ, אבל הוא לא קריאה חובה, מי שאוהב ספרים מהסוג שלו, מאוד מומלץ שיקרא, ומי שלא אוהב, שלא יקרא.

יש כמה דברים לא מובנים בספר, והם אלו שהרסו אותו, היה קצת קשה לקלוט בספר דברים אבל בסך הכל זה ספר טוב מאוד.

אבל מספיק חפרתי לכם, אתם יוצאים עם מידע מינימלי-מורחב על הספר, ואני אקח את הספר לקריאה חוזרת כדי להבין דברים לא מובנים.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•אנג'ל
אינקרסרון

אינקרסרון

קתרין פישר

כמה טוב שישנם ספרי פנטסיה, שהם מפלט זמני אליו ניתן לברוח כאשר הרוע והטיפשות האנושיים הופכים את המציאות למעיקה מדי. אמנם גם במציאות הבדויה של ספרי הפנטסיה מתקיים המאבק הנצחי בין טוב לרע, אלא שכאן כוחות הרוע מסקרנים אותנו יותר משהם מאיימים עלינו ואנו יודעים כי בסופו של דבר נזכה לקתרזיס שבניצחון הטוב על הרע.

ב"אינקרסרון" של קתרין פישר שני המייצגים העיקריים של הטוב הינם פין (ללא דגש באות פה) וקלודיה המופרדים זה מזו על ידי אינקרסרון – כלא ענק שהוא הוויה מרושעת בעלת מודעות. פין, צעיר רדוף סיוטים בהקיץ, כלוא באחד ממדוריו של אינקרסרון (לא ספרתי כמה מדורים כאלו יש, אבל לא אופתע אם יש שבעה), חי במציאות אלימה ומסויטת ואינו מכיר כלל את העולם שמחוץ לכלא ואף אינו בטוח כי עולם כזה קיים. אך תחושותיו וסיוטיו של פין רומזים לו כי לא את כל חייו בילה בכלא.

לעומתו, קלודיה חיה בעולם שמחוץ לאינקרסרון. גם בעולמה שולט הרוע, אך בהיותה בתו של סוהר הכלא מעמדה החברתי גבוה ותנאיה החומריים משופרים כך שהייאוש נעשה יותר נוח (אני מקווה שאינקרסרון אינו מחכה לי). קלודיה חשה כי אינקרסרון הוא המפתח להבנת מקורות הרוע בעולמה והיא נחושה לפצח את תעלומותיו.

האם יצליח פין להיזכר בעברו ולברוח מן הכלא? התצליח קלודיה לחדור אל צפונותיו של אינקרסרון? האם הטוב יגבר על הרע? האם מדובר בספר גדול? ובכן, על שלוש השאלות הראשונות לא תקבלו תשובה מלאה גם אם תקראו את הספר. "אינקרסרון" הוא במובהק ספר-סדרה, כזה המותיר את רוב השאלות פתוחות מתוך תקווה כי הקוראים יסתקרנו מספיק כדי לקרוא את ספרי ההמשך. לטעמי, חסר closure: לפחות חלק מן השאלות העיקריות צריכות היו להיפתר בספר.

באשר לשאלה האחרונה, התשובה היא: לא, אין זה ספר גדול, אבל הוא בהחלט קריא. פישר בונה עולם בדיוני מעניין למדי רווי המצאות חביבות כגון רצפות המאיינות פירורים הנופלים עליהן (שימושי למדי), יצורים היברידיים שחלק מאבריהם ביולוגי וחלק אחר עשוי ממתכת (לא מקורי במיוחד), עבדים-כלבים הקשורים ברצועה (אוי), חיפושיות ניקוי (שימושי מאד!) ועוד ועוד. התרגום באיכות בינונית אבל לא עד כדי פגיעה עמוקה ברגשות הקוראים. בקיצור: לא חייבים, אבל בהחלט אפשר.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•עולם
אינקרסרון

אינקרסרון

קתרין פישר

-אזהרת קלקלנים.-
שוב יוצאים לקניות. יוצאות, למעשה. אני ואמי יצאנו לסידורים ובנוסף עברנו בחנות סטימצקי, מפני שיש לי כרטיס מתנה שעוד לא ניצלתי עד הסוף ותוקפו כמעט פג. בקיצור, מסוג המצבים שבהם פשוט חייבים (!) לקנות ספר.
אבל העולם בא לקראתי ונחתתי בדיוק על מבצע 1+1!
מה עושים? הולכים מסביב לדוכן המבצעים (כמה נוח שהשולחן לא יותר מדי נמוך. כך אפשר לראות הרבה ספרים ולא להסתחרר) ומהרהרים. נתקלתי באינקרסרון (אין-קר-סה-רון) על השולחן ומיד הכרתי אותו. חטפתי אותו ואת ספר ההמשך, "סאפיק", בהתקף של תושייה - הרי אם הספר יהיה טוב, לא אצליח להתאפק ומיד אעוט על אמי/סבתי/קרוב משפחה אחר/הספרייה העירונית כדי שיקנו את הספר. לכן כדאי להקדים תרופה למכה ולקנות מראש את ספר ההמשך, לא?
כן. כמה שמחתי כשגיליתי שאכן אני זקוקה לספר ההמשך ואיני צריכה לחכות מפני שכבר יש לי אותו!
בכל אופן, לקחתי את הצמד לעבר אמי ואמרתי ש"בסימניה אמרו שזה ספר טוב.". אמא ואני פטפטנו עוד קצת על ספרי מבוגרים ואז התקדמנו לקופה.
כצפוי, ברגע שחזרנו הביתה התמקמתי בנוחיות על הפוף (פוף=כרית ענקית באורך של יותר מאדם ממוצע, ממולאת בכדורי קלקר קטנים להפליא ומעצבנים להפליא, בעלי נטייה לעוף החוצה כשמנסים להוציא חלק או להוריד את הכיסוי כדי לכבס אותו, ובנוסף נדחסים למוות אחרי שנים של נשיאת משקל מתמדת של אנשים רובצים.) שלי, הרמתי רגליים, סידרתי לעצמי את הכרית מאחורי הראש ופתחתי את הספר.

אינקרסרון הוא כלא. אבל הוא לא כלא במובן הרגיל של המילה. הוא כלא בעל בינה מלאכותית, הוא מפקח בעצמו על האסירים והוא מערכת סגורה, מה שאומר שהוא יעיל מאוד, חסכוני מאוד ולא ניתן לשליטה. למעשה, איש אינו יוצא ואיש אינו בא לכלא.

על הכלא מפקח, כמובן, הסוהר. יש רק סוהר אחד - יותר מזה פשוט לא נחוץ. הכלא, כפי שכתבתי קודם, מתפקד בעצמו.
הסוהר הוא אדם משונה ומורכב מאוד. יש לו בת. בתו היא קלודיה, נערה פיקחית שמוכרחה להתחתן עם גבר שהיא אינה מחבבת. אז רגע - למה הסיפור הזה נשמע לי ישן? אה, כן, מפני שבממלכה שבה קלודיה חיה הזמן לא מתקדם. האנשים מוכרחים לחיות כמו במאה ה-17. המטרה היא לכונן שלום ושלווה נצחיים. יש הרבה אנשים שמפרים את הצו ומשתמשים בטכולוגיית עילית כמו מכונת כביסה (אוי ואבוי! נשליך אותם לכלא מפני שלא רצו לכבס ביד!).

את קלודיה מלמד ג'ארד, ספיינט (אדם חכם ומלומד) נהדר אבל חולה. כאן אולי המקום לספר, שכל ספר טוב גורם לי לרצות לחיות בתוכו. למשל, כשקראתי את "משחקי הרעב" לא היה לי ספק שאהיה יופי של נערת קפיטול, ואולי אפילו קברניטת משחק. כשקראתי את "מחוננת" של קריסטין קאשור חשבתי שאהיה מחוננת מדהימה (אני מאובחנת כמחוננת גם כך) ושאוכל לקרוא מחשבות או לראות את העתיד.
ומה עלה בראשי כשקראתי את "אינקרסרון"? אני חושבת שלו הייתי חיה בממלכה, הייתי ספיינטית. הייתי מקדישה את חיי לאיסוף מידע וחקר, אולי גם לפיתוח טכנולוגיה אסורה.

פין חי בתוך הכלא אבל חושב שהגיע מבחוץ, מהממלכה. איש אינו מאמין לו, אבל לידיו מגיע מפתח בדולח בעזרתו הוא לא רק יוצר קשר עם החוץ אלא אף יוצא אליו - האדם השני בלבד שעשה זאת בכוחות עצמו.

היו רגעים לא מעטים בספר שחשבתי שגם אנחנו חיים במעין אינקרסרון. אינקרסרון הוא למעשה קוביית כסף קטנטנה, שתלויה על שעון זהב. הכל בה מוקטן, עניין של עיוות מימדים.
כבר הוכח שכדור הארץ עגול ומרחף בחלל. אולי החלל הזה הוא למעשה דף נייר ביקום של מישהו אחר. אולי הוא סתם צבע שאיזה ילד משועשע מורח על קיר בעולם אחר.
מובן שאף אחת מההשערות הללו אינה נכונה, וברור גם שאני יודעת זאת - אך עצם העובדה שספר מצליח לגרום לי לפקפק בחוקי הפיזיקה ולתהות על טיבו של העולם אומרת משהו טוב עליו.

בכל אופן, יש לי עוד כמה דברים לכתוב.
יש בספר הזה אלמנטים ממוחזרים שמוכרים היטב לכל קורא פנטזיה מנוסה. אני קוראת ספרים מאז שאני בת שש. מתוך כל הספרים שקראתי, חלק נכבד למדי משתייכים לסוגת הפנטזיה, ובפרט פנטזיה לנוער.
לכן אפשר, למשל, לזהות כאן את הזירה מ"משחקי הרעב" עם קברניטי המשחק, את המבוך מ"פרסי ג'קסון והקרב על המבוך", אותו מבוך כל יודע שמייצר את עצמו מחדש בהתאם למחשבות המחפשים בו.
אפשר לזהות גם את הממלכה הישנה מ"מחוננת".
אפשר לזהות כאן עוד הרבה ספרי נוער.
אבל זה לא משנה לי. זה לא משנה לי, מפני שכל כך הרבה דברים בספר הזה מקוריים, ומפני שלא משנה לי מה אני מזהה בספר, משנה לי איך הוא מציג את הרעיונות הממוחזרים הללו מחדש. איך הסופר מציג אותם כמקוריים.
זו גם אמירה חדה בנוגע לכל האנשים שאומרים על ספרים ש"הם דומים למשחקי הרעב". משחקי הרעב נגמרו. סוזן קולינס אמנם בראה עולם נפלא, אבל היא לא הראשונה ולא האחרונה שבנתה זירות.
- לא גמור. הולכת לאכול וחוזרת.-
-חזרתי. אני שבעה.-
אז בואו נדמה את זה לגלגל. כן, קשה להמציא את הגלגל מחדש. גם לא הוגן מצידנו הקוראים לצפות מכל מי שכותב ספר פנטזיה להמציא את הגלגל מחדש. גלגל מרובע זה אולי מאוד מקורי, אבל הוא לא יעיל. הוא לא מתגלגל כמו גלגל עגול. כך גם יש רעיונות שפשוט עובדים ורעיונות מקוריים שאולי נכשלים.

בנוסף, הערה בנוגע לבניה של אינקרסרון. אינקרסרון מאוד מעניין אותי, מפני שהוא לא שותק ופסיבי. יש לו מחשבות. יש לו חלומות. חלומות עצובים.
ומעל הכל, אינקרסרון לא חושש להתערב בעלילה.

ספר טוב. חסרים לי אמנם קצת פרטים משלימים, כמו למשל עוד אודות המפתח המסתורי ואודות הסוהר, עוד אודות ההיסטוריה של הממלכה. אבל החוסרים האלה זעירים ביחס להנאה הגדולה שחשתי בקריאת הספר. ועל כך אני מעניקה לספר ארבעה כוכבים. המחזור אמנם ניכר, אבל המקוריות גדולה.

אני משתוקקת לבקר באינקרסרון. ולא רק לבקר בו, לדבר איתו.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•מילים
אינקרסרון

אינקרסרון

קתרין פישר

"זו שאלה שלא נשאלתי בעבר .אני רוצה שתספרי לי מה נמצא בחוץ.סאפיק הבטיח שהוא יחזור לספר לי ,אבל לא עמד בדיבורו .אביך לא מוכן לדבר על זה.אני מתחיל לתהות בעומק לבי אם יש בכלל משהו בחוץ,או שאולי סאפיק לא עבר החוצה אלא אל ארצות המוות ,ושאת חיה במקום שאני לא יכול לזהות .יש לי מיליארד עיניים וחושים ואף על פי כן אני לא מצליח לראות מה יש בחוץ.לא רק האסרים חולמים על בריחה,קלאודיה,אבל איך אוכל להימלט מעצמי?"

בחרתי לצטט את הקטע הזה , מאחר ואני חושבת שלפעמים כולנו מרגישים כלואים בצורה כזו או אחרת .
אנחנו בוחרים את הכלא שלנו ואנו משאירים את עצמנו שם .
המפתח לצאת החוצה הוא הבחירה שלנו .

לכולם מגיע חופש ותחושת שלווה גם לאינקרסרון.

אני לא יודעת מה אני יכולה לחדש בביקורת שלי שאחרים לא כתבו ,אז אני פשוט אספר את התחושה שלי ממנו.

כבר הרבה זמן שמתי עין על הספר הזה (בגלל הכריכה והתקציר המעניין )ואחרי שקראתי כלכך הרבה ביקורות נהדרות סוף סוף מצאתי את הזמן לקרוא אותו.

הספר מתחיל קצת בצליעה ,אבל מהר מאוד שקעתי בעלילה ועולם של אינקרסרון .
הסיפור באמת סוחף .

הדמוית מגוונות וכתובות בצורה נהדרת ,
אולי אני היחידה שחושבת שכך אבל אני התחברתי לאינקרסרון עצמו.אני חושבת שהדמות שלו כוחנית ועוצמתית אבל על אותו משקל הוא בודד.
הוא נוצר למטרה לשמור על האסירים ולייצר תרבות חדשה
כולם שם ילדיו . עם הזמן הוא פיתח מודעות ולדעתי הוא בודד, ממש הרגשתי צער כלפיו ברגע שהוא אמר שהוא לא יכול להימלט מעצמו.
אומנם אני בטוחה שהוא היה יכול לבחור בדרך אחרת ולא להתעלל בתושבים שבו , אבל אולי הסיבה שהוא כזה היא כי הוא אסף את כולם לתוכו ?
הרבה רגשות שלילים המון כעסים ? ואין לו אם מי לחלוק את הצער שהוא חש.


הדמות שאהבתי אחריו היא כמובן פין :) הוא פשוט דמות מקסימה .במציאות שהוא חי בה למצוא מידת רחמים זה נדיר .
ולא סתם הוא הרואה בכוכבים עתיד לצאת מהגיהנום שאינקרסרון יצר .
בדימיון שלי הכלא הוא למעשה יצור אורגני חי ענק שהחיים בו הם קשים,פין מצליח לנווט את דרכו , תמיד שהוא על סף איבוד תקווה ,הוא מצליח למצוא ניצוץ של אור שמחזיר אותו למסלול הנכון .

וכמובן שהדמות הבאה בתור הוא קיירו!!! הוא כזה דמות מגניבה , אהבתי מאוד את המשמעות של אחים בדם , ואני מאמינה שמרבית הקוראים בתחילה חושבים שהוא שחצן ומעצבן .אבל אני חושבת שהוא פחד לאבד את פין
הרי רואים שהוא אוהב אותו :) הוא קצת אנוכי אבל בינינו גם אני הייתי כזו אם הייתי תקועה בגיהנום.
הוא עוקצני,ושחצן וזה בדיוק מה שאהבתי בו - הוא בהחלט הוסיף עניין לעלילה(וכמובן שבדימיון שלי הוא הכי נאה שם :))

וסאפיק , הדמות שלו כלכך מעניינת
אני חושבת שהוא היה כמו פין , רואה בכוכבים .הוא הצליח לעשות את מה שאיש לא עשה לפניו ובכך נטע תקווה בלבבות האחרים :)
ואני ממש סקרנית לקרוא על המסע שלו יותר :)

הספר גרם לי לחשוב(שזה כבר דבר טוב >.<)
אנחנו יוצרים את המציאות שלנו ,
לכן אנחנו יכולים להחליט עם אנחנו נשארים בכלא או יוצאים לחופשי .
כלא יכול להתבטא בכלכך הרבה צורות זה לא רק תא עם סורגים.
כלא יכול להיות עבודה שאנחנו שונאים אבל פוחדים לעזוב
או קשר לא בריא שפוחדים לצאת ממנו כי לא רוצים להיות לבד .


הספר הוא אחד מטובים שקראתי לאחרונה :)
ואני כבר בתחילת השני :)

ממש נהנתי ממנו , ואני חושבת שגם אתם

אז קדימה , למה אתם מחכים רוצו לקרוא ~.~

לפני 13 שנים•
★★★★★
•Miaka
אינקרסרון

אינקרסרון

קתרין פישר

ספרות מזוקקת-אין מילה אחרת.
אני יכולה להגיד בלב שלם כי ספר שכזה עוד לא קראתי,ספר שנגע בכל נים מנימי נפשי בצורה חזקה כזו.
חיפשתי כל כך הרבה אחרי ספר שיגע בי בצורה משמעותית,וכבר קראתי ספרים כאילו או אחרים,ישנם כאלה שנגעו בי חזק יותר וכאלה שפחות,לרוב הכתיבה השוטפת והשפה היא שחיברה אותי לספר,כי מעטים הספרים שתוכנם ומשמעותם הם שנגעו בי באמת.

כל כך הרבה פעמים יוצא מפינו המשפט "אילו הייתי יכול..." או "לו רק היה אחרת.." או "הלוואי והיה כך וכך.."
וכשספר מצליח בצורה כל כך נהדרת להשים את המציאות במקום אחר,או להפעיל את החיים כאילו הם קורים בעוד מאות שנים ולהראות לנו מציאות שהייתה אמורה להיות מושלמת אבל היא איננה כזו גם כשהאדם מתאמץ בכל כוחו לשנות ולשפר אותה.
אנחנו לומדים לאהוב את חיינו ולהיזהר ממשאלות,כי לפעמים החיים המושלמים נמצאים ממש פה ליד.

קתרין הצליחה לתאר את נפש האדם בצורה מהממת כשהיא מתוארת לא אחרת מאשר-בכלא.
הספר נע בין תשוקה לתקווה,המאמץ לשינוי והדחיפה הבלתי פוסקת לממש את הבלתי אפשרי.

בספר מתואר אדם בשם פין שלכאורה נולד בתוך כלא,הכלא קיים כבר מאות שנים הוא יצור בעל תבונה והוא נוצר בשביל להכניס את כל אנשים פנימה וליצור עולם מושלם בתוכו-גן עדן,רק אדם אחד הצליח לצאת ממנו-והוא הפך לאגדה,כך שאפילו הצלחה זו הינה בגדר מעשיה.
כל האנשים בכלא נולדו שם,מבחינתם אין עולם חיצוני-זהו עולמם וחייהם הם לא מכירים משהו אחר והם לא חושבים שיש בכלל משהו אחר,רק גיבורינו,פין,חושב שהוא נולד מחוץ לכלא,יש לו הבזקי זכרונות מחייו בחוץ והם שדוחפים אותו למסע החוצה-כשלמעשה אין אף אדם שהיה בחוץ ולא ברור כלל שיש משהו כזה.
כל המסע הזה הוא לא רק מסעו של פין-הוא מסע של כל אדם ואדם בעולם הזה-הוא שלי וגם שלך,הוא עוטף את חיינו כשאנחנו מנסים לפרוץ הלאה ולחיות,להאמין לטוב יותר,להדוף את היאוש ולהמשיך הלאה.

אני מנסה לתאר פה עד כמה הספר מושלם-ואני לא מצליחה-אין מילים לתאר את החוויה שהספר הזה מעניק,עד כמה הוא ממלא את הנפש-קראתי הרבה ספרים,ומעולם לא נתקלתי בספר כזה.
אני מתחננת לכל אחד שקורא את הביקורת הזאת שינסה להשיג את הספר בכל מחיר-כי ספר כזה שמדבר אליך ככה-הוא לא סתם עוד ספר.
חבל שישנם רק חמישה כוכבים,במחשבה שניה,גם מיליון לא היו מספיקים.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•שרושקה
אינקרסרון

אינקרסרון

קתרין פישר

"אני עושה את זה למען החירות," אמר בשקט. "בעולם שבו אין חירות."


קרה לכם פעם שהרגשתי שאתם כלואים? שאין לכם דרך מילוט?
ולא אני לא מדברת על להימחץ בתור לקופאית, להיתקע חצי שעה במעלית, או כשהמנעול בשירותים בבית ספר מחליט להיתקע...
אני מדברת על להיות כלוא בלי אפשרות לצאת. מצב שבו השעות הופכות לימים והימים הופכים לשנים.....
הסיפור הזה נגע לי בכל נים בגוף ופשוט גרם לי לרעוד מרוב פחד. הוא פשוט לקח את המציאות והטיח לי אותה בפרצוף.
כי בסופו של היום - כולנו כלואים.
אנחנו מוקפים בחומות שאנחנו אפילו לא מסוגלים לראות אותם! כלא של נורמות והתנהגויות מצופות שהחברה הכתיבה לנו... והנורמות האלו היו מוכתבות עוד הרבה לפני שנולדנו, אז מי אנחנו בכלל שנמחה עליהם? אנחנו כלואים בתוך כלא מלא ברגשות, כאב, זיכרונות שאנחנו רוצים לשכוח, מחשבות שגורמות לנו לשנוא את עצמו - אנחנו כלואים בתוך עצמנו.
וכן אפשר לעזוב בית. ואפשר לעזוב משפחה. ואפשר לעזוב מדינה גם - אבל אי אפשר לעזוב את עצמך, אין לאן לברוח.

אינקרסון מציג שני עולמות מקבילים - באחד האנשים כלואים בכלא אמיתי ממנו הם לא יכולים לצאת פיזית, ובשני האנשים כלואים בתוך חומות שהם בעצם לא יכולים לראות, כלא שבו נמצאת נפשם וחירותם להיות מי שהם רוצים.
מה יותר גרוע? זה סובייקטיבי. ובתוך העולמות האלו, אנשים קטנים עם בעיות גדולות נאחזים בתקווה. התקווה לנפץ את חומות הכלא.
הספר כתוב בצורה זורמת, הדמויות מעניינות ונוגעות, הציטוטים בתחילת הספר הם רעיון מעניין, לוקח קצת זמן להיכנס לספר ולהבין מה קורה שם אבל ברגע שנכנסים כבר אי אפשר להניח את הספר מהידיים...

לפני זמן מה גיליתי על מותו של אדם יקר לליבי, שהיינו קשורים ביננו בקשרי דם. הכאב אכל אותי מבפנים. החרטה על כל הדברים שיכולתי לעשות. ואתם יודעים מה הרגשתי בתוך תוכי? הרגשתי שאני הכלא של עצמי. הייתי כלואה בתוך סערת רגשות וכאב. הרגשתי רע מזה שאני פה והוא לא כאן.
עד שלמדתי לשחרר. נתתי להכל ללכת והמשכתי הלאה.
ופרצתי מתוך הכלא של הכאב שהייתי נתונה בו.
אני עדיין אוהבת לבקר את הכלא הזה מדי פעם, לחמש דקות לשבע דקות... זה בסדר. זה אנושי, כל עוד אני זוכרת לצאת ממנו אל העולם שבחוץ. כי החיים לא עוצרים.

אירוני אבל נכון, אנחנו הסוהר של עצמו - רק אנחנו מחזיקים במפתח לפריצת הכלא בו אנחנו כלואים.

לפני 13 שנים•
★★★★★
• ~דניאל~
אינקרסרון

אינקרסרון

קתרין פישר

לכולם יש גבולות.
וכולם הם כלא.
כלומר, כולנו כלואים במשהו וכולנו כולאים משהו. רגש או מחשבה עצורה, אנחנו כולאים אותה.
ולכולנו יש גבולות שאסור לנו לחצות. משהו שאסור לנו לעשות.

וגם לדמויות בספר הזה יש גבולות, הם כלא והם כלואים בתוך משהו שאסור להם לצאת ממנו:
יש לאטיאה גבול.
יש לקיירו גבול.
יש לגילדאס גבול.
יש לקספר גבול.
יש לג'ארד גבול.
יש לסוהר גבול.
יש למלכה גבול.
יש לקלאודיה גבול.
יש לפין גבול.

וגם לאינקרסרון עצמו יש גבול. הוא כלא.
והוא כולא את עצמו.

אבל לעומת השאר, לו אין אפשרות להתחמק מעצמו.


הדבר שאני הכי אוהבת בספר הזה זה שהספר משלב פנטזיה מיושנת עם טירות וכפרים ואמונות טפלות לבין טכנולוגיה מתקדמת.
זה גם הדבר שאני אוהבת בספרים: הם יכולים לשלב דברים מנוגדים ולחבר אותם ולהפוך אותם לדבר הגיוני שאתה יכול לחשוב שאתה שם.
אני הרגשתי שאני בטירה ובכלא ובמערות. שאני צועדת במרתף הטירה וגם ביערות וכפרים מסוגרים.

יש לספר הזה קסם שגם שהעלילה לא התקדמה במיוחד, לא רציתי להניח את הספר, למרות שהיו לי כל כך הרבה עיסוקים מעצבנים של החופש לעשות (תקולל העבודה במתמטיקה).
וכן, היו באמת רגעים שהעלילה לא התפתחה והיתה די תקועה, אני זוכרת את זה. אבל הרגעים האחרים, אלו ששאבו אותי, הם אלו שאני זוכרת. אינ לא זוכרת שישבתי מיואשת מחכה לאיזשהו רגע מיוחד, אלא שכל הזמן ישבתי דרוכה ומוכנה שיקרה משהו. וזה קרה באמת.

אני אוהבת את הספר גם בגלל הדמויות שלו. הדמויות האנושיות שלו ומלאות הפגמים.
הדמות האהובה עליי, ששמתי לב שיש כאלו שממש לא אוהבים, זו קלאודיה.
היא אדישה וקרה אבל גם אמיצה ומתוחכמת. אבל לעומת זאת, גם אנוכית לפעמים.
ובגלל חוסר האיזון שלה היא אנושית והיא טובה והיה לי קל להתחבר אליה.
גם הרגעים שלה היו הרגעים שהכי אהבתי לקרוא. אהבתי את חלקי הפנטזיה, שמקום שיש בו טכנולוגיה אבל אסור להשתמש בה.
גם את קיירו אהבתי. וזה מאוד מפתיע אותי, כי הוא שחצן מגעיל.
אבל איכשהו, כבר מאחד המשפטים הראשונים שלו בספר, ואני מצטטת: "אני יוצא דופן, פין, גנב-אמן, חתיך הורס, אכזרי ללא גבולות וחסר פחד." כבר מהמשפט הזה אהבתי אותו ועלה לי חיוך על הפנים.
כי הבנתי שזו דמות טובה.
דמות שהיא כמו כולם, שוויצרית, אנוכית ומעט נרקיסיטית שדומה להרבה אנשים ומסתירה את הכאב שלה במשטח הזה שהיא מייצגת של "חוסר פחד, חתיכות ואכזריות". כי כמו שאמרתי, בעצם מתחת לחוסר הפחד הזה יש פחד ואולי מתחת לאכזריות יש גם טוב שמתחבא ולא רוצה לצאת.

שאר הדמויות היו טובות ביותר, למרות שהיו רגעים קלים שרציתי לצעוק על דמות אחת או שתיים (ההם-ההם פין ואטיאה המעצבנים מעט. אטיאה היא הדמות שהחסרונות שלה זו בעצם הבעיה שלה!), אבל בגדול הדמויות לא היו בעיה.

ולדמות החשובה מכולן, אינקרסרון.
זו פשוט מחשבה גאונית. כי זה מזכיר לי את המטאפורה הזו שרשמתי למעלה, שאדם הוא בעצם כלא שכולא בתוכו רגשות ואנשים ולא נותן להם לצאת ממנו. וזה הי פשוט מסקרן ללמוד על הדמות הזו, הייתי שמחה לשמוע עליה עוד בספר הבא.

דבר נוסף שאהבתי בספר זה הציטוטים של השירה, המכתבים והיומנים. קתרין פישר הזו ממש יצירתית עם שירים, היא כותבת אותם מעולה! הקטעים האלה שנמצאים בתחילת כל פרק, גרמו לי להעביר עמודים שלמים רק כדי לראות מה כתוב בהם. וזה מאוד מעניין כי במלאך מכני הציטוטים של השירה קצת הציקו לי.

אני לא חושבת שיש לי סיבה לציין את העלילה המפותחת הזו. לא, זה ייתן ספוילרים ואני מנסה שלא לתת מהם.
רק הסוף: ברור שיש המשך, כולם יודעים וכולם קראו. אבל הסוף שם נשאר יותר מידי פתוח או משהו אחר. לא יודעת, היה בו משהו רע. אבל עדין, זה לא מונע ממני לקרוא את הספר הבא-סאפיק, שבו נדע באמת האם סאפיק, הישות שסביבה סובבת חצי מעלילת הספר בשאלה אם היא קיימת או לא. בספר הבא נדע את התשובה.

אז אני ממליצה לכם על הספר הזה. הספר הזה הוא לא כולא אלא משחרר. ככיף לקרוא אותו.


אז לכולנו יש גבול שאסור לצאת ממנו. וכולם הם כלא וכולנו כלואים.
כולנו נשתחרר ממנו יום אחד בטח.
כמו שהדמויות בספר השתחררו.


חוץ מאינקרסרון עצמו שיהיה כלוא לנצח.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•snow fox
אינקרסרון

אינקרסרון

קתרין פישר

לפני הכל זהו סיפור מדע בדיוני. הסיפור מתחיל בעולם עתידני שבו השולטים החליטו לעצור את התקדמות המין האנושי ולהפוך את העולם למקום בטוח יותר, אבל מה שהם לא יודעים, זה שהם עשו בדיוק את ההפך.
העולם האנושי מחולק לשני חלקים, העולם שבפנים והעולם שבחוץ. אלו שבפנים נמצאים בתוך אינקרסרון - כלא מתוחכם ששומר על הנמצאים בתוכו לעד, ואלו שבחוץ מאמינים כי הפרוייקט אינקרסרון הוא גן עדן שנוצר בשביל האנושות.
יש רק אדם אחד שיודע בדיוק מה קורה, הוא היה בפנים והיום הוא נמצא בחוץ, אבל הסיפור שלנו לא מתמקד בו כלל.
הסיפור מסופר מנקודת מבטם של פין וקלודיה, האחד בפנים והשנייה בחוץ, כל אחד מהם חי בעולם שלו אבל חושב על העולם השני.
הסיפור משלב מתח, אהבה, רעות, ידידות, אגדה, תככים ומדע, כל אלו מתחברים יחד לסיפור מעולה, מעניין וסוחף לעולם שבו הקורא נשאר במתח במהלך קריאה קולחת ואפילו בתרגום טוב.
חבל שהספר כ"כ קצר ומזל שיש המשך...

לפני 13 שנים•
★★★★★
•Braveheart
דירוג
3.0
לפני 10 שנים

“ישנם אנשים שכלואים בעולם הזה וישנם אנשים הכלואים בעולם הבא... ישנם אנשים שכלואים בכלא וישנם אנשים ש”