טוב, האמת שרציתי להתחיל את הביקורת הזאת עם איזו מן התחלה מגניבה כזאת, אבל לא היה לי כלום בראש אז תאלצו להתמודד עם ההתחלה הצולעת הזאת. סליחה מראש.
את הספר עצמו קניתי במשהו כמו 30 ש"ח לפני שנתיים בערך במן מבצע שהיה במקום שבו סבא וסבתא שלי גרים ולמרות שהמבצע מדהים- הספרים שם לא היו משהו. בכלל.
ולא, אני לא מדברת על הספר הזה ספטסיפית.
אני זוכרת את עצמי הולכת הלוך ושוב ומנסה למצוא ספרים שיתאימו לסגנון שהיה לי אז, ללא הצלחה.
עד, שמצאתי את הספר הזה.
קראתי את התקציר ואני חייבת לומר, שלא הכי התלהבתי, האמת שדי התפשרתי על הספר הזה.
כבר באותו היום התחלתי לקרוא אותו, והפסקתי באותו היום.
הוא פשוט לא עניין אותי, לא משך אותי, לא... כלום.
אבל אל תדאגו, כי מערכת היחסים שלי עם הספר הזה עדיין לא נגמרה.
היו לי המון תקופות שבהן הייתי בלי ספרים ובכל התקופות הללו הצצתי לארון, רואה את הספר אינקרסרון מציץ אליי בחזרה.
עד לפני שבועיים טבעתי בתקופה הזאת לכן, התחלתי לקרוא אותו. את אינקרסרון.
אתם בטח מצפים שלאחר הפתיחה הדי עגומה על הספר הזה אני אומר כמה הוא נפלא וכמה טעיתי, אבל זה ממש לא ככה. בכלל.
אני קראתי אותו מההתחלה ועד הסוף ובכל הדרך הזאת חיפשתי משהו שאני אוהב, משהו שאני אזכור מהספר הזה, אבל לצערי שום דבר לא עלה לי בראש.
אני לא רוצה להתחיל לדבר על העלילה כי זה פשוט לא ייגמר אף פעם לכן אני מעדיפה לסכם את דעתי לגבי שתי הדמויות הראשיות, פין וקלודיה, במשפט.
פין- הייתי די אדישה כלפיו במשך רוב הספר, הוא לא עניין אותי בכלל. היה רגע שבו שחכתי שהוא שם בכלל.
קלודיה- במשך רוב הספר הסופרת ניסתה להראות שיש לה רגשות, אבל בצורה לא טובה ואני ממש לא יודעת איך לתאר אותה בכלל.
***
אני לא יודעת מה לומר על הספר, הוא לא היה גרוע, הוא לא היה טוב אבל הוא היה, משהו.
אתם יכולים לקרוא אותו, אתם יכולים גם לא, אם זה מעניין אתכם תקראו, אם לא- לא.
אני יודעת שממש לא גיבשתי דעה מוחלטת על הספר הזה ובגלל זה אני גם לא מדרגת אותו, כי אני פשוט לא יודעת כמה מגיע לו.
















