ספר בעל כריכה חצי צהובה שוכב בתוך ארון, נדחס בין עשרות ספרים אחרים, כמעט שלא נראה, אך ראוי לכך.
ילדה משועממת ללא ספר ניגשת לאביה ושואלת אותו האם בראשו הצעה לספר שתוכל לקרוא, הוא נענה לה. גורל הספר וגורל הילדה מצטלבים.

כשהסתכלתי על הספר לראשונה, לכאורה לא ראיתי בו דבר מיוחד, למעשה, אפילו נרתעתי לשמע העובדה שמוסלמי כתב אותו, ששמות הגיבורים בספר הם שמות מוסלמים, שהכול מתרחש באפגניסטן ולא בארצות הברית, כמו שאני רגילה. ולאחר מכן, כשהתחלתי לקרוא אותו, צורת הכתיבה נראתה לי משום מה מאוד מסובכת ומעורפלת, לכן קראתי אותו תחילה לאט, כדי שאוכל להבין אותו יותר טוב. ואז, הגיע הרגע הזה, ואני חושבת שגם אני וגם הספר שמנו לב לכך, פשוט נכנסתי לתוכו, הבנתי את משמעות המילים המסובכות ממקודם, הבעתי רגשות כעס, שמחה וגם צער על הגיבורים, הבנתי את המשמעות של הספר.

קריאת הספר העניקה לי את ההזדמנות להביט אל תוך חייהם של המוסלמים באפגניסטן, להביט אל תוך תרבותם, להבין אותם, ולראות שאחרי הכל, הם לא כל כך שונים מאיתנו. נוכחתי במהלך קריאת הספר לכעס, עצב, יגון, חרטה, אהבה שפורחת וגעגועים, נוכחתי לראות את רצונו של ילד לרצות את אביו, ואת רצונו של חבר לרצות את חברו, ללא התחשבות כלל מה המחיר לכך, נוכחתי לראות את רצונו של ילד לחזור לאביו ואימו, נוכחתי לראות את רצון האדם לתקן את מעשיו ולעזור לאחד, ואת רצונו להרוס את חייו של האחר ולזרוק אותם כפי שאנו זורקים דף לפח.
כעסתי על אמיר כשעשה מה שעשה, וריחמתי על חסן כשעשו לו מה שעשו לו. המיוחד בספר הוא שהוא גורם לך להרגיש כל כך הרבה דברים, טובים או לא טובים, ולא נותן לך מנוחה מהם.

קראו את הספר הזה אם ברצונכם להרגיש.

"היא הולכת להיות שם?" אחותי שאלה את אימי ביום שישי אחד, ביום שלמחרת היינו אמורים ללכת לארוחה ערב משפחתית גדולה שכוללת כמעט את כל הצד של אבא שלי. ה- "היא" שאחותי דיברה עליה, היא אחת מבנות המשפחה הרחוקות שלי, היא אוטיסטית. במקום לדבר, היא משמיעה נהמות מפחידות, כל כמה דקות נוזל לה שביל של רוק מפיה והלסת שלה תמיד נמשכת יותר מדי קדימה.
"כן" אמא שלי ענתה.
"אז לא בא לי ללכת" היא אמרה. הבטתי עליה בהלם, איך היא יכולה לומר דבר כזה? בחיים לא שמעתי את אחותי מדברת ככה לפני כן.
"וואו" אמרתי מתוך כעס. "את יודעת כמה שזה לא יפה להגיד את זה? זאת לא הבעיה שלה שהיא כזאת, את יודעת." היא הסתכלה עליי כאילו אמרתי לה כרגע 'יש גלידה במקרר' והסתובבה.

למחרת, בארוחת הערב, יוצא שאני יושבת מול הילדה ההיא.
חתיכות אורז חצי אכול נזלה מפיה, אמא שלה מיד נגבה את זה. מיד נגמר לי התיאבון.
הסתכלתי על אימי במבט דורש עזרה, מנסה להעביר לה את המסר שאני רוצה לעבור מהמקום הזה, שאני לא רוצה לשבת מולה. בסוף יוצא שאני יושבת ליד אבא שלי ואמא שלי יושבת מולה. טוב לי ככה. הבנתי את אחותי.
***
"אף אחד לא מושלם" את המשפט הזה, שמעתי כל כך הרבה פעמים, מאחרים ומעצמי. דקלמתי אותו בכל אותם הפעמים האלה, כשהסתכלתי במראה, מקמטת את אפי למראה המראה שנגלה אליי, בכל רגעי הקנאה הקטנים האלה, כשהסתכלתי על שאר הילדים שלומדים איתי, אלה שיותר טובים ממני.
"מה שחשוב זה מה שבפנים" את המשפט הזה שמעתי עוד כשהייתי בגן, תמימה וחסרת דאגות. שמעתי אותו בכל עשרת הפעמים בהם הגננת הקריאה לנו בחיפזון את "הברווזון המכוער", ושניסתה ללמד אותנו שמה שקובע זו לאו דווקא החיצוניות. שמעתי אותו בכל אותם הפעמים כשההורים שלי ניסו ללמד אותי משהו על איך שורדים בעולם.
אני מקווה שאוגוסט, שנמצא אי שם, מכיר את המשפטים האלה, יודע שהם נכונים, יודע שהם באמת אלה שקובעים. אני מקווה שיבוא יום והוא יהיה גאה בפנים שלו, שאם יציעו לו, הוא לא ימהר להחליף את פניו בפנים של אחר, אבל איך אני יכולה לומר דברים כאלה כשאני עוד לא מיישמת אותם? ואיך אני יכולה לומר את זה לאחר שאני יודעת שזאת ממש לא אשמתו של אוגוסט שהפנים האלה נקרו בדרכו, שהוא אמור ומצפים ממנו לרצות להחליף את הפנים האלה במשהו אחר? אני לא יודעת, אבל אני פשוט מקווה.
כשאני מנסה לחשוב על המטרה של הסופרת בכתיבת הספר, עולה בראשי שאולי היא בעצם מנסה לגרום לנו להרגיש טוב יותר עם עצמנו, להראות לנו שיש גרועים מאיתנו. אבל כשאני חושבת על האופי של אוגוסט, אני יכולה רק לחרוק שיניים בקנאה בחוש ההומור שבאמת מצחיק לשם שינוי, על האופטימיות שמתלווה איתו לאורך כל הדרך.

הייתי רוצה להרגיש שהשתניתי אחרי הספר הזה, שאני בטוח אגיב לדברים שלא נראים לי, שאני אצליח לשבת מול בת המשפחה הזאת שלי ללא בעיות, אבל אני לא יכולה. מצטערת. אבל הספר כן גרם לי לחשוב על כל מיני דברים, דברים שלא הייתי חושבת עליהם בלעדיו. אז תקראו את הספר הזה.

לאחר 12 שנים שלמות של הימצאות בחברת בני האדם הבנתי משהו, כולנו משונים וכל אחד משונה בדרך אחרת בין אם זה העובדה שפעם בכמה זמן אני נועצת מבט נוקב בדבר דומם, מנסה לגרום לו לזוז ובין אם זה העובדה שאיש כלשהו בצרפת אוהב לאכול את האוכל שלו עם פירורי זכוכית ומתכת (אמיתי לגמרי). אין מישהו שהוא דגל הנורמליות.
הספר המעון של מיס פרגרין מלא בילדים שהם קצת יותר משונים מרוב האנשים בעולם, הוא מלא בילדים שלכל אחד ואחד מהם יש סוג של כוח על- טבעי כדוגמת: ילד דבלתי נראה, כוח אש, חוזק בלתי יאמן ועוד סוגים רבים של כוחות משונים ומשונים יותר.
הספר עצמו התחיל טוב, התחיל באופן מסתורי שגרם לי להחסיר פעימה ולקרוא ללא הפסקה את הספר.
בנוסף, כל מספר עמודים ישנה תמונה שממחישה לקורא את מה שהגיבור רואה, אני אהבתי את זה. התמונות הן גם כן מלחיצות, מסתוריות, גורמות לך לחפש מתי תגיע התמונה הבאה.
סבא של ג'ייקוב, אברהם (או אייב) מת כתוצאה ממשהו לא ידוע, מילותיו האחרונות היו מסר כלשהו לג'ייק. הוא התקשה לפענח אותן אך לבסוף, הגיע למסקנה שעליו ללכת למקום בו סבו גדל בתקופת מלחמת העולם השנייה- אי כלשהו סמוך לאירופה.
מהרגע שבו ג'ייק מצא את בית היתומים, העלילה עניינה אותי יותר ויותר, התחלתי לקרוא ללא הפסקה את הספר.
אבל למה?, אתם בטח שואלים את עמכם, למה הורדת לו כוכב?
טוב, אני לא חושבת שהכתיבה הייתה משהו, היא הייתה טובה- אבל לא מספיק, בשלב מסוים, לקראת הסוף, הספר התחיל להוריד את התאוצה שלו, וגרם לי לחשוב לרגע- אולי הוא לא טוב כמו שחשבתי שהוא.
אבל אני חושבת שמה שהכי הרס לי, זה היה הסוף, הוא לא היה כתוב טוב, הוא לא גרם לי לרוץ לסטימצקי או לספרייה ולקחת את הספר השני- הוא גרם לי לרדת למטה ב-12 בלילה ולצעוק על אמא שלי שאני לא אוהבת את החולצות שהיא קנתה לי. לכו תבינו.

היא שכבה על מיטתה, עיניה כבר היו כבדות מרוב עייפות, נשארו לה רק עוד כמה עמודים, כמה עמודים לסיום.
היא קראה כמהופנטת את המשפט האחרון של הספר שאותו קראה כל השבוע-
אני רדוף בני אדם

*****
כשהסתכלתי לראשונה על הספר הזה, כל שעבר לי בראש היה- 'מה זאת הכריכה הזאת?'
אני, ולא שאני גאה בזה, תמיד שופטת ספרים על פי הכריכה, זה לא שאני רוצה בזה- זה פשוט קורה לי.
אני שמעתי על הספר הזה לפני כל כך הרבה זמן, שמעתי על הביקורות המעולות שלו לפני כל כך הרבה זמן וכל מה שהספר ההי צריך להוכיח- הוא הוכיח.
אך כשהסתכלתי על הכריכה, הכריכה שנראית ישנה מאוד, הכריכה שעליה מצוירים שלד בברדס וילדה קטנה ורזה רוקדים ביחד, אני פשוט לא אהבתי את זה.
זה הכל, זה כל מה שמנע ממני לקרוא אותו עד עכשיו. זה הכל.

בכל פעם שחיפשתי את הספר בספרייה, הוא היה לקוח או שהוא היה פנוי ולי היו שניי ספרים בבית (שלמרבה הצער- זה מספר הספרים הגדול ביותר שאפשר לקחת בספרייה אצלנו), עד שהגיע היום הגורלי הזה, לפני שבוע בערך, ואני מצאתי את הספר וסוף סוף לקחתי אותו.

כשאתה מתחיל לקרוא את הספר, אתם פשוט חייבים להודות- הוא נראה מאיים, זה נראה כאילו לא תגמור אותו אף פעם.
אבל עכשיו, לאחר שכבר דיברתי מספיק על הרקע של הספר, בואו נדבר על הספר עצמו-

זהו סיפור קטן על:
המוות
אהבה
משפחה
ופשוט- ספרים.

זהו ספר השואה הראשון שקראתי אי פעם, ואני חושבת שזאת פתיחה טובה.
ראשית, אני רוצה להמשיך להלל את הספר הזה ללא סוף, אבל אני חושבת שכדאי שנתחיל מהדברים שקצת פחות אהבתי או שהפריעו לי:
אני לא בטוחה שאני מאמינה שאפשר לקחת את המוות ולדחוס אותו לתוך ישות אחת, הרי, בכל דקה, שנייה, ואפילו אלפית שנייה- בן אדם כלשהו מת בעולם, ולעתים גם שניים ולעתים גם שלושה.
אני לא בטוחה שזה נכון לומר שהמוות הוא ישות אחת, כי אני חושבת שיותר נכון לומר שהוא פשוט בכל מקום ובכל זמן, שהוא משהו שנמצא סביב כולנו- בכל שנייה ושנייה.

שנית, הדרך שבה המוות מספר את הסיפור קצת מבלבלת.
הדרך שבה הסדר הכרונולוגי לא קיים בכלל, אבל זה בסדר, כי לפי מה שהבנתי זוהי דרכו של המוות.
אבל, לא פעם ולא פעמיים שמתי לב שהמוות מתמקד פתאום בדמות אחת וגורם לקורא לשכוח משאר הדמויות למשל, כשהמוות התמקד ברודי, אני התחלתי לשכוח ממקס וכשהמוות התמקד במקס, התחלתי לשכוח מליזל.
אבל זה הכל, אלה כל הדברים הפחות טובים שאפשר להגיד על הספר הזה, ואני שמחה מזה. מאוד.

ועכשיו, לדברים שמאוד אהבתי בספר-
שלא תבינו אותי לא נכון, אני מאוד אהבתי את העובדה שהמוות הוא זה שמספר את הסיפור. למעשה, הייתי אומרת שזאת פשוט הברקה לספר סיפור בצורה כזאת.
בנוסף, אני אהבתי את צורת הכתיבה של הסופר, את הדרך העמוקה לספר דברים עצובים או שמחים או עמוקים ולהעביר אותם אל הקורא.
אני אהבתי את מקס, ואת ליזל ואת רודי ואת האנס ואת רוזה ואת אשת ראש העיר ואת פראו הולצפפל (אני חושבת שככה כותבים את זה) ופשוט... את כולם.
כי זה לא ספר שמספר על ילדה שגונבת ספרים, זה ספר שמספר את סיפורו של רחוב ואת סיפורם של האנשים הגרים בו.
זה מספר את סיפורו של רחוב גן עדן (רחוב הימל= רחוב גן עדן).
אני פשוט לא יכולה להעביר במילים עד כמה אהבתי את הספר ועד כמה אני מעריכה אותו, אבל אני מקווה שהבנתם.

אני חושבת שהספר הזה ביגר אותי באיזושהי דרך, כי כשקראתי אותו פתאום חלפה במוחי המחשבה-
אם היינו נולדים 70 שנה לפני כן, היינו ממש כמו מקס וכמו שיירת היהודים שהלכה ברחוב הימל- היינו בורחים מהמוות ותוך כדי, מבקשים שייקח אותנו בכל רגע.

טוב, האמת שרציתי להתחיל את הביקורת הזאת עם איזו מן התחלה מגניבה כזאת, אבל לא היה לי כלום בראש אז תאלצו להתמודד עם ההתחלה הצולעת הזאת. סליחה מראש.

את הספר עצמו קניתי במשהו כמו 30 ש"ח לפני שנתיים בערך במן מבצע שהיה במקום שבו סבא וסבתא שלי גרים ולמרות שהמבצע מדהים- הספרים שם לא היו משהו. בכלל.
ולא, אני לא מדברת על הספר הזה ספטסיפית.
אני זוכרת את עצמי הולכת הלוך ושוב ומנסה למצוא ספרים שיתאימו לסגנון שהיה לי אז, ללא הצלחה.
עד, שמצאתי את הספר הזה.
קראתי את התקציר ואני חייבת לומר, שלא הכי התלהבתי, האמת שדי התפשרתי על הספר הזה.
כבר באותו היום התחלתי לקרוא אותו, והפסקתי באותו היום.
הוא פשוט לא עניין אותי, לא משך אותי, לא... כלום.
אבל אל תדאגו, כי מערכת היחסים שלי עם הספר הזה עדיין לא נגמרה.
היו לי המון תקופות שבהן הייתי בלי ספרים ובכל התקופות הללו הצצתי לארון, רואה את הספר אינקרסרון מציץ אליי בחזרה.
עד לפני שבועיים טבעתי בתקופה הזאת לכן, התחלתי לקרוא אותו. את אינקרסרון.
אתם בטח מצפים שלאחר הפתיחה הדי עגומה על הספר הזה אני אומר כמה הוא נפלא וכמה טעיתי, אבל זה ממש לא ככה. בכלל.
אני קראתי אותו מההתחלה ועד הסוף ובכל הדרך הזאת חיפשתי משהו שאני אוהב, משהו שאני אזכור מהספר הזה, אבל לצערי שום דבר לא עלה לי בראש.
אני לא רוצה להתחיל לדבר על העלילה כי זה פשוט לא ייגמר אף פעם לכן אני מעדיפה לסכם את דעתי לגבי שתי הדמויות הראשיות, פין וקלודיה, במשפט.
פין- הייתי די אדישה כלפיו במשך רוב הספר, הוא לא עניין אותי בכלל. היה רגע שבו שחכתי שהוא שם בכלל.
קלודיה- במשך רוב הספר הסופרת ניסתה להראות שיש לה רגשות, אבל בצורה לא טובה ואני ממש לא יודעת איך לתאר אותה בכלל.
***
אני לא יודעת מה לומר על הספר, הוא לא היה גרוע, הוא לא היה טוב אבל הוא היה, משהו.
אתם יכולים לקרוא אותו, אתם יכולים גם לא, אם זה מעניין אתכם תקראו, אם לא- לא.
אני יודעת שממש לא גיבשתי דעה מוחלטת על הספר הזה ובגלל זה אני גם לא מדרגת אותו, כי אני פשוט לא יודעת כמה מגיע לו.

"שלום, אני ביקורת על 'אשמת הכוכבים' ואתם בטוח רואים אותי מופיעה לפחות 3 פעמים בשבוע ובכל זאת, התקראו אותי?"
שמי: ביקורת מספר 0162534
הכותבת (הבת אדם שאני נמצאת ברשותה): אנונימוס
דירוג: 5 כוכבים (התרשו לי לצאת לרגע מעקרונותי?) מזורגגים!!!! (לא כל כך מזורגגים אבל...)

****

הבה נתחיל,

אתם מכירים את הספרים האלה, שאחרי שאתה קורא אותם אתה מרגיש מן מועקה בלב על כך שסיימת אותו?
טוב, אולי זה קרה לכם ואולי לא- אבל לי זה בהחלט קרה עם הספר הזה.
את הספר עצמו קראתי לפני כמה חודשים ושמעתי עליו, פה בסימניה ובכדי להשיג אותו זה היה כרוך ב... אמ.... בואו רק נגיד שהיה ריב קל עם הספרניות (שכמו תמיד חושבות שהספרים האלה לא לגילי- בולשיט!), קצת צרחות על אמא שלי ו... זהו, בערך.
אז הלכתי לסטימצקי, כי כמו שכבר אמרתי, הספרניות לא הרשו לי לקחת את הספר, וקניתי אותו.
זהו.
אין לי כל כך מה להגיד חוץ ממה שאתם כבר יודעים או שהבנתם לבד.
זה פשוט היה ספר כל כך טוב, שאני לא אתפלא אם אני אדרג אותו כ- 'הספר הכי טוב שקראתי אי פעם'.
אבל רגע, כאילו, למה לעזאזל אני כותבת ביקורת רק עכשיו? הרי היה לי שפע של זמן לכתוב ביקורת, לא? (תאמינו לי, היה לי שפע של זמן)
טוב, אז אתמול ראיתי את הסרט, כן, ראיתי את הסרט! ראיתי את הסרט!!!!
ו.... פשוט, זה פשוט, פשוט, פלאשבק מטורף מהתקופה שבה קראתי את הספר, אני בכיתי בסרט, אני צחקתי בסרט, אני הרגשתי את כל הרגשות שאפשר להרגיש בסרט והרגשתי זאת פי 100 בספר.
אני יודעת, אני יודעת, אולי התקציר והביקורות המעולות נשמעות קצת כמו איזו הכנה לספר קיטשי רצח (!) ואפילו אמא שלי התחילה לצחוק עליי עליו פרצוף נוסטלגי זועם אבל זה באמת ובתמים יצירת מופת.
ונכון, אולי הוא לא מושלם- אבל אף אחד לא מושלם וגם לא אף ספר.
אולי קראתם לפני הספר הזה את הספר- 'מחפשים את אלסקה', ואולי לא כל כך אהבתם, ואל תדאגו גם אני לא כל כך אהבתי אבל ברצינות, וכאילו, ברצינות- ברצינות, עופו לי מהעיניים (וכן אני רואה אתכם עכשיו, אני רואה הכל) ולכו לקנות את הספר הזה, ובכוונה אני אומרת לקנות כי אתם תרצו את הספר הזה בבית שלכם כדי שתוכלו לקרוא אותו מתי שתרצו.

לכבוד: הוצאת זמורה ביתן וג'ונתן ספרן פויר.
ברצוני לדרוש את שינוי עיצוב הכריכה של הספר:"קרוב להפליא ורועש להחריד" במיידי.
סיבתי היא:
האם זה ייתכן ששם הסופר יהיה בכתב גדול יותר משם הספר עצמו?!
לא!
מי איתי?
רק אני חושבת שזה נורא שחצני לכתוב את שמך בגודל ענק ואילו את שם הספר לכתוב בקטן?
זה לא נראה לכם כאילו הסופר מנסה לכפות על הקוראים לזכור את שמו יותר מאשר את שם הספר?
לי כן!
אבל, האם זה נראה לכן ייתכן שלא נסלח לסופר כמו ג'ונתן ספרן פויר על כך? הרי, הוא סופר גאון שמסוגל לכתוב בצורה כה טובה ויפה, הלוא כן?
(טוב, אפשר להפסיק עם השפה הגבוהה? זה קצת קשה לי....-הפסקנו)
אז כמו שאמרתי קודם, אני חושבת שהספר הזה הצליח לגרום לי לשנות את עצמי באיזושהי צורה מוזרה ומיסטית.
ולמרות זאת, אני חושבת שלספר לא הגיע בדיוק 5 כוכבים אלא יותר בכיוון של 4.4 אבל אני מעגלת את זה לחמש (רק למתחכמים מבינינו: אני לא טיפשה! אני יודעת שאני אמורה לעגל למטה, אבל אם בא לי למעלה?)
טוב, אז הספר הזה בעצם מתאר ילד שהוא קצת (הרבה) גאון על כזה, למרות שברוב הפעמים הוא רק ממציא את הרעיון וזה סתם נשאר לו במוח והוא לא עושה עם זה כלום אבל (ויש אבל) בואו רק נגיד שהרעיונות שלו הם לא הכי... איך נגיד? משהו בעולם,
שיעול- לאמן את פי הטבעת שלו להגיד "זה לא אני!" בכל פעם שהוא יפליץ- שיעול
בכל אופן, הילד הזה (שקוראים לו אוסקר- אם לא הבנתם מהביקורות הקודמות) מוצא מפתח בתוך ארגטל כחול בארון של אבא שלו.
או!!! שכחתי להזכיר, פרט עצוב- אבא של אוסקר מת בפיגוע של מגדל התאומים.
בקיצורים, המפתח הזה היה בתוך מעטפה (כן, המפתח נמצא בתוך מעטפה בתוך אגרטל בתוך ארון בתוך החדר של אבא שלו) ועל המעטפה היה כתוב "בלק".
אוסקר בטוח שזה מסר בשבילו כיוון שפעם הוא ואביו שיחקו במן משחקי חידות וסוג של חפש-את-המטמון כזה אבל בצורות שמוח של אף בן אדם רגיל נוטה לטיפשות (כמוני) יוכל להבין, אז הוא מתחיל לעבור בכל בן אדם ששם משפחתו הוא "בלק" בעיר ניו יורק.
חוץ מנקודת המבט של אוסקר ישנה נקודת הבמבט של סבתו דרך מכתבים שהיא בעצם כותבת לאוסקר ואת נקודת מבט של סבא של אוסקר (אותו הוא לא מכיר) גם כן דרך מכתבים שנכתבו בשביל אביו של אוסקר.
אני רק רוצה להתלונן על משהו קטן ולא כל כך חשוב,
אפשר להבין למה המילים "בכל אופן" ו- "קיצונית" או כל דבר אחר בשורש "ק.צ.נ" (זה השורש לא?) מופיעות כל הזמן?!
זה דפוס חוזר, חברים!
ואני יודעת שזה אולי אמור להראות לנו שאוסקר נשאר עדיין אותו אוסקר לאורך כל הספר אבל בכל זאת, כאילו, באמת?
טוב, יודעים מה? עשבו את כל הדברים הרעים שלא כל כך אהבתי בספר, אל תתייחסו, לכו לספרייה ברגע זה (!) תקחו את הספר הזה,
ותרשו לי לחקות את זאת מהפרסומות של חומרי הניקוי, - נ-קו-דה.

אז, מי בדיוק קורא את הביקורת הזאת?
הרי, לא נראה לי שכל כך הרבה אנשים מבקרים בעמוד הזה של הספר נכון? רוצים לשאול את עצמיכם למה?
- כי הכריכה נוראית
-כי השם מזוויע וגורם לך לשכוח מהספר
- כי התקציר שאמור לשכנע עושה את הדבר ההפוך
נכון?
טוב, זה לפחות מה שאני חושבת על הספר, ואני יודעת שאני פותחת את הביקורת כמן ביקורת רעה, האמת שהיא לא כל כך כזאת.
לפני שלושה ימים בערך הייתי תקועה ללא כל ספר בכפי ומה אני אמורה לעשות במקרה כזה? לחפש ספר כמובן.
אז הלכתי לספרייה יחד עם חברה ואני זוכרת שפעם הצצתי על הספר "הקיץ שבו הפכתי ליפה" ומכיוון שהספרניות (המעצבנות) לא מרשות לילדות בגילי לקרוא את הספרים שאני אוהבת (מוזר נכון? לא נראה לי שעושים את זה בספריות אחרות) אז נאלצתי להסתפק במדף של הילדים הקטנים יותר (שלדעת הספרניות- גם לא לגילי בכלל).
אז לאחר הרבה מאוד התחבטויות עם עצמי החלטתי לקחת את הספר ולתת לו צ'אנס למרות כל המגרעות שציינתי להלן.
ממש באותו היום בערב התחלתי לקרוא, ואתם לא מאמינים- זה ממש לא ספר גרוע!
להפך, האמת שלא הצלחתי להוציא את העיניים שלי מהספר ובאותו ערב (שהפך גם ללילה) קראתי יותר מחציו.
אני לא ממליצה על הספר הזה כמו שאני אמליץ על אחרים, אני לא אוהבת את הספר הזה בצרה שבה אני אוהבת אחרים ואני קראתי ספרים שהם טובים ממנו הרבה הרבה יותר.
אבל, חברים וחברות יקרים, אם נתקעתם בלי ספר, או שוואלה? נמאס כבר מהספרים הרציניים, הקודרים והרגילים, תעשו טובה- קחו את הספר הזה.

אז בדיוק שנייה לאחר שסיימתי את "החור שברעש" רצתי אל הספרייה ולקחתי את הספר "השקט והשאול".
טוב, אז למרות שנתתי לספר 5 כוכבים אם היה אפשר (אהמ! אהמ! יוצרי סימניה) הייתי נותנת לו רק ארבע וחצי.
למה?
הרבה אומרים שהספר השני היה לא פחות טוב מהראשון ולמרות זאת, בערך בחצי הראשון של הספר, הרגשתי כאילו פטריק נס מאכזב אותי.
נתחיל בכריכה- האמת שהכריכה לא ממש מפריעה לי, למרות שהיא יכולה להלחיץ כמה וכמה אנשים.
חוץ מזה, לאורך כמעט כל הספר ויולה וטוד היינו פרודים ורחוקים אחד מהשני, דבר שאני חייבת להודות, הפריע לי קצת וכן, אני יודעת שזאת כל עלילת הספר וזאת הסיבה למה לעזאזל פטריק נס נתן גם את מחשבותיה של ויולה ובכל זאת.
ועכשיו... לחלק שהפריע לי יותר מכל, ההתנהגות של טוד במשך כל הספר.
בספר הקודם לא היית איזה ילד מיוחד שהוא רגיש לסביבה?!?!?! טוב, נראה שפה זה קצת סותר את כל הקטע הזה כי טוד- מתנהג- כמו- אנ'לא- יודעת- מה!
אבל, כמובן וכמובן וכמובן וכמובן שמספר החלקים שאהבתי בספר מכפיל ומשלש ומרבע (ככה אומרים את זה?) את מספר החלקים שלא אהבתי בסבפר אחרת, למה הייתי נותנת לספר 4 וחצי כוכבים?
נתחיל בזה שאצהיר בפניכם שאני רוצה להצהיר את אהבתי לוילף בפומבי:
'הו וילף, הו וילף, למה אתה לא אמיתי, הו וילף, לה אינך פה איתי, הו וילף!' (הוא לא מת או משהו, אני פשוט מתה על הדמות הזאת).
נמשיך בזה שאצהיר את אהבתי לדייבי בפומבי (וכן, הוא כן הופך לנחמד בספר השני למרות שנראה לי שקראתם את זה כבר בביקורות אחרות)
'הו דייבי, הו דייבי, האם אתה שומע אותי? האם אתה תקשיב לי? עזוב את אביך דייבי, הו דייבי, או שהוא יגרום לך רק דברים רעים *ספויילר (למרות שהוא כבר גרם ועוד איך, בכך שהוא הרג אותך בדם קר! הו דייבי!) סוף ספויילר*, הו דייבי!.
אני מניחה שאתם מעדיפים שאני לא אצהיר את אהבתי לטוד בפומבי כי נדמה לי שכבר חפרתי לכם עם זה, אבל רק בשביל הפרוטוקול, אני ברצינות, באמת ובתמים, דמיינתי ככה את אהובי שיבוא להציל אותי על הסוס הלבן.
אה כן, אכפת לכם אם אביע את שנאתי למישהו? טוב, מה אכפת לי?
אני שונאת אותך י'ראש עיר מזוגזג! (למרות שאני לא אומרת מזוגזג), מה זאת הדו- פרצופיות הזאת?!?! מה זה?!?!?
אה כן, ואני גם אוהבת את ויולה, אבל פשוט היא די גונבת לי את טוד אז.... סתם, אני צוחקת, את יכולה להירגע ויולה (סתמו) אני אוהבת אותך גם, כמעט כמו טוד.

אני מקווה שלא שעממתי אתכם יותר מדי בביקורת הזאת אבל אם אתם קוראים את המשפט הזה, אז זה אומר שלא כל כך!
ואני גם מקווה שלא נראיתי יותר מדי מוזרה עם הצהרות יחסי האהבה/שנאה שלי עם שאר הדמויות.