ביקורת ספרותית על גנבת הספרים מאת מרקוס זוסאק
ספר מעולה

---

היא שכבה על מיטתה, עיניה כבר היו כבדות מרוב עייפות, נשארו לה רק עוד כמה עמודים, כמה עמודים לסיום.
היא קראה כמהופנטת את המשפט האחרון של הספר שאותו קראה כל השבוע-
אני רדוף בני אדם

*****
כשהסתכלתי לראשונה על הספר הזה, כל שעבר לי בראש היה- 'מה זאת הכריכה הזאת?'
אני, ולא שאני גאה בזה, תמיד שופטת ספרים על פי הכריכה, זה לא שאני רוצה בזה- זה פשוט קורה לי.
אני שמעתי על הספר הזה לפני כל כך הרבה זמן, שמעתי על הביקורות המעולות שלו לפני כל כך הרבה זמן וכל מה שהספר ההי צריך להוכיח- הוא הוכיח.
אך כשהסתכלתי על הכריכה, הכריכה שנראית ישנה מאוד, הכריכה שעליה מצוירים שלד בברדס וילדה קטנה ורזה רוקדים ביחד, אני פשוט לא אהבתי את זה.
זה הכל, זה כל מה שמנע ממני לקרוא אותו עד עכשיו. זה הכל.

בכל פעם שחיפשתי את הספר בספרייה, הוא היה לקוח או שהוא היה פנוי ולי היו שניי ספרים בבית (שלמרבה הצער- זה מספר הספרים הגדול ביותר שאפשר לקחת בספרייה אצלנו), עד שהגיע היום הגורלי הזה, לפני שבוע בערך, ואני מצאתי את הספר וסוף סוף לקחתי אותו.

כשאתה מתחיל לקרוא את הספר, אתם פשוט חייבים להודות- הוא נראה מאיים, זה נראה כאילו לא תגמור אותו אף פעם.
אבל עכשיו, לאחר שכבר דיברתי מספיק על הרקע של הספר, בואו נדבר על הספר עצמו-

זהו סיפור קטן על:
המוות
אהבה
משפחה
ופשוט- ספרים.

זהו ספר השואה הראשון שקראתי אי פעם, ואני חושבת שזאת פתיחה טובה.
ראשית, אני רוצה להמשיך להלל את הספר הזה ללא סוף, אבל אני חושבת שכדאי שנתחיל מהדברים שקצת פחות אהבתי או שהפריעו לי:
אני לא בטוחה שאני מאמינה שאפשר לקחת את המוות ולדחוס אותו לתוך ישות אחת, הרי, בכל דקה, שנייה, ואפילו אלפית שנייה- בן אדם כלשהו מת בעולם, ולעתים גם שניים ולעתים גם שלושה.
אני לא בטוחה שזה נכון לומר שהמוות הוא ישות אחת, כי אני חושבת שיותר נכון לומר שהוא פשוט בכל מקום ובכל זמן, שהוא משהו שנמצא סביב כולנו- בכל שנייה ושנייה.

שנית, הדרך שבה המוות מספר את הסיפור קצת מבלבלת.
הדרך שבה הסדר הכרונולוגי לא קיים בכלל, אבל זה בסדר, כי לפי מה שהבנתי זוהי דרכו של המוות.
אבל, לא פעם ולא פעמיים שמתי לב שהמוות מתמקד פתאום בדמות אחת וגורם לקורא לשכוח משאר הדמויות למשל, כשהמוות התמקד ברודי, אני התחלתי לשכוח ממקס וכשהמוות התמקד במקס, התחלתי לשכוח מליזל.
אבל זה הכל, אלה כל הדברים הפחות טובים שאפשר להגיד על הספר הזה, ואני שמחה מזה. מאוד.

ועכשיו, לדברים שמאוד אהבתי בספר-
שלא תבינו אותי לא נכון, אני מאוד אהבתי את העובדה שהמוות הוא זה שמספר את הסיפור. למעשה, הייתי אומרת שזאת פשוט הברקה לספר סיפור בצורה כזאת.
בנוסף, אני אהבתי את צורת הכתיבה של הסופר, את הדרך העמוקה לספר דברים עצובים או שמחים או עמוקים ולהעביר אותם אל הקורא.
אני אהבתי את מקס, ואת ליזל ואת רודי ואת האנס ואת רוזה ואת אשת ראש העיר ואת פראו הולצפפל (אני חושבת שככה כותבים את זה) ופשוט... את כולם.
כי זה לא ספר שמספר על ילדה שגונבת ספרים, זה ספר שמספר את סיפורו של רחוב ואת סיפורם של האנשים הגרים בו.
זה מספר את סיפורו של רחוב גן עדן (רחוב הימל= רחוב גן עדן).
אני פשוט לא יכולה להעביר במילים עד כמה אהבתי את הספר ועד כמה אני מעריכה אותו, אבל אני מקווה שהבנתם.

אני חושבת שהספר הזה ביגר אותי באיזושהי דרך, כי כשקראתי אותו פתאום חלפה במוחי המחשבה-
אם היינו נולדים 70 שנה לפני כן, היינו ממש כמו מקס וכמו שיירת היהודים שהלכה ברחוב הימל- היינו בורחים מהמוות ותוך כדי, מבקשים שייקח אותנו בכל רגע.

» ביקורות נוספות של אנונימוס
» ביקורות נוספות על גנבת הספרים