ביקורת ספרותית על כסף קטלני - ג'ק ריצ'ר #01 מאת לי צ'יילד
ספר טוב

---

לפני כמה שנים גרנו בשכונה רועשת ביותר. בכל ערב שבת היתה מסיבה באחת המרפסות. בכל סוף שבוע רעדו החלונות בביתי והרעש היה מחריש אזניים גם בחלונות סגורים ואטמי אזניים. אין מה לומר שהרעש המשיך הרבה אחרי השעות המותרות בחוק והמשטרה לא טרחה להגיע. כל כך שנאתי את אלימות הרעש הזו. באחד מערבי השבת המסיבה היתה רועשת במיוחד, ולא הצלחתי לאתר אותה. לבסוף, כשהבחנתי שגם הריצפה רועדת, הבנתי שהמסיבה במקלט של הבנין. התחלתי לבכות, פשוט לבכות מחוסר אונים. בן זוגי, שככלל הוא איש רך ונוח לבריות, לא היה יכול לשאת את הבכי שלי והחליט שהגיע זמן לעשות מעשה. אמנם הוא לא קרוב לשני מטר, אבל מבחינת רקע ומיומנות בלחימה לריצ'ר יש כמה דברים ללמוד ממנו. מה שמשותף לשניהם היא היכולת המופלאה להשאר רגועים במצבי לחץ, לנחש את תגובותיו של היריב עוד לפני שחשב עליהן בעצמו, ולתכנן כל פרט עד הרמה הקטנה ביותר. כך יצא שבן זוגי ניגש למלאכה כמבצע צבאי לכל דבר. לאחר הצצה חטופה בשדה הקרב הוא העריך שמדובר בסביבות עשרים בחורים בגיל צבא, טיפוסים מפוקפקים מהסוג שנוהג לשאת סכין קפיצית בכיס. לרדת ולבקש מהם בנימוס לא יעבוד, ניסינו כבר בעבר. לחרוג מכללי הנימוס יהיה רעיון רע, שכן אז יתפתח קרב מהלומות אמיתי. "אם אני רוצה לצאת מהעסק בחתיכה אחת אני באמת אצטרך להרביץ ואז יהיו עצמות שבורות ליותר מדי אנשים, אולי יותר גרוע. " "אז מה אתה מציע?" "אני אצטרך להיראות מספיק מפחיד בלי לאיים." וכך היה. הוא עטה כפפות ניילון על ידיו, ביד שמאל החזיק מקל קצר, אבל העיקר היתה הבעת פניו. מן חיוך קבוע של השפתיים בלבד, בעוד שרירי הצוואר מקובעים במקומם והראש נוטה לאחור. בקיצור, הבעה של פסיכופט. ההמשך רק סופר לי. "נכנסתי פנימה, התקרבתי ל- DJ וקירבתי את אצבעי לשפתיי בתנועה מהסה. בידי השניה סימנתי להנמיך. הוא החוויר וכיבה את המוסיקה. מעגל שלם התאסף סביבי, דומם. חייכתי את החיוך הכי מתוק שלי, ואמרתי בשקט, כמעט בלחישה: 'הרעש מפריע לי. יש לכם 15 דקות לעזוב. ושהמקום יהיה נקי, בבקשה'."
למותר לציין שזו הפעם האחרונה שהיתה מסיבה במקלט.

נזכרתי בסיפור הזה כשקראתי את הריצ'ר הנוכחי. האמת שעלה בדעתי גם סיפור אחר שהוא כמעט זהה לאחת מהסצינות המתוארות בספר, אך לצערי בן הזוג הטיל איסור פרסום...

לא יודעת למה אבל הספר הנוכחי מצא חן בעיני הרבה יותר מהקודמים בסדרה שקראתי. אני מבטיחה שאני כותבת מרצוני החופשי, ואף 9 מ"מ לא מכוון לי לרקה. אולי זה החום הזה של הקיץ שגורם לתאי המוח להיות מנומנמים ולא בקורתיים יתר על המידה, אולי החופש הגדול שמשאיר אותי בבית עם הגדולה שלא יכולה ללכת לשום קיטנה בגלל הסוכרת וגורם לי לרצות לנקום במישהו על העוול שנגרם לה בגלל אטימות של כמה מקבלי החלטות.

בכל זאת מילה קטנה של ביקורת, אבל מתייחסת לתרגום – 44 מ"מ זה קליבר לא הגיוני לאקדח, אפילו לבורה שכמותי. זה יותר מתאים למרגמה. אני נותנת לצ'ילד את הקרדיט שלמרות שבן זוגי משוכנע שמעולם לא ירה באקדחים עליהם הוא כותב, הוא לפחות גיגל כמו שצריך.

איזה כיף לקרוא לפעמים משהו לא מחייב שבו הרעים מקבלים את גמולם ולשכוח שבמציאות זה לא ככה.

» ביקורות נוספות של בלו-בלו
» ביקורות נוספות על כסף קטלני - ג'ק ריצ'ר #01