“לפני כמה שנים גרנו בשכונה רועשת ביותר. בכל ערב שבת היתה מסיבה באחת המרפסות. בכל סוף שבוע רעדו החלונות בביתי והרעש היה מחריש אזניים גם בחלונות סגורים ואטמי אזניים. אין מה לומר שהרעש המשיך הרבה אחרי השעות המותרות בחוק והמשטרה לא טרחה להגיע. כל כך שנאתי את אלימות הרעש הזו. באחד מערבי השבת המסיבה היתה רועשת במיוחד, ולא הצלחתי לאתר אותה. לבסוף, כשהבחנתי שגם הריצפה רועדת, הבנתי שהמסיבה במקלט של הבנין. התחלתי לבכות, פשוט לבכות מחוסר אונים. בן זוגי, שככלל הוא איש רך ונוח לבריות, לא היה יכול לשאת את הבכי שלי והחליט שהגיע זמן לעשות מעשה. אמנם הוא לא קרוב לשני מטר, אבל מבחינת רקע ומיומנות בלחימה לריצ'ר יש כמה דברים ללמוד ממנו. מה שמשותף לשניהם היא היכולת המופלאה להשאר רגועים במצבי לחץ, לנחש את תגובותיו של היריב עוד לפני שחשב עליהן בעצמו, ולתכנן כל פרט עד הרמה הקטנה ביותר. כך יצא שבן זוגי ניגש למלאכה כמבצע צבאי לכל דבר. לאחר הצצה חטופה בשדה הקרב הוא העריך שמדובר בסביבות עשרים בחורים בגיל צבא, טיפוסים מפוקפקים מהסוג שנוהג לשאת סכין קפיצית בכיס. לרדת ולבקש מהם בנימוס לא יעבוד, ניסינו כבר בעבר. לחרוג מכללי הנימוס יהיה רעיון רע, שכן אז יתפתח קרב מהלומות אמיתי. "אם אני רוצה לצאת מהעסק בחתיכה אחת אני באמת אצטרך להרביץ ואז יהיו עצמות שבורות ליותר מדי אנשים, אולי יותר גרוע. " "אז מה אתה מציע?" "אני אצטרך להיראות מספיק מפחיד בלי לאיים." וכך היה. הוא עטה כפפות ניילון על ידיו, ביד שמאל החזיק מקל קצר, אבל העיקר היתה הבעת פניו. מן חיוך קבוע של השפתיים בלבד, בעוד שרירי הצוואר מקובעים במקומם והראש נוטה לאחור. בקיצור, הבעה של פסיכופט. ההמשך רק סופר לי. "נכנסתי פנימה, התקרבתי ל- DJ וקירבתי את אצבעי לשפתיי בתנועה מהסה. בידי השניה סימנתי להנמיך. הוא החוויר וכיבה את המוסיקה. מעגל שלם התאסף סביבי, דומם. חייכתי את החיוך הכי מתוק שלי, ואמרתי בשקט, כמעט בלחישה: 'הרעש מפריע לי. יש לכם 15 דקות לעזוב. ושהמקום יהיה נקי, בבקשה'." למותר לציין שזו הפעם האחרונה שהיתה מסיבה במקלט. נזכרתי בסיפור הזה כשקראתי את הריצ'ר הנוכחי. האמת שעלה בדעתי גם סיפור אחר שהוא כמעט זהה לאחת מהסצינות המתוארות בספר, אך לצערי בן הזוג הטיל איסור פרסום... לא יודעת למה אבל הספר הנוכחי מצא חן בעיני הרבה יותר מהקודמים בסדרה שקראתי. אני מבטיחה שאני כותבת מרצוני החופשי, ואף 9 מ"מ לא מכוון לי לרקה. אולי זה החום הזה של הקיץ שגורם לתאי המוח להיות מנומנמים ולא בקורתיים יתר על המידה, אולי החופש הגדול שמשאיר אותי בבית עם הגדולה שלא יכולה ללכת לשום קיטנה בגלל הסוכרת וגורם לי לרצות לנקום במישהו על העוול שנגרם לה בגלל אטימות של כמה מקבלי החלטות. בכל זאת מילה קטנה של ביקורת, אבל מתייחסת לתרגום – 44 מ"מ זה קליבר לא הגיוני לאקדח, אפילו לבורה שכמותי. זה יותר מתאים למרגמה. אני נותנת לצ'ילד את הקרדיט שלמרות שבן זוגי משוכנע שמעולם לא ירה באקדחים עליהם הוא כותב, הוא לפחות גיגל כמו שצריך. איזה כיף לקרוא לפעמים משהו לא מחייב שבו הרעים מקבלים את גמולם ולשכוח שבמציאות זה לא ככה.”

“"ריצ'ר היה נהג סביר, אבל לא יותר מזה. מבחינה פיזית הגוף שלו עבד בשתי דרכים: במהירות קיצונית או באיטיות קיצונית. רוב הזמן הוא התנהל באדישות טיפוסית לאיש גדול ממדים, נראה שקט ועצל, ולפעמים ממש מעולף. אבל בעת הצורך הוא היה מסוגל להתפרץ בפעילות קדחתנית למשך כל הזמן הדרוש, כתם מטושטש של ידיים ורגליים, ואז לחזור לתרדמת חורף. לא היה לו מצב ביניים, ומצב ביניים הכרחי לנהג טוב. עליו להיות מוכן לתגובה מיידית אבל מבוקרת, להיות דרוך אבל בשליטה, מהיר אבל זהיר. ריצ'ר התקשה לתפקד בתחום הביניים הזה. בדרך כלל הוא מצא את עצמו מגיב לסכנה במרחק מאתיים מטר או מתעלם ממנה במחשבה שהיא תעלם מעצמה. הוא מעולם לא הרג או פצע מישהו באמצעות מכונית אלא אם כן התכוון לכך, אבל הוא היה אדם ריאלי ולא השלה את עצמו, הנהיגה שלו היתה גרועה בהרבה מהממוצע" (מבוקש, לי צ'יילד, עמוד 53) זו לא סקירה על הספר הספציפי הזה, הראשון בסדרת ריצ'ר אלא משהו שאני רוצה לשמור כפתיח לסקירות של כל הסדרה. מה שקראתי השבת היה ספר שלקחנו מהספריה פעם נוספת, אחרי שכבר קראתי אותו לפני כמעט עשר שנים, וכבר כתבתי עליו סקירה באתר כאן. זה לא כזה קריטי, האמת, כי לוקחים את ריצ'ר כדי לקרוא על ריצ'ר והעלילות נכנסות לתוך תבנית שהיא די צפויה מראש ומוכרת, וזה למעשה מה שמחפשים. אז למה לטרוח לקרוא ספר אחר כל פעם אם רק באמצע הספר שמתי לב שהעלילה יותר מדי מוכרת לי ושאני גם יודעת מה יהיה הפענוח? ספציפית מה שחשוב לי הוא שמירה על כמה תכונות מפתח לצורך סקירות עתידיות על האיש והסדרה כי לא תמיד יש עקביות. וזה די מובן, שלושים שנה, לך תזכור. עד שמגיע ספר שבו יכולת הנהיגה שלו מרשימה, ואז את בטוחה שכבר היה כתוב איפה שהוא שהוא נהג גרוע, רק לכי תמצאי עכשיו איפה. אז זה פה, כלומר בספר שהוא 17 או 18 בסדרה, תלוי את מי שואלים. עוד דיון היה לנו באחת הסקירות האחרונות שכתבתי על היכולת המתמטית של ריצ'ר, שוטר צבאי שבנערותו נדד בין בתי ספר בבסיסי צבא באירופה. ההתרשמות שלי היתה שצירופו של אנדרו צ'יילד, הלא הוא האחיין, לצוות הכותבים, הצמיח לריצ'ר תכונות אינטלקטואליות שלא היו בו קודם. אני מתקנת את ההתרשמות הזאת, ומביאה כאן את הציטוט הרלוונטי כדי לזכור: "בדרך כלל מספרים היו ממלאים את הריקנות בראשו. לא שהוא היה מתמטיקאי מוכשר במיוחד. אבל מספרים דיברו אליו, מסתובבים ומתפתלים וחושפים את סודותיהם הכמוסים. אולי המספר 76 במד המהירות ידבר אליו, והוא יראה שהריבוע של 76 הוא 5776 שמסתיים גם הוא ב-76 שהיה נקודת ההתחלה. 76 הוא מספר אוטומורפי, אחד מהצמד היחיד מתחת ל-100. השני הוא 25 שהריבוע שלו הוא 625, שהריבוע שלו הוא 390,625, וזה מעניין. או שהמספר 81 ימשוך את תשומת ליבו, וזה יגרום לו להרהר בכך שאחת חלקי שמונים ואחת בתצוגה של שבר עשרוני זה 0.0123456789 שחוזר על עצמו לנצח, 0.0123456789 שוב ושוב עד קץ הזמנים, אפילו יותר ממה שיקח להשיג את הדודג'" ("מבוקש", עמ' 70) אז איך שאומרים I stand corrected לאחר שהעמידו אותי על טעותי, ואכן גם ריצ'ר המוקדם מחבב מספרים. נראה לי שאני אשמור את הסקירה הזאת לאיסוף פרטי ביוגרפיה משמעותיים נוספים על ריצ'ר האיש והאגדה.”

“מכל ספר טוב אפשר ללמוד לקח שימושי לחיים, ו"כסף קטלני", הספר הראשון בסדרת ג'ק ריצ'ר מאת לי צ'יילד (שם העט של הסופר ג'ים גרנט), אינו יוצא מכלל זה. לקח אחד כזה ניתן לכנות בשם "בשבחי הנגחה" (בקמץ מתחת לנון ושווא שנח לו מתחת לגימל), והוא לקוח מקטע אופייני בספר, בו ג'ק ריצ'ר שולח מניאק תוקפני למחלקת פלסטיקה. וזה הולך כך: "אני אספור עד שלוש, בסדר, אז כדאי שתבחר [אם לסגת או לא] ממש מהר, ברור?" הוא בהה בי. "אחת", ספרתי. אין תגובה. "שתיים", ספרתי. אין תגובה. ואז רימיתי. במקום לספור שלוש נגחתי בו בפרצוף… זה נעשה בצורה נהדרת. המצח הוא קשת מושלמת מכל הכיוונים, וקשת מאוד חזקה. הגולגולת בחלק הקדמי מאוד עבה, יש שם גשר חזק כמו בטון. הראש האנושי מאוד כבד. כל מיני סוגים של שריר צוואר ושרירים אחוריים מאזנים אותו. זה כמו לקבל מכה בפנים מכדור באולינג. זו תמיד הפתעה. אנשים מצפים לאגרוף או לבעיטה. הנגיחה היא תמיד בלתי-צפויה. זה בא משום מקום." להבא תדעו: אם אתם מאוימים ע"י בריון בגובה שני מטר ובמשקל 150 קילוגרם, השיטה המומלצת ע"י ריצ'ר היא נגיחה פתאומית בפרצוף. (לעניות דעתי, לברוח זו גם אופציה סבירה.) כן, כזהו ג'ק ריצ'ר. מאז שפורקה יחידת העלית שלו, עליה פיקד במשטרה הצבאית של צבא ארה"ב, הוא פשוט מנסה לשוטט לו להנאתו בנופים הפסטורליים של ה- U.S. of A אבל, איכשהו, הצרות תמיד נוחתות עליו. הפעם הוא מזדמן, לגמרי במקרה, לעיירה פסטורלית בג'ורג'יה אשר משמשת תפאורה לקנוניה קטלנית, נעצר, ומואשם ברצח אותו לא ביצע. מכאן העלילה מתחילה להתגלגל, שוטרת יפהפייה מופיעה, סודות אפלים מתגלים, גויות נערמות, תמימים-לכאורה נחשפים כאשמים, אשמים-לכאורה מתגלים כתמימים, ובסופו של דבר העמלקים נמלקים, נכתשים, נחנקים, נדקרים ומשופדים ע"י Jack the ripper שלנו. לי צ'יילד (כלומר, ג'ים גרנט) פנה לקריירה ספרותית לאחר שפוטר בשנת 95. אני לא יודע מי הטמבל שפיטר אותו, אבל הוא עשה טובה גדולה גם לגרנט וגם לנו, הקוראים. משנת 97, בה פורסם "כסף קטלני", ועד היום פורסמו כבר 16 ספרים בסדרה, אחד בכל שנה, למעט שנת 2010 בה פורסמו שניים (אולי זו הייתה שנה מעוברת, ואולי בשל המשבר הכלכלי). ספר בסדרת ג'ק ריצ'ר משול בעיניי לתרופה קצרת טווח אך רבת-עוצמה לשעמום. תרופה מאופיינת, בין השאר, על ידי "זמן מחצית החיים" - מדד למהירות בה היא מתנקה מן הגוף. ספר של ג'ק ריצ'ר הוא קפסולת עניין ואדרנלין מרוכזת בעלת זמן מחצית-חיים קצר; חילוף החומרים הנפשי מוציא את הספר מתודעתנו חיש קל. לפעמים זה בדיוק מה שצריך. ובפעמים הבאות שיתקוף אותי השעמום, מחכות לי הקפסולות "שכנוע קטלני", "חום קטלני", "אורח קטלני", "ניסיון קטלני" וחברותיהן. נ.ב. - ותודה לאפרתי שבזכות המלצותיה התוודעתי לג'ק!”

“ג'ק ריצ'ר נולד. בגיל 36. מזל טוב. זהו ספרו הראשון. של לי צ'יילד, הכוונה. של שניהם, בעצם. ג'ק הוא איש הכוחות המיוחדים. לשעבר. איש צבא שיצא לפנסיה. מוקדמת. הוא רגיש, אבל לא רגשן. עשוי ללא חת. מכריע את אויביו בכוראוגרפיה מלחמתית. סיבוב פה. נגיחה שם. והם מוטלים גופות-גופות. פרוקי צוואר. שבורי גולגולת. סובלים מדום לב בגיל צעיר למדי. ככה, בסטאקאטו, במשפטים מינימליים, בסגנון תמציתי ונזירי זה (הטקסט הוא שלי בסגנון עדות צ'יילד, למי שלא הבין), פותח הסופר את מסע הנוודות של גיבורו המקסים. ריצ'ר מתנווד בדרכיה הענקיות של ארצות הברית, לבוש במעיל, בבגדים, שאותם הוא מחליף פעם ביומיים-שלושה, מתקלח כשיש לו חדר במוטל, ואם לא, לא נורא. בכיסיו מברשת שיניים, מסמכים חיוניים, מזומנים ואין טלפון סלולארי. בדרכו הוא עוצר בכל מיני עיירות שכוחות, שמוטלות בצד הדרך, בכל ספר עיירה אחרת, שאיננה אפילו נקודה על המפה, ושם, בתזמון מפתיע, מגלה ג'ק פשע נורא. בכל ספר בסדרה, ג'ק עצמו נעצר על ידי המשטרה המקומית, נחשד, מנוקה מחשד ונלחם בפושעים. בכל ספר בסדרה, ג'ק מתאהב בשוטרת המקומית (שוטרת אחרת בכל פעם). קראתי עד עכשיו שלושה ספרים בסדרה, והתבנית נעשית ברורה, ככה שאל תאשימו אותי אם בספרים אחרים הקונטקסט שונה (יש לי עוד אחד על המדף). ג'ק ריצר אינו בלש של רצח על כבוד המשפחה, או איזו הסתבכות אישית וחברתית, אלא פשעים גדולים, ענקיים, כבדי משקל, מדיניים, פוליטיים או כלכליים. אבל טיבם אינו הופך את הספרים למנוכרים, כי מדובר באנשים קטנים, שנקלעים שלא בטובתם למערבולת שטנית. צ'יילד יודע לכתוב, יודע לבנות סיפור מרתק, יודע לתאר בפרטי פרטים את מחול השדים, את התנועות המדוייקות, שבהן ג'ק מכסח את השדים הללו. וריצ'ר, הוא מה שקורים במקומותינו בחור כארז. רך וקשוח, קשוב וחסר רגש, חם מזג וקר רוח, לב רחב וכתף איתנה, גבר שבגברים (אם רק היה מחליף בגדים ומתקלח לעיתים קרובות יותר...) אז מה היה לנו בספר הזה? עיירה קטנה בג'ורג''יה, הדרום העמוק, רד נקס, עיירה מושלמת, שמשופצת, מוברקת, מנוקה, מצוחצחת ומלוקקת כל הזמן. אבל מכיוון שנרצחים אנשים בדיוק כשריצ'ר מגיע, אין לו ברירה אלא להלחם. שהרי מוח שפוך וזרנוקים של דם מכתימים את השטח. אם ג'ק ריצ'ר מגיע לעיר שלכם, תמסרו לו ד"ש, ואם יש איזה פשע שדורש טיפול דחוף, תנו לו לטפל בזה. (ואגב, לי צ'יילד הוא פרו ישראלי מובהק וישראל מוזכרת בספריו בהקשר ידידותי).”

“לפני כמה שנים גרנו בשכונה רועשת ביותר. בכל ערב שבת היתה מסיבה באחת המרפסות. בכל סוף שבוע רעדו החלונות בביתי והרעש היה מחריש אזניים גם בחלונות סגורים ואטמי אזניים. אין מה לומר שהרעש המשיך הרבה אחרי השעות המותרות בחוק והמשטרה לא טרחה להגיע. כל כך שנאתי את אלימות הרעש הזו. באחד מערבי השבת המסיבה היתה רועשת במיוחד, ולא הצלחתי לאתר אותה. לבסוף, כשהבחנתי שגם הריצפה רועדת, הבנתי שהמסיבה במקלט של הבנין. התחלתי לבכות, פשוט לבכות מחוסר אונים. בן זוגי, שככלל הוא איש רך ונוח לבריות, לא היה יכול לשאת את הבכי שלי והחליט שהגיע זמן לעשות מעשה. אמנם הוא לא קרוב לשני מטר, אבל מבחינת רקע ומיומנות בלחימה לריצ'ר יש כמה דברים ללמוד ממנו. מה שמשותף לשניהם היא היכולת המופלאה להשאר רגועים במצבי לחץ, לנחש את תגובותיו של היריב עוד לפני שחשב עליהן בעצמו, ולתכנן כל פרט עד הרמה הקטנה ביותר. כך יצא שבן זוגי ניגש למלאכה כמבצע צבאי לכל דבר. לאחר הצצה חטופה בשדה הקרב הוא העריך שמדובר בסביבות עשרים בחורים בגיל צבא, טיפוסים מפוקפקים מהסוג שנוהג לשאת סכין קפיצית בכיס. לרדת ולבקש מהם בנימוס לא יעבוד, ניסינו כבר בעבר. לחרוג מכללי הנימוס יהיה רעיון רע, שכן אז יתפתח קרב מהלומות אמיתי. "אם אני רוצה לצאת מהעסק בחתיכה אחת אני באמת אצטרך להרביץ ואז יהיו עצמות שבורות ליותר מדי אנשים, אולי יותר גרוע. " "אז מה אתה מציע?" "אני אצטרך להיראות מספיק מפחיד בלי לאיים." וכך היה. הוא עטה כפפות ניילון על ידיו, ביד שמאל החזיק מקל קצר, אבל העיקר היתה הבעת פניו. מן חיוך קבוע של השפתיים בלבד, בעוד שרירי הצוואר מקובעים במקומם והראש נוטה לאחור. בקיצור, הבעה של פסיכופט. ההמשך רק סופר לי. "נכנסתי פנימה, התקרבתי ל- DJ וקירבתי את אצבעי לשפתיי בתנועה מהסה. בידי השניה סימנתי להנמיך. הוא החוויר וכיבה את המוסיקה. מעגל שלם התאסף סביבי, דומם. חייכתי את החיוך הכי מתוק שלי, ואמרתי בשקט, כמעט בלחישה: 'הרעש מפריע לי. יש לכם 15 דקות לעזוב. ושהמקום יהיה נקי, בבקשה'." למותר לציין שזו הפעם האחרונה שהיתה מסיבה במקלט. נזכרתי בסיפור הזה כשקראתי את הריצ'ר הנוכחי. האמת שעלה בדעתי גם סיפור אחר שהוא כמעט זהה לאחת מהסצינות המתוארות בספר, אך לצערי בן הזוג הטיל איסור פרסום... לא יודעת למה אבל הספר הנוכחי מצא חן בעיני הרבה יותר מהקודמים בסדרה שקראתי. אני מבטיחה שאני כותבת מרצוני החופשי, ואף 9 מ"מ לא מכוון לי לרקה. אולי זה החום הזה של הקיץ שגורם לתאי המוח להיות מנומנמים ולא בקורתיים יתר על המידה, אולי החופש הגדול שמשאיר אותי בבית עם הגדולה שלא יכולה ללכת לשום קיטנה בגלל הסוכרת וגורם לי לרצות לנקום במישהו על העוול שנגרם לה בגלל אטימות של כמה מקבלי החלטות. בכל זאת מילה קטנה של ביקורת, אבל מתייחסת לתרגום – 44 מ"מ זה קליבר לא הגיוני לאקדח, אפילו לבורה שכמותי. זה יותר מתאים למרגמה. אני נותנת לצ'ילד את הקרדיט שלמרות שבן זוגי משוכנע שמעולם לא ירה באקדחים עליהם הוא כותב, הוא לפחות גיגל כמו שצריך. איזה כיף לקרוא לפעמים משהו לא מחייב שבו הרעים מקבלים את גמולם ולשכוח שבמציאות זה לא ככה.”

“"ריצ'ר היה נהג סביר, אבל לא יותר מזה. מבחינה פיזית הגוף שלו עבד בשתי דרכים: במהירות קיצונית או באיטיות קיצונית. רוב הזמן הוא התנהל באדישות טיפוסית לאיש גדול ממדים, נראה שקט ועצל, ולפעמים ממש מעולף. אבל בעת הצורך הוא היה מסוגל להתפרץ בפעילות קדחתנית למשך כל הזמן הדרוש, כתם מטושטש של ידיים ורגליים, ואז לחזור לתרדמת חורף. לא היה לו מצב ביניים, ומצב ביניים הכרחי לנהג טוב. עליו להיות מוכן לתגובה מיידית אבל מבוקרת, להיות דרוך אבל בשליטה, מהיר אבל זהיר. ריצ'ר התקשה לתפקד בתחום הביניים הזה. בדרך כלל הוא מצא את עצמו מגיב לסכנה במרחק מאתיים מטר או מתעלם ממנה במחשבה שהיא תעלם מעצמה. הוא מעולם לא הרג או פצע מישהו באמצעות מכונית אלא אם כן התכוון לכך, אבל הוא היה אדם ריאלי ולא השלה את עצמו, הנהיגה שלו היתה גרועה בהרבה מהממוצע" (מבוקש, לי צ'יילד, עמוד 53) זו לא סקירה על הספר הספציפי הזה, הראשון בסדרת ריצ'ר אלא משהו שאני רוצה לשמור כפתיח לסקירות של כל הסדרה. מה שקראתי השבת היה ספר שלקחנו מהספריה פעם נוספת, אחרי שכבר קראתי אותו לפני כמעט עשר שנים, וכבר כתבתי עליו סקירה באתר כאן. זה לא כזה קריטי, האמת, כי לוקחים את ריצ'ר כדי לקרוא על ריצ'ר והעלילות נכנסות לתוך תבנית שהיא די צפויה מראש ומוכרת, וזה למעשה מה שמחפשים. אז למה לטרוח לקרוא ספר אחר כל פעם אם רק באמצע הספר שמתי לב שהעלילה יותר מדי מוכרת לי ושאני גם יודעת מה יהיה הפענוח? ספציפית מה שחשוב לי הוא שמירה על כמה תכונות מפתח לצורך סקירות עתידיות על האיש והסדרה כי לא תמיד יש עקביות. וזה די מובן, שלושים שנה, לך תזכור. עד שמגיע ספר שבו יכולת הנהיגה שלו מרשימה, ואז את בטוחה שכבר היה כתוב איפה שהוא שהוא נהג גרוע, רק לכי תמצאי עכשיו איפה. אז זה פה, כלומר בספר שהוא 17 או 18 בסדרה, תלוי את מי שואלים. עוד דיון היה לנו באחת הסקירות האחרונות שכתבתי על היכולת המתמטית של ריצ'ר, שוטר צבאי שבנערותו נדד בין בתי ספר בבסיסי צבא באירופה. ההתרשמות שלי היתה שצירופו של אנדרו צ'יילד, הלא הוא האחיין, לצוות הכותבים, הצמיח לריצ'ר תכונות אינטלקטואליות שלא היו בו קודם. אני מתקנת את ההתרשמות הזאת, ומביאה כאן את הציטוט הרלוונטי כדי לזכור: "בדרך כלל מספרים היו ממלאים את הריקנות בראשו. לא שהוא היה מתמטיקאי מוכשר במיוחד. אבל מספרים דיברו אליו, מסתובבים ומתפתלים וחושפים את סודותיהם הכמוסים. אולי המספר 76 במד המהירות ידבר אליו, והוא יראה שהריבוע של 76 הוא 5776 שמסתיים גם הוא ב-76 שהיה נקודת ההתחלה. 76 הוא מספר אוטומורפי, אחד מהצמד היחיד מתחת ל-100. השני הוא 25 שהריבוע שלו הוא 625, שהריבוע שלו הוא 390,625, וזה מעניין. או שהמספר 81 ימשוך את תשומת ליבו, וזה יגרום לו להרהר בכך שאחת חלקי שמונים ואחת בתצוגה של שבר עשרוני זה 0.0123456789 שחוזר על עצמו לנצח, 0.0123456789 שוב ושוב עד קץ הזמנים, אפילו יותר ממה שיקח להשיג את הדודג'" ("מבוקש", עמ' 70) אז איך שאומרים I stand corrected לאחר שהעמידו אותי על טעותי, ואכן גם ריצ'ר המוקדם מחבב מספרים. נראה לי שאני אשמור את הסקירה הזאת לאיסוף פרטי ביוגרפיה משמעותיים נוספים על ריצ'ר האיש והאגדה.”

“מכל ספר טוב אפשר ללמוד לקח שימושי לחיים, ו"כסף קטלני", הספר הראשון בסדרת ג'ק ריצ'ר מאת לי צ'יילד (שם העט של הסופר ג'ים גרנט), אינו יוצא מכלל זה. לקח אחד כזה ניתן לכנות בשם "בשבחי הנגחה" (בקמץ מתחת לנון ושווא שנח לו מתחת לגימל), והוא לקוח מקטע אופייני בספר, בו ג'ק ריצ'ר שולח מניאק תוקפני למחלקת פלסטיקה. וזה הולך כך: "אני אספור עד שלוש, בסדר, אז כדאי שתבחר [אם לסגת או לא] ממש מהר, ברור?" הוא בהה בי. "אחת", ספרתי. אין תגובה. "שתיים", ספרתי. אין תגובה. ואז רימיתי. במקום לספור שלוש נגחתי בו בפרצוף… זה נעשה בצורה נהדרת. המצח הוא קשת מושלמת מכל הכיוונים, וקשת מאוד חזקה. הגולגולת בחלק הקדמי מאוד עבה, יש שם גשר חזק כמו בטון. הראש האנושי מאוד כבד. כל מיני סוגים של שריר צוואר ושרירים אחוריים מאזנים אותו. זה כמו לקבל מכה בפנים מכדור באולינג. זו תמיד הפתעה. אנשים מצפים לאגרוף או לבעיטה. הנגיחה היא תמיד בלתי-צפויה. זה בא משום מקום." להבא תדעו: אם אתם מאוימים ע"י בריון בגובה שני מטר ובמשקל 150 קילוגרם, השיטה המומלצת ע"י ריצ'ר היא נגיחה פתאומית בפרצוף. (לעניות דעתי, לברוח זו גם אופציה סבירה.) כן, כזהו ג'ק ריצ'ר. מאז שפורקה יחידת העלית שלו, עליה פיקד במשטרה הצבאית של צבא ארה"ב, הוא פשוט מנסה לשוטט לו להנאתו בנופים הפסטורליים של ה- U.S. of A אבל, איכשהו, הצרות תמיד נוחתות עליו. הפעם הוא מזדמן, לגמרי במקרה, לעיירה פסטורלית בג'ורג'יה אשר משמשת תפאורה לקנוניה קטלנית, נעצר, ומואשם ברצח אותו לא ביצע. מכאן העלילה מתחילה להתגלגל, שוטרת יפהפייה מופיעה, סודות אפלים מתגלים, גויות נערמות, תמימים-לכאורה נחשפים כאשמים, אשמים-לכאורה מתגלים כתמימים, ובסופו של דבר העמלקים נמלקים, נכתשים, נחנקים, נדקרים ומשופדים ע"י Jack the ripper שלנו. לי צ'יילד (כלומר, ג'ים גרנט) פנה לקריירה ספרותית לאחר שפוטר בשנת 95. אני לא יודע מי הטמבל שפיטר אותו, אבל הוא עשה טובה גדולה גם לגרנט וגם לנו, הקוראים. משנת 97, בה פורסם "כסף קטלני", ועד היום פורסמו כבר 16 ספרים בסדרה, אחד בכל שנה, למעט שנת 2010 בה פורסמו שניים (אולי זו הייתה שנה מעוברת, ואולי בשל המשבר הכלכלי). ספר בסדרת ג'ק ריצ'ר משול בעיניי לתרופה קצרת טווח אך רבת-עוצמה לשעמום. תרופה מאופיינת, בין השאר, על ידי "זמן מחצית החיים" - מדד למהירות בה היא מתנקה מן הגוף. ספר של ג'ק ריצ'ר הוא קפסולת עניין ואדרנלין מרוכזת בעלת זמן מחצית-חיים קצר; חילוף החומרים הנפשי מוציא את הספר מתודעתנו חיש קל. לפעמים זה בדיוק מה שצריך. ובפעמים הבאות שיתקוף אותי השעמום, מחכות לי הקפסולות "שכנוע קטלני", "חום קטלני", "אורח קטלני", "ניסיון קטלני" וחברותיהן. נ.ב. - ותודה לאפרתי שבזכות המלצותיה התוודעתי לג'ק!”

“ג'ק ריצ'ר נולד. בגיל 36. מזל טוב. זהו ספרו הראשון. של לי צ'יילד, הכוונה. של שניהם, בעצם. ג'ק הוא איש הכוחות המיוחדים. לשעבר. איש צבא שיצא לפנסיה. מוקדמת. הוא רגיש, אבל לא רגשן. עשוי ללא חת. מכריע את אויביו בכוראוגרפיה מלחמתית. סיבוב פה. נגיחה שם. והם מוטלים גופות-גופות. פרוקי צוואר. שבורי גולגולת. סובלים מדום לב בגיל צעיר למדי. ככה, בסטאקאטו, במשפטים מינימליים, בסגנון תמציתי ונזירי זה (הטקסט הוא שלי בסגנון עדות צ'יילד, למי שלא הבין), פותח הסופר את מסע הנוודות של גיבורו המקסים. ריצ'ר מתנווד בדרכיה הענקיות של ארצות הברית, לבוש במעיל, בבגדים, שאותם הוא מחליף פעם ביומיים-שלושה, מתקלח כשיש לו חדר במוטל, ואם לא, לא נורא. בכיסיו מברשת שיניים, מסמכים חיוניים, מזומנים ואין טלפון סלולארי. בדרכו הוא עוצר בכל מיני עיירות שכוחות, שמוטלות בצד הדרך, בכל ספר עיירה אחרת, שאיננה אפילו נקודה על המפה, ושם, בתזמון מפתיע, מגלה ג'ק פשע נורא. בכל ספר בסדרה, ג'ק עצמו נעצר על ידי המשטרה המקומית, נחשד, מנוקה מחשד ונלחם בפושעים. בכל ספר בסדרה, ג'ק מתאהב בשוטרת המקומית (שוטרת אחרת בכל פעם). קראתי עד עכשיו שלושה ספרים בסדרה, והתבנית נעשית ברורה, ככה שאל תאשימו אותי אם בספרים אחרים הקונטקסט שונה (יש לי עוד אחד על המדף). ג'ק ריצר אינו בלש של רצח על כבוד המשפחה, או איזו הסתבכות אישית וחברתית, אלא פשעים גדולים, ענקיים, כבדי משקל, מדיניים, פוליטיים או כלכליים. אבל טיבם אינו הופך את הספרים למנוכרים, כי מדובר באנשים קטנים, שנקלעים שלא בטובתם למערבולת שטנית. צ'יילד יודע לכתוב, יודע לבנות סיפור מרתק, יודע לתאר בפרטי פרטים את מחול השדים, את התנועות המדוייקות, שבהן ג'ק מכסח את השדים הללו. וריצ'ר, הוא מה שקורים במקומותינו בחור כארז. רך וקשוח, קשוב וחסר רגש, חם מזג וקר רוח, לב רחב וכתף איתנה, גבר שבגברים (אם רק היה מחליף בגדים ומתקלח לעיתים קרובות יותר...) אז מה היה לנו בספר הזה? עיירה קטנה בג'ורג''יה, הדרום העמוק, רד נקס, עיירה מושלמת, שמשופצת, מוברקת, מנוקה, מצוחצחת ומלוקקת כל הזמן. אבל מכיוון שנרצחים אנשים בדיוק כשריצ'ר מגיע, אין לו ברירה אלא להלחם. שהרי מוח שפוך וזרנוקים של דם מכתימים את השטח. אם ג'ק ריצ'ר מגיע לעיר שלכם, תמסרו לו ד"ש, ואם יש איזה פשע שדורש טיפול דחוף, תנו לו לטפל בזה. (ואגב, לי צ'יילד הוא פרו ישראלי מובהק וישראל מוזכרת בספריו בהקשר ידידותי).”