ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 6 באוקטובר, 2011
ע"י אפרתי
ע"י אפרתי
ג'ק ריצ'ר נולד. בגיל 36. מזל טוב. זהו ספרו הראשון. של לי צ'יילד, הכוונה. של שניהם, בעצם. ג'ק הוא איש הכוחות המיוחדים. לשעבר. איש צבא שיצא לפנסיה. מוקדמת. הוא רגיש, אבל לא רגשן. עשוי ללא חת. מכריע את אויביו בכוראוגרפיה מלחמתית. סיבוב פה. נגיחה שם. והם מוטלים גופות-גופות. פרוקי צוואר. שבורי גולגולת. סובלים מדום לב בגיל צעיר למדי.
ככה, בסטאקאטו, במשפטים מינימליים, בסגנון תמציתי ונזירי זה (הטקסט הוא שלי בסגנון עדות צ'יילד, למי שלא הבין), פותח הסופר את מסע הנוודות של גיבורו המקסים. ריצ'ר מתנווד בדרכיה הענקיות של ארצות הברית, לבוש במעיל, בבגדים, שאותם הוא מחליף פעם ביומיים-שלושה, מתקלח כשיש לו חדר במוטל, ואם לא, לא נורא. בכיסיו מברשת שיניים, מסמכים חיוניים, מזומנים ואין טלפון סלולארי.
בדרכו הוא עוצר בכל מיני עיירות שכוחות, שמוטלות בצד הדרך, בכל ספר עיירה אחרת, שאיננה אפילו נקודה על המפה, ושם, בתזמון מפתיע, מגלה ג'ק פשע נורא.
בכל ספר בסדרה, ג'ק עצמו נעצר על ידי המשטרה המקומית, נחשד, מנוקה מחשד ונלחם בפושעים. בכל ספר בסדרה, ג'ק מתאהב בשוטרת המקומית (שוטרת אחרת בכל פעם).
קראתי עד עכשיו שלושה ספרים בסדרה, והתבנית נעשית ברורה, ככה שאל תאשימו אותי אם בספרים אחרים הקונטקסט שונה (יש לי עוד אחד על המדף).
ג'ק ריצר אינו בלש של רצח על כבוד המשפחה, או איזו הסתבכות אישית וחברתית, אלא פשעים גדולים, ענקיים, כבדי משקל, מדיניים, פוליטיים או כלכליים. אבל טיבם אינו הופך את הספרים למנוכרים, כי מדובר באנשים קטנים, שנקלעים שלא בטובתם למערבולת שטנית.
צ'יילד יודע לכתוב, יודע לבנות סיפור מרתק, יודע לתאר בפרטי פרטים את מחול השדים, את התנועות המדוייקות, שבהן ג'ק מכסח את השדים הללו. וריצ'ר, הוא מה שקורים במקומותינו בחור כארז. רך וקשוח, קשוב וחסר רגש, חם מזג וקר רוח, לב רחב וכתף איתנה, גבר שבגברים (אם רק היה מחליף בגדים ומתקלח לעיתים קרובות יותר...)
אז מה היה לנו בספר הזה?
עיירה קטנה בג'ורג''יה, הדרום העמוק, רד נקס, עיירה מושלמת, שמשופצת, מוברקת, מנוקה, מצוחצחת ומלוקקת כל הזמן. אבל מכיוון שנרצחים אנשים בדיוק כשריצ'ר מגיע, אין לו ברירה אלא להלחם. שהרי מוח שפוך וזרנוקים של דם מכתימים את השטח.
אם ג'ק ריצ'ר מגיע לעיר שלכם, תמסרו לו ד"ש, ואם יש איזה פשע שדורש טיפול דחוף, תנו לו לטפל בזה.
(ואגב, לי צ'יילד הוא פרו ישראלי מובהק וישראל מוזכרת בספריו בהקשר ידידותי).
15 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
אפרתי
(לפני 12 שנים ו-4 חודשים)
מירב תודה רבה, זה הראשון ובין הטובים.
|
|
|
מירב
(לפני 12 שנים ו-4 חודשים)
אז זה הראשון! טוב לדעת
קראתי השבת תרגום מחודש ורצתי לבדוק אם כבר קראת :)
|
|
|
אפרתי
(לפני 14 שנים)
תודה רבה על המחמאות,
יקירתי, גמר חתימה טובה לכל החברים באתר המקסים הזה, שגיליתי רק לפני שנה ומשהו והתחלתי להתייחס אליו ברצינות לפני פחות משנה. מאז ועד היום, אני נכנסת אליו מיליון פעמים ביום, בית נהדר ואנשים נפלאים.
|
|
|
אנקה
(לפני 14 שנים)
לאפרתי חוות דעת משעשעת וקולעת כהרגלך:) וגם אמיתית. לסופרי ספרי מתח יש בהחלט את הדפוס הקבוע שלהם לכתיבה כלומר כל סופר והשטנאץ הקבוע.
ולי יש את הנטיה הזאת להתמכר לסופר עם הדפוס שלו המסוים ולקראו שוב ושוב את הספרים.
לפעמים זאת תקופה חולפת. כרגע אני בהפסקה מספרי מתח. אבל לקרוא ביקורות טובות עליהם לא מפריע לי כלל ועיקר. תמשיכי תמשיכי אני נהנית מככל רגע אצלך בבלוג:) גמר חתימה טובה יקירה. |
|
|
אפרתי
(לפני 14 שנים)
אכן, כן. אבל בספרות מתח
יש טביעת כף יד שלימה, ולא רק טביעת אצבע. הרבה סופרים של ספרות רגילה מחפשים בכל ספר נושא אחר, אפיק אחר. מכיוון שלז'אנר המתח יש מאפיינים משלו, סופר מתח "מתמקצע" בשטח מסויים, בנושא מסויים או משתמש בגיבורים קבועים בעלי איפיון קבוע.
|
|
|
טופי
(לפני 14 שנים)
אפרתי..
לכל אמן יש טביעת אצבע בכל תחום שבו הוא עוסק.
בכתיבה בציור בפיסול במוזיקה... ולכותבי ביקורת בסימניה :) |
|
|
אפרתי
(לפני 14 שנים)
בחודשים האחרונים אני
קוראת כמעט אך ורק ספרי מתח. אל תשאל למה, זה גם לא חשוב, זה כמו להיטפל לאיזו התמכרות לא הרסנית. בכל אופן, נדמה לי שבעוד כמה זמן אוכל לכתוב עבודת מחקר על ספרות מתח... במסגרת זאת, גיליתי סופרים שלא היכרתי, מהגווארדיה החדשה, כמו מייקל קונלי, מייקל מרשל, לינווד בארקלי, לי צ'יילד, פיליפ קר, ג'וזף פיינדר ועוד כמה. אם תתן לי ספר אוכל לזהות בתוך דקות מי מהסופרים שאני מכירה כתב אותו גם אם הם לא יכתבו על הגיבור הקבוע שלהם. לרוב סופרי המתח יש תבנית די קבועה, למרבה ההפתעה, וסגנון אופייני. הייתם חושבים שלסופרים "הרגילים" יש סגנון שמסגיר אותם יותר מאשר לסופרי המתח, ולא היא.
|
|
|
עולם
(לפני 14 שנים)
אפרתי - רוב תודות על ההשוואה, גם אני נהניתי יותר מן הספרים "הכלליים" של קובן מאשר מספרי סדרת בוליטר. אוסיפה, אם כך, את לי צ'יילד לרשימת הקריאה שלי.
|
|
|
אפרתי
(לפני 14 שנים)
תודה רבה, עולם נפלא,
אפשר ואני אוהבת להשוות. הרלן קובן הוא רב-אמן ביצירת תעלומות סבוכות ומצויינות. קשה מאוד לנחש את הפתרון. מבחוץ נראה שהספרים שלו הם ספרי נוסחה מובהקים וכי הוא חוזר על עצמו שוב ושוב. לכאורה. צריך להפריד בין ספרי הרלן קובן הכלליים, שהם מעולים שבמעולים: כמו אל תגלה, דיו חיוור, התמימים, הזדמנות אחרונה, הנעלמים, היער ועוד, ובין סדרת מיירון בוליטר, שהיא, לטעמי, הרבה פחות טובה. ולמה? אני לא אוהבת את הדמויות האקסצנטריות של הסדרה, שבאות אולי לאזן את מיירון, הבחור היהודי מניו-ג'רזי. אספרנזה, סינדי הגדולה, וין והמאפיונרים של ליווינגסטון. קובן זורע התחכמויות למכביר, ויצים מעצבנים, הומור מוגזם כמו סינדי הגדולה. גם התעלומות של הסדרה לא מי יודע מה, לעומת זאת, האלימות, גדולה ביותר. יש בעייה נוספת, בעקבות ההצלחה המטאורית בכל העולם וגם בישראל, עשתה ההוצאה ניקוי מחסנים וספריו הראשונים תורגמו אחרי האחרונים. אכזבה גדולה. לכן יש להתייחס לספרים האחרים שציינתי, כי הם מצויינים.
לי צ'יילד שונה במקצת. הפתרון מתגלה די הרבה לפני הסוף, אבל התרגלתי כבר. לדעתי כדאי מאוד לקרוא אותו. |
|
|
עולם
(לפני 14 שנים)
ביקורת משעשעת, כרגיל אצלך...
האם הרלן קובן (מספריו קראתי לא מעט) ולי צ'יילד (אשר עוד לא קראתי שום ספר שלו עדיין) באותה ליגה לטעמך? (בהנחה שניתן להשוות.) |
|
|
אפרתי
(לפני 14 שנים)
תודה רבה, טופי
חייכתי לקריאת תגובתך...
|
|
|
טופי
(לפני 14 שנים)
קראתי וחייכתי!
אני חושבת שראיתי את ג'ק ריצר מחייך איתי :)
|
15 הקוראים שאהבו את הביקורת
