ביקורת ספרותית על התפסן בשדה השיפון - ספריה לעם #204 מאת ג'.ד. סלינג'ר
ספר בסדר

---

את הספר הזה התחלתי לקרוא מהסיבה הכי מוזרה: שיטוט משועמם ואקראי בוויקיפדיה.
תוך כדי הגלישה, הגעתי איכשהו לדף על ג'ון לנון והרצח שלו. מכיוון שאני בת להורים חובבי מוזיקת שנות השבעים-שמונים, כולל הביטלס כמובן- התעניינתי במיוחד ברצח וברוצח, בגלל שהיה כתוב שם שלסיפור ההתנקשות של מרק צ'פמן בג'ון לנון יש קשר מיוחד עם "התפסן בשדה השיפון". צ'פמן התחבר מאוד רגשית לדמות הראשית בספר, הולדן קולפילד, בצורה קצת אובססיבית וקיצונית. ואני מצטטת מוויקי: "בלילה בו רצח את לנון הוא נותר בזירת הרצח, קורא בעותק של הספר, עליו כתב "זוהי הצהרתי" וחתם בשמו של הולדן. יש שטוענים שצ'פמן הונע למעשה הרצח בעקבות דעות שמופיעות בספר."
אז לי היה ברור שאני עומדת לקרוא את הספר הזה, במיוחד כשמצאתי אותו בספרייה במהדורה קטנטנה. אז כבר הבנתי שזה היה ספר שנחשב לקלאסיקה אבל גם למשהו חדשני, מיוחד ופורץ דרך שטילטל את אמריקה כולה או מה שלא יהיה.
וכמו שאולי כבר הבנתם, לא הבנתי על מה כל הדרמה.
באמת, אנשים יקרים, זה *בסך הכול ספר על מתבגר די בעייתי שמלא בתובנות פשטניות!* לא מצאתי שם שום דבר מיוחד שהוציא אותי מבועתי הקטנה והצבועה או איך שתקראו לזה. הספר אולי מלא במוטיבים ומטאפורות וכל זה, אבל מה כאן כל כך חדשני?

עוד ביקורת שיש לי היא על הכתיבה, שגם היא נחשבה לשפה שאיש לא דיבר לפניו. אז בגלל שהוא כל רגע מקלל או מדבר על זיוף וצביעות כל הזמן- זה הופך את הכתיבה לפורצת דרך? נו באמת. זה יותר נתן לי הרגשה כמו הסופרים האלה שמנסים לכתוב בסלנג כדי שמתבגרים יאהבו את הספר. אם כבר צביעות, הכתיבה הרגישה לי כמו זיוף אחד גדול.

והדמויות? רובן היו כל כך מוזרות שלא הבנתי מה הקטע שלהן, או רדודות בצורה קיצונית. הדמות היחידה שאהבתי הייתה פיבי, האחות הקטנה והגאונה של הולדן. עד אז, הייתי פשוט מתוסכלת מזה שיש כ"כ הרבה דמויות ולמרות זאת לא הצלחתי להזדהות עם אף אחת.
****
ועכשיו הגענו לנושא:
הולדן.
כמה אמרו על הדמות הזאת שהיא סמל למרד נעורים, שהוא מיוחד ומורכב, מסרב להתבגר, מוחה על השקרים והצביעות והחומרנות וכו' וכו'.
אבל!
אני הגעתי למסקנה העצובה, שהולדן הוא בסך הכול נער מריר וכועס, שמנסה ללכת בדרך משלו, כמו *רוב המתבגרים*!
חוץ מזה, הוא כל כך סולד מזיוף אבל הוא עצמו רוב הזמן לא ממש ישר ודובר אמת. וממה שהוא אומר, הוא די מיזנטרופ- חוץ מכמה אנשים יוצאי דופן שהוא לא מתעב עד מוות. הוא מבולבל ומתוסכל ומתוסבך, ובזה אפשר להזדהות איתו, אבל הוא לא עד כדי כך מיוחד! אז בסדר, הוא אומר בפרצוף הרבה דברים שאנשים לא מעיזים לומר, אבל האמירה שלו לא כזו עמוקה. מה שכן אהבתי מאוד אצל הולדן זה שלמרות הבלבול שלו הוא מאוד מודע לעצמו. ולמרות שהרבה מהמחשבות והתובנות שלו היו די פשטניות, היו כמה קטעים יפים וחכמים מאוד, שאם כל הספר היה ברמתם אולי הייתי מסמפטת אותו הרבה יותר. למשל, הקטע שבו הולדן רואה גרפיטי עם קללות בכל מקום, או הקטעים עם אחותו פיבי, או המחשבה על להיות תפסן בשדה שיפון.


אחרי שסיימתי את הספר, דיברתי עליו קצת עם אבא שלי באיזו נסיעה[עם אמא שלי זה היה יותר גרוע. היא בכלל בלבלה את זה עם "דייויד קופרפילד"], וככה השיחה התנהלה:
אבא: אני לא ממש זוכר את הספר, אבל אולי לא הבנת אותו כי זה עוד לא לגילך. אמורים להיות שם כל מיני מסרים חתרניים ומחאתיים או משהו בסגנון.
אני: אבא, זה בהחלט לגיל שלי, כבר קראתי ספרים הרבה פחות "הולמים"- וחוץ מזה, מה הקטע בספר אם אתה צריך לחפש בכוח את המסרים שיש בו? מה זה, שיעור ספרות?
וגם לא הבנתי מה כל הרעש, ואיך זה הפך לספר שטילטל את העולם כולו...ובכלל, אם זה מה שגרם ל-איך קוראים לרוצח של ג'ון לנון?
אבא: מארק צ'פמן.
אני: -אז אם זה מה שגרם למארק צ'פמן לרצוח את ג'ון לנון, הוא היה כנראה ממש מעורער ואידיוט.
אבא: הוא היה מעורער בכל מקרה.


אז לסיכום: לא הבנתי ממה כל ההתלהבות, אבל תנסו לקרוא אם בא לכם- אולי אתם תבינו.

» ביקורות נוספות של לואיזיאנה מנטש השקנאית
» ביקורות נוספות על התפסן בשדה השיפון - ספריה לעם #204