ביקורת ספרותית על התפסן בשדה השיפון - ספריה לעם #204 מאת ג'.ד. סלינג'ר
ספר מעולה

---

לפני שקוראים, מה שצריך לדעת בוודאות זה לא לשנוא את הולדן למרות שהוא שונא אנשים, שונא מזייפים, יש לו ביקורת על כל דבר ואחד, הוא לא קל, הוא אגוז קשה לפיצוח. אבל היי גיל הטיפש עשרה לא סתם נקרא כך.
אז בעדינות בבקשה.

שם הספר הלא שיגרתי הוא מתוך שיר של רוברט ברנס "אם אדם תופס אדם בשדה השיפון". כשאחותו של הולדן שאלה אותו מה החלום שלו? מה הוא רוצה לעשות בחיים? הוא ענה לה "אני מדמיין לי כל הזמן ילדים קטנים משחקים איזה משחק בשדה גדול של שיפון וכל זה. אלפי ילדים קטנים ואין שם אף אחד - אף אחד מבוגר. ואני עומד על צוק כזה , ומה שאני צריך לעשות זה לתפוס כל אחד אם הוא הולך לעוף מהצוק." זו הייתה זעקה לעזרה, זעקה חלושה של הצילו.

אין הקדמה בספר, אין תקציר. כל מה שיש זה ספרון קטן עם כתב קטן ו 209 עמודים של "חפירה" אינסופית של נער בודד כל כך שהלב נכמר, הולדן מספר על עצמו ומה התרחש בחייו בנקודת זמן מסויימת מאוד בו הוא היה הכי למטה שאפשר. בזמן הקריאה לרגע זה נדמה כמו לשמוע את המחשבות שלנו רצות ללא הפסקה ועוברות מנושא לנושא בדהירה . או כמו מונולוגים עם עצמנו שלא מגיעים לשום מקום, קצת דומה למשפטים לא גמורים ברצף כשרעיון רודף רעיון. וסיפורים יש פה למכביר.

הדגש הכי גדול בספר הוא על הולדן הדמות הראשית בספר שמנסה לתקשר עם העולם ולא ממש מצליח. כל אדם שבא אתו במגע כמו נהג מונית הוא שואל אותו אם הוא יכול לשתות אתו משהו בבאר. אם הם יכולים לשבת לדבר. אפילו הזונה שהגיעה אליו לחדר, שאל אותה אם הם יכולים לדבר. הנזירות שפגש ברחוב והוקסם מהם, האמא של חבר מהקולג' שפגש ברכבת...כל כך מנסה למצוא שיח אינטלקטואלי עם אנשים, שיח שיהיה לו מעניין. עוד עניין בספר זה הזיוף הגדול שהוא מדבר עליו ללא הרף. זיוף שיש באנשים. כשרוצים משהו ממך הם נחמדים, אחרת הם אפילו לא מתאמצים להקשיב למה שיש לך לומר. הוא טוען שלא מעניין אנשים שום דבר, שהם שטחיים מאוד, לא עמוקים במחשבה.

מה שהרס אותי הוא: שהולדן נזרק מבית ספר והחליט לעזוב כמה ימים לפני סיום הלימודים כי לא ראה טעם להמשיך להיות שם. אבל הוא לא הלך הביתה, החליט על מסע לבדו בניו –יורק במקומות מטונפים ובארים הזויים כשהוא שותה ומנסה לתקשר עם העולם רק לא להגיע הביתה ולהסתכל על הפרצופים של אבא ואמא כשהוא מאכזב אותם פעם אחרי פעם.
היה רגע שהולדן התקשר למורה שלו לאנגלית ורצה שיפגשו באמצע הלילה. כי לא רצה לישון בבית וחיפש מקום להניח ראשו בלילה. המורה ישב ושוחח אתו וניסה לומר לו שאנשים שמתדרדרים לא תמיד יודעים שהם מתדרדרים ומגיעים לקצה הדרך עד שנהיה מאוחר מדי. הוא באמת ניסה לדבר על ליבו של הולדן ולעזור לו , המורה מדבר על אנשים אך מתכון להולדן " אילו אנשים שחיפשו משהו שהסביבה שלהם לא יכלה לספק להם". לכן הם ויתרו ולא המשיכו לחפש, הם ויתרו עוד לפני שממש התחילו." זה היה דיבורו ברומו של עולם בזמן שפיהוק גדול מנסה להשתלט עליו, אך המורה דיבר ודיבר ודיבר....

אני חושבת שכהורים, למרות המרוץ הבלתי נלאה של החיים. אנחנו חייבים לעצור ולהקשיב. להיות הורים אבל גם קצת חברים כדי להתחבר לדברים המשותפים שיכולים לחבר בין הילד להורה.
סלינג'ר ריגש בכתיבה שלו. הולדן פשוט נכנס ללב מתוך עצם הידיעה שבכולנו יש והיה הולדן. ואם לא נשים לב לקול הזה שבתוכנו אנחנו יכולים ללכת לאיבוד.

» ביקורות נוספות של חני
» ביקורות נוספות על התפסן בשדה השיפון - ספריה לעם #204