ביקורת ספרותית על התפסן בשדה השיפון - ספריה לעם #204 מאת ג'.ד. סלינג'ר
ספר מעולה

---

אם אתם בטח רוצים לשמוע על כל העניין, אז מה שבטח תרצו לדעת קודם, זה האם אהבתי את הספר המחורבן הזה, למה קראתי אותו בכלל ואיך תיראה בכלל הביקורת הזאת וכל הזבל הזשל"בי הזה.
אז בחרתי להתחיל מההתחלה. וכשאני אומר 'התחלה' אני באמת באמת מתכוון לזה, בכל הרצינות. כאילו, איך שהכל התחיל וכל זה, לפני הדיעה שלי בכלל לגבי הספר.
אז הכל התחיל, ואיך לא, באתר. אני זוכר את היום הזה היטב, את היום הזה שבו שונרא החתול שלחה לי הודעה בפרטי. אני לא זוכר במדויק את המילים, אבל מה שכן, אני זוכר את מה שהיא אמרה לי. היא אמרה לי שאני מזכיר לה דמות. לדמות קוראים 'הולדן קולפילד' ולספר קוראים 'התפסן בשה השיפון' וכתב אותו איזה ברנש בשם ג'ד סלינג'ר או משהו כזה.
תראו, בדרך כלל איני מבין מבוגרים. פשוט אין בינינו מכנה משותף. אין בינינו התאמה כזו או אחרת. פשוט ככה. אבל אתם צריכים לדעת, ששונרא החתול היא לא כמו כולם. הייתי אומר אפילו שהיא שונה מרוב המבוגרים שאני מכיר, אבל אני פוחד שהיא תיעלב. אז מה שרציתי להגיד הוא ששונרא החתול היא אכן מבוגרת אבל היא המבוגרת שאיתה אני משוחח בפרטי בכי הרבה פעמים באתר מכל שאר המבוגרים. וחוץ מזה, היא בחורה מאוד נחמדה והיא אשת שיחה פשוט נהדרת. בנוסף, היא משבחת לי על כל ביקורת שאני כותב ונותנת לי מלא מלא לייקים ומחמאות- חוץ מאחת, בעצם, הביקורת שלי על הספר 'חמישים גוונים של אפור' שלא היה לה משנה בכלל שלא אהבתי את הספר או שהביקורת היתה נורא מצחיקה וכל זה. היא פשוט נענעה את הראש מצד לצד ורק אמרה: "הו זשל"ב, הו זשל"ב, מה יהיה איתך?"- אבל איך שלא יהיה, חוץ מהפעם החריגה הזו, תמיד יש בינינו הבנות ולכן כשהיא אמרה לי בפרטי שאני מזכיר לה את הולדן, לא יכולתי שלא להתעלם וכך יצא שלמחרת כבר ישבתי על המיטה בתנוחת קריאה והתחלתי לקרוא את הספר הזה, בעודי מנסה בהרבה הרבה מאמצים, למצוא נקודות דמיון ביני לבין הולדן. אם תרצו לדעת את התשובה, אז תצטרכו להמשיך לקרוא. פשוט ככה.
אז הספר מספר בעצם על איזשהו ילד שקוראים לו 'הולדן קולפילד'. ההולדן קולפילד הזה לומד בעצם בתיכון 'פנסי' שנמצא מחוץ לעיר. ואם להגיד לכם את האמת, הוא לא כל כך מרוצה מהלימודים שמה. כי קודם כל, יש שם הרבה אנשים צבועים ומזופתים- גם המורים וגם התלמידים ביחד. יש שם למשל איזה מישהו שקוראים לו סטרדלטר. סטרדלטר הוא איזה ילד שלומד שם והוא בעצם מן שותף לחדר כזה של הולדן. מה שמעצבן בו הוא שהוא ילד נורא יפה וכל זה. אבל אם לרגע חשבתם שזה מה שמעצבן בו, שהוא כאילו יפה וכל זה, אז אתם טועים בגדול. מה זה אשמתו שיש לו גוף יפה וזה? ככה הוא נולד. הבעיה היא שהוא לקח את זה מעט רחוק מדי ואז הוא מתחיל להתלהב ולהשתגע מעצמו וזה פשוט עלה לי על העצבים. בנוסף, יש שם גם עוד ילד ששמו הוא 'רוברט אקלי' ויש לו הרבה מאוד פצעי בגות, על כל הפנים אבל. והוא נורא משעמם האקלי הזה. והוא גם נכנס לחדר של זרים ומתחיל לחטט בחפצים כאילו זה החדר שלו או משהו כזה. ועכשיו נעבור למורים: למנהל. המנהל הוא האדם הכי צבוע שתפגשו, באמת. הוא מתנהג אל ההורים העשירים, אלו שטחונים בכסף, ומחייך אליהם בחביבות ואילו להורים העניים והמסכנים, הוא בכלל לא מתייחס. גועל נפש! ולסיכום, יש את המורה להיסטוריה מה שמו אני לא זוכר. לעומת מי שהזכרתי, הוא דווקא אדם נחמד. הבעיה איתו היא שהוא לא מאמין ש'הולדן קולפילד' יגיע רחוק מדי עם כל הציונים וההברזות שלו.
כל אלה ועוד, הם בעצם הגורמים העיקריים לבריחה של הולדן מתיכון 'פנסי'. מרגע זה הוא עובר כל מני הרפתקאות משונות ברחבי ניו יורק. ושמה יוצא לו להפגש עם טיפוסים מפוקפקים לא פחות ולבסוף לפגוש את המשפחה המחורבנת הזאת שלו ובמיוחד את אחותו המזופתת, פיבי.
אבל את האמת, עד עכשיו אני לא ממש הצלחתי להבין מה לעזאזל מצאתי בספר המחורבן הזה. אני מודה, הוא נחמד והכל, אבל אם להגיד לכם את האמת, הוא קצת הזכיר לי את 'כמה טוב להיות פרח קיר' שגם שמה מסופר על איזה תלמיד תיכון מחורבן. ולמרות זאת, אני חושב שיש משהו בספר הזה, חוץ מהקלאסיות הזו שלו, שהופכת אותו מסתם ספר נחמד להעביר איתו את הזמן, לבין ספר מדהים ומחורבן של ממש. והדבר הזה נקרא בשתי מילים: הולדן קולפילד. כן, הוא. ואתם יודעים מה, אני חושב שהשונרא החתול המזופתת הזו דווקא די צדקה. כאילו, שאני ככה מזכיר לה את הולדן קולפילד וזה. נכון, אני לא דומה לו שתי טיפות מים או משהו כזה. למשל, בקטע הזה שבו הזונה הזו מה שמה, נראה לי קוראים לה סאני, באה אליו הביתה, ניסתה לגרום לו ככה להתחרמן וכל השטויות המחורבנות האלו, אבל מה שהיה הכי מפתיע הוא שהוא בכלל לא דפק אותה! בזה, אנחנו ממש ממש שונים. ויש עוד איזה שוני בינינו. למשל, הוא מעשן ושותה אלכוהול ואילו אני, מקפיד להמנע מכל הזבל הלא בריא הזה. או למשל, הוא שונא הצגות ועוד יותר סרטים ואני לעומתו, ממש מת על זה!
אבל יש הרבה יותר דברים שדומים בינינו לבין דברים ששונים בינינו. למשל, הוא גם שונא את בית הספר. ואני כמעט בטוח שכולכם, או לפחות רובכם, גם שונאים את בית הספר. אז מה הולדן עושה, הוא מבריז. בדיוק כמוני בעצם. כי גם אני לא ממש משתגע אחרי בית הספר. את האמת, אני שונא אותו. אז גם לי יוצא מדי פעם להבריז ממנו. מה לעשות, קורה. ואני גם בטוח שגם לכם יצא להבריז פעם מבית הספר. כשהברזתם, אתם בטח כנראה פחדתם שההורים שלכם יתפסו אתכם כשתחזרו הביתה אז מה עשיתם, בטח חיכיתם בחוץ עד שהם יצאו מהבית שלהם לאיזשהו מקום ורק אז תוכלו להכנס הביתה. את האמת, זה די דבילי כל העניין הזה עם ההברזות מבית הספר ושאחר כך כאילו לא חוזרים מיד הביתה כי בסוף יוצא שנכנסים הביתה מאוחר הרבה יותר מאשר אם לא היינו מבריזים ממנו. אבל ככה זה, גם אני עושה את זה. אז זה אומר שאני דביל? לא. כי כל דבר עדיף על בית ספר. וחוץ מזה, אני והולדן, לשנינו יש מה לומר על הרבה אנשים שאנחנו פוגשים. נכון, הולדן הוא לרוב ביקורתי מאוד כלפי האנשים שהוא פוגש והוא תמיד מוצא בהם איזה פגם, ואז כשהוא מוצא אדם שלפי הקרטריונים האישיים שלו, נחשב כאדם טוב, אז אפשר די בקלות רבה לראות את ההפתעה שלו על פניו, כאילו הוא לא מאמין שיש כזה דבר שנקרא 'אדם טוב'. ואילו אני יותר גמיש. אבל מה שאני רוצה לומר הוא, שלא משנה כמה אני והולדן שונים אחד מהשני, אנחנו גם דומים זה לזה. ואתם צריכים לזכור כל הזמן שלא משנה מה, תמיד צריך להסתכל על חצי הכוס המלאה. כי כולנו שונים כך או אחרת מחברינו הטובים. ולמרות זאת, אנחנו מתחברים אליהם. כי אם יש בהם משהו שמוצא חן בעיניך יותר מאשר מישהו אחר, אז זהו, הוא יכול להקרא 'חבר'.
בכל מקרה, אני רוצה להגיד, והפעם בכל הרצינות, זה שמצאתי ב'הולדן קולפילד', חבר. חבר אמיתי אבל. חבר שאין לו מזוודות זולות מדי, חבר שלא מתחכם ומעצבן אותך, חבר שנראה טוב ובלי פצעי בגרות אך גם חבר שלא משוויץ ומשתגע על עצמו. בקיצור, חבר טוב. ואם אתם עדיין לא מבינים איך זה שדמות אחת יכולה לשנות את הכל אז אני אסביר: נכון אמרתי שכל הדמויות בספר הן מזופתות חוץ מהולדן? אז הם לא באמת כאלו. לפחות לא כולם. כי פשוט ככה הולדן רואה אותם, כמזופתים. והדרך שלו לתאר את כולם, היא גם נוגעת ללבי אבל באותו הזמן, גם מצחיקה. חי נפשי שאני חושב שהולדן הוא מצחיק. כנראה השתגעתי או משהו. כי הוא בכלל לא מנסה להצחיק. וזה מה שאהבתי בו יותר מכל.
אז אתם לא תאמינו עד כמה אהבתי את הספר המחורבן הזה. לעזאזל, נראה לי שאני אפילו מאוהב בכל מי שקשור איכשהו לספר הזה. בין אם זה הסופר, בין אם זו העורכת, או המתרגמת, או הדמויות או אפילו שונרא החתול שבלעדיה, אני לא יודע בכלל אם הייתי טורח לקרוא אותו בכלל.
אז קדימה, תקראו, למה אתם מחכים??? ובינתיים... בינתיים אלך לי להתקשר להולדן ולהזמין אותו לאיזה כוסית. אבל, הוא, לא בא. בכל מקרה אני אחכה לו. יש לי את כל הזמן שבעולם. ולא אכפת לי בכלל שהוא דמות בדיונית כי לאהבה- לאהבה לעולם אין גבולות!
אז זהו, סיימתי סוף סוף לכתוב את הביקורת המחורבנת הזאת. אתם יכולים לתת לי כמה לייקים מחורבנים שבא לכם. באמת שאין גבול. ואתם יכולים גם אפילו להגיב ולתת איזו מחמאה מחמיאה. אבל בבקשה, רק אל תמחאו לי כפיים. אני לא אוהב שמוחאים לי כפיים. זה מרגיש לי צבוע כזה ועושה לי בחילה וגורם לי להקיא.
אז בלי כפיים, בסדר?

*הערה- אפרופו הולדן, אני חושב שיש ברשותי את התשובה לשאלה שלך: "לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא?". אני סבור שמטבעם, הברווזים הם ציפורים נודדות. מכך אני מסיק שכשבחורף מזג האוויר מתחיל להתקרר והאגם מתכסה בכפור, הם פשוט עפים משם, למקום חמים יותר. ולבסוף, כשהחורף מסתיים, הם חוזרים לאותו נהר בסנטרל פארק דרום ונשארים שם. לפחות עד שהאגם יקפא פעם נוספת. וכך חוזר חלילה.

» ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו
» ביקורות נוספות על התפסן בשדה השיפון - ספריה לעם #204