נמאס לי לקרוא, לכתוב, לחיות. אבל אני חי, אז אני קורא, כותב ומחכה למותי. היום, בעזרת השם, אסתלק מפה, ולא אשאיר אחרי דבר.
עם כל זה, ומפאת היותי חי, מתקיים בי דחף מוזר ביותר לכתוב על מנת לשתף. למה? אין לי מושג. היתה עת שבה יכולתי להצדיק התנהגות משונה מעין זו. יש רשת, היא חברתית, אנשים משתפים זה את זה ברשמיהם בכל הנוגע לספר זה או אחר. אבל כעת, עת עומד אני על גשר גבוה ומתלבט אם לחזור הביתה ולאכול משהו, אולי גבינת בושה עם ירקות טריים, או להמשיך ולעמוד כאן, להתבונן על פנסי המכוניות החולפות מתחת לגשר בארצי המשנה את פניה (ממכוערות למכוערות מאד), אין בכוחי להצדיק זאת. לא, אין בכוחי לעשות זאת כלל. אני חושב, עם זאת, שזה די דומה למה שמתחולל בתוככם, עת קראתם ספר כלשהו, והחלטתם לכתוב עליו כמה מלים, בתקווה (ציפייה?) שייקראו כמה עיניים את הגותכם בכל הנוגע לאותו עניין.

אז כעת, בעומדי על הגשר, באחד הלילות האחרונים של חורף שחון זה, אני נזכר לי בסימור, אהוב לבי, וכותב לכם שכדאי מאד להכיר. איזה איש נפלא. אני קורא כעת את הגביהו את קורת הגג, בפעם התשעים אולי, ותמיד אני כל כך מאוהב בו. כשאחותו בוכה, היא תינוקת בת כמה חדשים, הוא גדול ממנה בשמונה עשרה שנה, הוא מרים אותה, מקריא לה ספר. אחיו (באדי, אינטלקטואל חביב וחריף שכל, מעריץ מושבע של אחיו הגדול, והוא סוג של אלטר אגו של סלינג'ר עצמו) מוחה: מה אתה עושה? היא לא מבינה כלום. יש לה אזניים, עונה סימור, היא יכולה לשמוע. ובאמת הקריאה מרגיעה אותה, והיא מפסיקה לבכות.

אז אתה מכיר את סימור הכר היטב, ואז אתה קורא את תשעה סיפורים, ובסיפור הראשון הוא מופיע, וגם אשתו הבימבו היפה, ואתה מקבל אגרוף בבטן, ומעיך מתהפכות, וכל זה מעיניים המשוטטות על פני כמה מלים.
בסיפור האחרון מופיע טדי, שהוא מאד מאד סימור. אבל הוא טדי. טדי הטרגדי.
ויש את אזמה, שגם היא סימור, אבל היא גם לא, ועל כן משמשת היא מראה לפניו הטובות. אי אפשר לדעת אם אזמה כותבת לבאדי או לסימור. אי אפשר. הוא מסווה עצמו היטב. כך או כך, גם שם, אגרוף לבטן. לא לאינטלקט. לבטן.

תשעה סיפורים הוא שתי כפפות אגרוף החובטות בך, הקורא, או בך, הקוראת ללא הרף, ללא רחם. כך, ישיר, לתוך המעיים, הכליות, הפנים. לא על מנת שתחשוב משהו, אלא על מנת שתרגיש. וזה כואב. אבל משתלם.

בעקבות הקריאה כתבתי גם אני תשעה סיפורים, הנה הם לפניכם.



1.
קראתי פעם כמה מלים.
הן סיפרו על איש אחד
שהיה קם משנתו
בכל לילה,
ושותה תה או קפה
כשהוא מתבונן החוצה דרך החלון היחיד בדירת מגוריו.

2.
קראתי פעם כמה מלים אחרות.
אלה סיפרו על אדם אחד
שנסע לביתו ברכבת בסוף יום העבודה,
ובמהלך הנסיעה
הוסחה דעתו בשל
סוודר כתום שלבש ילד קטן,
שישב לצד אמו.

3.
קראתי פעם כמה מלים
שכתבה אישה אחת.
היא בילתה את ימיה האחרונים בבית חברתה,
שסעדה אותה עד מותה,
ואשר היתה רוחצת אותה
כל ערב
באמצעות ספוג לח וסבון נטול ריח.
יום לפני פטירתה ביקשה המנוחה מחברתה שתרחץ לה,
כך היא אמרה,
בתמיסה חלשה של מי ורדים.

4.
כתבתי פעם כמה מלים
על אדם אחד
שבנו הבכור רצח את בנו הקטן,
כלומר את אחיו.
האב התעטף בשתיקה נוראה
ולבסוף כתב מגילת אבלים
קדורנית ומלאת חכמה.

(ברשימותיו מכנה האב את בנו "הכל",
משל היה הבן המת
כל הדברים כולם.)

5.
שמעתי פעם כמה מלים
שלא נאמרו כלל.
הדבר גרם מבוכה מסויימת
לי ולבת
שיחי.

6.
איש אחד
נשוי ללא ילדים,
בכור לאביו לאמו
ואח לששה,
יוצא לירח דבש.
אחרי שיחה נעימה ומעט מביכה שניהל עם ילדה בחוף הים
הוא חוזר לחדר בית המלון
ויורה בעצמו.
יקיצתה של אשתו מרעש הירייה
לא משנה את עובדת מותו.

7.
הרחתי לא פעם
את המלה
סרחון
וגם את המלה
סבון יצא לי להריח.
וגם את רעננות, זימה,
דם, פחד.

8.
בתחילה היו כאן מלים אחרות.
מהר משחשבתי
סר חִנָּן מלפני
על כן החלפתין במלים אחרות.

9.
האשה הכי יפה לחשה פעם באזניי
את המלים הכי יפות.
אחרי זמן קצר הפכה האשה למכוערת,
ומילותיה היו לקוצים.
אחרי עוד זמן, הפעם ארוך,
בכתה האשה מעל קברי,
כשסלקה מעליו את הפרחים הישנים, והניחה במקומם
חדשים, צהובים ברובם.

טוב, להיטים רבים להם, לקווין, ואני אף אני הלכתי לפני כך וכך שנים לפזז בפארק הירקון יחד עם בריאן ורוג'ר ואדם למברט ועוד חמישים אלף איש, אשר ניסו, ואף הצליחו, להחיות את זכרו של פרדי מרקיורי הגדול, האיש והקול והאגדה. לטעמי, ולטעמם של רבים אחרים, על כל להיטיו הגדולים מתנשאת יצירה יחידה, מיוחדה ויוצאת דופן, רפסודיה בוהמית שמה (רפְּסודיה בפ' דגושה, כמובן), שהיא נפלאה וסוחפת עד מאד, ועם זאת, חתומה למדי. על כן באתי לשבור את החותם, לפתוח השיר לחברי האתר, אשר רבים מהם חכמים ומשכילים, וודאי נהנים הם מאד כאשר מתנגן השיר ברקע, דרך מקרה או בכוונת מכוון. כוונתי בדברים הללו הנכתבים, להעצים את הנאת המאזינים שיר, על ידי כך שאספר את אשר יכולתי להבין ממילותיו, הצופנות עניינים רבים.

אם כן, נצא למסע האפי והמכונן אל תוך לבו ונפשו של גיבור השיר, שהוא נער צעיר, המגלה כי הגיעה שעתו לעזוב את משפחו ולצאת אל חייו (וכבר כאן נגלה כי משמעות המלה רפסודיה היא מסע אפי ומכונן).



נזכור כי לשיר נפלא ומיוחד זה פרשנויות רבות, ובדרך כלל הוא נתפס כחידתי עד מאד. עם זאת, עיון מדוקדק במילות השיר ובחייו הפרטיים של יוצרו, יגלו בפנינו מציאות נסתרת, שעל־פיה השיר הוא אישי מאד, ומתאר את הקשיים שחווה מרקיורי בתהליך התרחקותו ממשפחתו המסורתית. מרקיורי, כידוע למי שקצת נבר בביוגרפיה שלו, נולד בשם פארוק (פארוך בהגייה פרסית) בולסרה, למשפחה זורואסטרית, וככל הנראה שמרנית. שאיפתו, כך עולה מן השיר, היתה להיחלץ מן המסורת ומן העבר, ולצאת אל חייו הפרטיים – חייו שלו – ולעצב אותם כרצונו. בני משפחתו, אנשי העבר והמסורת, מנסים לעצור אותו. המאבק הזה, הן במישור הפנימי והן בזה החיצוני התרגם בנבכי נפשיותו של מרקורי ליצירה הגדולה הזו:

האם אלה הם החיים האמיתיים? Is this the real life

האם זו רק פנטסיה? Is this just fantasy

נקלעת למפולת Caught in a landslide

אין לברוח מן המציאות No escape from reality

את שתי השאלות הפותחות ניתן גם לפרש כאילו מרקורי שואל את עצמו, האם החיים שאליהם הוא שואף הם החיים האמיתיים, או שזו בסך הכל פנטסיה, המסתירה ממנו את המציאות. עם זאת, משהו בתוכו מבין שאין לברוח מן המציאות, קשה ככל שתהיה. על אף הקשיים (שבהם נבחין בהמשך) רוחו אינה נופלת, והוא ממשיך במסעו לעבר חייו, ולעבר אותה מציאות שממנה אין לברוח. התשובה לשתי השאלות באה בשורות הבאות:

פקח את עיניך Open your eyes

הבט לשמיים וראה. Look up to the skies and see

כלומר, עיניו עצומות כעת, במקום הפיסי והנפשי שבו הוא נתון, ועליו לפקוח אותן על מנת לראות את הדברים כמות שהם, או לפחות בבהירות גדולה יותר.

הילד החולם מתקשה לענות על השאלות, ואינו מבין מדוע נקלע למצב כה קשה, שעליו להקרע בין נפשיותו השואפת אלי חופש, ובין המסורת והמשפחה, שרוצות אותו קרוב לחיקן. הוא פונה אל השמיים, או אל עצמו, ואומר שהוא רק ילד עני, סתם אחד, ולא משנה לו מה קורה, ולאן הולכים הדברים. הוא זורם עם הרוח, ובאשר הולכת היא, הולך הוא:

I'm just a poor boy
Because I'm easy come easy go (שורה זו חשובה לחלק האופראי של השיר)
Little high little low
Anyway the wind blows doesn't really matter to me

והרוח הובילה אותו אל חייו שלו. הוא אינו פארוק עוד, אלא פרדי, ואין הוא עוד אחוז בחבלי עברו. אבל השחרור הזה בא עם כאב, שכן קשור הוא מאד לחייו הקודמים. לפיכך פונה הוא אל אמו, המסמלת את רוחות העבר (נמאס לי להכניס שורות באנגלית, אז נשאר עם העברית שלנו):

"אמא, הרגתי אדם,

הצמדתי אקדח לראשו

משכתי בהדק. וכעת הוא מת"

האדם שהרג הלא הוא עצמו. פרדי הורג את פארוק, ופארוק מת. כעת יכול פרדי לצאת ולחיות את חייו:

"אמא, החיים זה אך החלו

ואני זרקתי את הכל מאחרי גווי."


ההתנערות מן הבית והמשפחה כואבת לו מאד, מכבידה עליו, והוא מצטער שפגע באמו, נציגת השמרנות והקשר לעבר:

"אמא – הו הו הו הו

לא התכוונתי לגרום לך לבכות"

הוא ממש מקונן על הכאב שגרם לה, ומבקש ממנה בכל כוחו שתמשיך לחיות את חייה, כאילו כלום לא באמת חשוב.

"אם לא אחזור עד מחר בשעה הזאת

המשיכי. המשיכי. כאילו דבר אינו חשוב."


בבית הבא ממשיך פרדי לתאר את הקשיים האדירים שבהם נתקל בנסיונו לעזוב. גופו כואב עליו כל הזמן, ואף על פי כן – עליו לצאת ולעמוד מול האמת. שהגיע הזמן, ואין עוד דרך חזרה:

"מאוחר מדי – זמני הגיע." כך. בפשטות.

"רעידות בעמוד השדרה, וכואב לי כל הזמן": מטאפורות לפחדים המלווים את התהליך, ואולי אפילו תיאור ממשי של כאבים פיסיים שפקדו אותו בעת שיצא אל חירותו.

"שלום לכולם, אני חייב ללכת

חייב להשאירכם מאחור ולהתייצב בפני האמת."

האמת היא שהוא פרדי ולא פארוק. הוא איש פתוח, יוצר, אמן מחונן, מוסיקאי, הומוסקסואל. לא משהו שהקהילה והמסורת מקבלות בקלות.

"אמא הו הו הו הו. איני רוצה למות." פרידה אישית אחרונה מאמא, מן העבר, מאימת המוות.

"לפעמים הייתי רוצה שלא להוולד כלל." קולו האחרון של פארוק הצעיר, שהוא, למעשה, מי שחווה את כל הקשיים הללו.
נזכור כי גם קהלת אומר: "…וטוב משניהם (מן החיים ומן המתים) את אשר עדן לא היה, אשר לא ראה את המעשה הרע הנעשה תחת השמש." כלומר, עדיף שלא להוולד כלל וכלל.

כעת מקבל השיר תפנית, והוא הופך למעין הזייה רוחנית מפחידה, שבשיאה מתחולל משפט. האם יתנו לו ללכת, או שמא יימשכו אותו חזרה פנימה:

"אני רואה צללית של אדם." שכן הוא הפך לצללית, ואין הוא עוד ממשי לעצמו. וכן צללית, או צל, מסמלת את הפחדים הנחבאים עמוק במעמקי נפשנו, את האפלה השוכנת בנו ומעוררת לעיתים אימה. נזכור כי קודם לכן אמר השיר – "פקח את עיניך וראה." וזה מה שהוא רואה. צללית של אדם.

"סקאראמוץ'… האם תבצע את הפנדנגו?" הפנדנגו הוא מחול זוגות. כלומר השאלה הנשאלת היא האם תמשיך לפסוח על שתי הסעיפים, האם תמשיך להיות פארוק ופרדי, או שתבחר באחד מהם בלבד. מי אתה? הוא או הוא?

והוא מפחד כל כך לענות:

"ברק ורעם, כה מפחידים אותי.

גליליאו (גליליאו)

גליליאו (גליליאו)

גליליאו פיגארו."
נראה כי כאן המחבר זורק צלילים שטותיים לחלל האוויר, ויש בזה מן האמת. אבל עם זאת נשים לב כי הוא בוחר בשמו של גליליאו, האיש שעמד מול כל הכנסייה, עולם המסורת והעבר, ואמר את האמת: אף־על־פי־כן, הוא אמר, נוע תנוע.
דבר זה רומז לנו שגם הוא, פרדי, יבחר בסופו של דבר באמת, הוא יפעל על פיה בלי פחד ובלי מורא.

כעת פונה אליו הרשות בשמו – שהוא לא פרדי ולא פארוק:

Easy come easy go (שכזכור כך הוא מציג עצמו קודם לכן: Because I'm easy come easy go)

והוא משיב לרשות בשאלה:

"האם תתנו לי ללכת?"

והתשובה:

"בשם האלוהים – לא! לא ניתן לך ללכת."

קולות רקע צועקים:

"תנו לו ללכת"

וגם הוא עצמו צווח: "תנו לי ללכת."

ואנשי הדת בשלהם: "בשם האלוהים – לא!"

והוא מורד ככל יכולתו, ונוקב בשמות השטנים:

"בעל זבוב שומר שד (שטן) מיוחד בעבורי. בעבורי. בעבורי."

דברים אלה מהדהדים את פחדי העבר, איומי הדת והמסורת שטפטפו על אזנו במשך שנים את הזמירות הרעילות: אתה תמות, אתה תלך לגיהינום אם תעזוב אותנו, אם תלך בדרכך שלך ותבגוד בדרך שלנו. לכן הדמויות המוזכרות הן מיתיות, שטניות, שמקורן בדתות העולם, בעבר, במסורת.

והן בדיוק האמצעי שלו לשחרור.

הביצוע האופראי של החלק הזה מדגיש את הדרמטיות שלו, וכן מזכיר בתוכו את פיגארו, מן האופרה הידועה של מוצארט. כלומר התוכן והצורה הולכים יחד, דבר המסמל מצב של מודעות עצמית גבוהה – שלב חשוב ביותר בתהליך העובר על הגיבור, שהוא בעצם תהליך התבגרות של אדם, ביאתו אל מקומו האמיתי בעולם.

כאן מגיע ריף הגיטרות המפורסם בעולם והוא מסמל את השחרור הסופי.

יחד עם השחרור מטיח פרדי את האמת בפני העולם הישן שלו:

"אתם חושבים שאתם יכולים לסקול אותי ולירוק בפני?" כי אני שונה, כי אני אחר. והלא זה יחס הדת לאחר. לפורש. להומוסקסואל.

"אתם חושבים שאתם יכולים לאהוב אותי ולהניח לי למות?" אתם אומרים שאתם אוהבים אותי, אבל אתם לא. אי אפשר לאהוב אדם ולהניח לו למות. מי שאוהב אדם מסויים, צריך להניח לו לחיות את חייו, ולא להגביל אותו ולהביאו אלי דכאון ומוות.

"לא בייבי, אתם לא יכולים לעשות לי את זה (בייבי), אני פשוט חייב לצאת מפה".
זהו, נצחון. אני יוצא מהארון שלכם – ארון הדת והמסורת והפחדים והעבר, ולאחר מכן, בחיי החדשים, אצא גם מן הארון שלי.

לבסוף הוא מבין:

"כלום לא באמת משנה, כל אחד רואה." ובכך הוא מבטל את רעיונות העבר, את הרעיונות שאליהם נצמדים אנשים, ומפריעים לאנשים אחרים בחייהם.

"כלום לא משנה לי/ דבר אינו חשוב לי". תעשו מה שאתם רוצים. רק אל תפריעו לי.



יש להוסיף כי שתי השורות האחרונות, "כלום לא באמת משנה. כל אחד רואה, דבר לא חשוב לי" הן עמוקות יותר ממה שנראה, והן דורשות מחשבה נוספת.
למשל, ניתן לפרשן מנקודת מבט של אדם שכבר עבר הרבה בחייו, ראה הרבה, וחווה הרבה. הוא מבין את המציאות לעומקה, ורואה בעיניו – כל אחד רואה – שאין באמת חשיבות לדברים, כך או כך, הלא אל מקום אחד הכל הולך (גם זה קוהלת).

יחד עם זאת, אין הדברים הללו מבטלים את הקריאה הפנימית לאמת ולשחרור. הדברים הנאמרים מנקודת מבטו של החכם, המשוחרר, הם שונים תכלית שינוי מן הדברים הנאמרים מנקודת המבט של הצעיר המתייסר, המתלבט.

אומר החכם: זה לא באמת משנה במה אנו בוחרים. אלה מלים די מדהימות, ודי מוזרות. אחרי כל המסע הארוך שעבר, אפשר לצפות שהמסקנה תהיה שחשוב להלחם על הדרך, על האמת, על החירות. אבל החכם מבטל את הדברים, כמו אומר שהמציאות שהאדם חווה, החיים היומיומיים, אין בהם ממש, ובאמת זה לא משנה במה תבחר. זהו עוד צעד של התפתחות, אבל הוא שייך למקומות אחרים, ולכן במלים אלה נחתם השיר. מי שרוצה להמשיך וללמוד יכול כמובן, אבל לא כאן, לא בשיר הזה, כי השיר עוסק אך בצעדים הראשונים של מסע אל האמת, וממנה אל החכמה, אל אי החשיבות שבדברים עצמם.

לסיום אוסיף כי רַפְּסוֹדיָה (פ' דגושה) היא שירה אפית – שירה המתארת תהליך התפתחות של גיבור, מצאתו אל איזה מסע, עד הגעתו אל יעדו. דוגמאות לשירה מעין זו הן עלילות גלגמש, הפורשות את מסעו של גלגמש במזרח הקדום תוך הצגת תפישות חברתיות, מוסריות ומטאפיסיות, או האודיסיאה, המתארת את מסעו של אודיסיאוס השב לביתו מן המלחמה.
גם פרדי, כפי שראינו, יוצא למסע של חייו: מבית הוריו אל הבוהמה של לונדון, דרך כל אותם קשיים המונעים מאנשים רבים (וכותב שורות אלה בתוכם), לצלוח את המסע כולו בשלום, תוך מאמצים גדולים וחירוף נפש של ממש.
על־כן קרא לו רפסודיה בוהמית.





וכשתאזינו לשיר בפעם הבאה, שתהיה לכם האזנה נעימה.

להאקסלי גירסה משלו לעולם כזה או אחר. דיסטופיה בכיינית. העולם רע, האדם רע, וזה ילך וייעשה רע יותר. כמה נפלא, כולנו שמחים ומאושרים לשמוע. לאורוול גירסה משלו. גם לפוטין יש גרסה, והוא עמל על כתיבה ברגעים אלה ממש. ימים יגידו מה ייכתב בספר שלו. בכלל, נראה כי לכל אחד, יהיה אשר יהיה, רעיון כלשהו על העתיד, יהיה זה אדם בעל השפעה גדולה או ארחי־פרחי כלשהו. לכל אחד עיניו וחלומותיו, וכל אחד רשאי לעשות בעיניו ובחלומותיו כאשר יחפוץ. ובכן, גם לארחי־פרחי הזה יש עולם חדש ומופלא בראשו, והוא, כלומר אני, משתמש בפלטפורמה הזאת על מנת לשטוח כאן את העתיד הרחוק עד־בלי־די, כפי שראו עיניי, וכפי שחוויתי בחיי, לטוב ולרע.


כך שאין זו סקירה, כאלה יש למכביר, אלא שיתוף. הטקסט נכתב לפני 5 שנים, הוא די ארוך (לא נורא. משהו כמו 20 דקות), והוא דורש ריכוז והתעמקות. אם רוצים לקרוא, קוראים, ואם לא, מפסיקים עכשיו.
לא חובה.
עם זאת, אלה שייקראו, ילמדו וודאי כמה דברים, וחזקה עליהם שיעלו כמה מחשבות מעניינות בראשם. השוער מבקש מאלה שיעמיקו במחשבותיהם, ושיילכו איתן כברת דרך, אל מחוזות לא־נודעו. דבר זה יש בו מן החדווה.

אם כן, עולם חדש מופלא, נטול בכיינות דיסטופית, גירסת השוער:
(לחסכנים: אפשר לוותר על ההקדמה, ולהתחיל מיד מסעיף 1)



על ימים רחוקים עד בלי די

ובכן, ימים רחוקים עד בלי די אפשר להם שישתרעו לאחור, ואפשר להם שיילכו להם לאיטם אל העתיד. בעיקרו מבקש מאמר זה להציץ אל העתיד, אבל רוצה הוא לסקור גם את העבר, על מנת להניח איזה מצע רעיוני שעליו ילך וייבנה החזון לימים שעוד נכונו לנו, וגם לאלה שיבואו אחרינו.

אז בראשית לא היה הדבר, והלא־דבר לא היה את האלוהים, והאלוהים לא היה הלא־דבר. קבוצות נוצריות פנאטיות יוצאות כעת למסע ציד נגדי, אבל אני כבר אינני, כך שאין את מי לצוד, כלומר אני הלא־דבר, אבל לא הייתי בראשית.
במידת מה דווקא הייתי בראשית, יחד עמכם הקוראים, ועם כלל הדברים כולם. דחוסים היינו לאין קץ וחקר בתוך לא־נודע כלשהו, עד שהפך נודע, ומשנודע – הפכו הדברים לשניים, שלושה, רבבה. קבוצות בודהיסטיות פנאטיות יוצאות כעת למסע ציד נגדי, אבל הן אחרו את המועד, שכן קבוצות נוצריות כבר יצאו לדרך, ואין לסגור את הפער.

כעת, משנתון אני לרדיפות קיצוניות עד אין חקר, אוכל לסקור בשלווה את השתלשלות האירועים עד כה:
1) לא היה דבר.
2) היה דבר.
3) את האירוע שבין הראשון לשני מכנים המדענים "המפץ הגדול", והדתיים מכנים "בריאה". הראשונים טוענים כי הדבר פשוט קרה מעצמו, ואין הסבר מניח את הדעת. והאחרונים טוענים כי בריאה דורשת בורא, ועל כן דוגלים הם בסברה כי הבורא הוא שברא את הבריאה.
4) כך או כך, הדברים שנוצרו ברגע הראשוני בעולם המוכר לנו, המכונה יקום, הם אלה: מרחב, זמן, חומר. שטרם היווצרות הדברים אין זה, ואין זה, וגם זה חסר ואיננו. עם אלה, הופיעו כמו מאליהם, חוקי הטבע, (שהם בערך ההתנהגויות של אותם שלשה גורמים, וכן כמה איכויות משנה, כמו מסה, מרחק, מטען וכו'). כרגע נתבונן רק בשלוש האיכויות הראשוניות.
5) נחפש גורם משותף לשלוש האיכויות הראשוניות הללו.
6) מצאנו. גורם זה הוא תנועה. הזמן תמיד נמצא בתנועה*. החומר תמיד נמצא בתנועה. והמרחב הוא התווך, החלל, שבתוכו מתחוללות כל התנועות כולן. עם הזמן השכלנו ולמדנו שגם המרחב עצמו נתון בתנועה, ודבר זה כינינו היקום המתפשט.
אם התנועה היא הגורם המשותף לשלוש האיכויות הללו, אפשר, רק אפשר, שהתנועה קדמה לשלושתן. אבל לא במובן של מעבר ממקום למקום, אלא במובן של שינוי. ראה סעיפים 1, 2.

[* לגבי תנועת הזמן התמידית: בעניין זה יאמר מי שיאמר שבעבור גוף הנע במהירות האור הזמן איננו בתנועה – הזמן איננו תקף. דבר זה נכון הוא, והוא מעניין מאד, ויש לחשוב בו. לא כאן המקום, אבל אינני מתעלם מן העניין. אולי בסוף הדברים אעיר בעניין. ואולי לא.]

7) על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו. שהשבת איכותה מנוחה – והיא עומדת בניגוד גמור לכל הטבע כולו, שהוא בתנועה. והשבת מקדשת מנוחה, ומשימה את האדם חוץ לטבע, וזה מדוייק וראוי.
8) גם תורות המזרח למיניהן, המתרגלות מדיטציות מסוגים שונים, מקדשות למעשה את המנוחה. שם (כמו גם כאן) המטרה היא לעצור את זרם המחשבות, את תנועת המחשבה, ומתוך מנוחת הזרם, להתמלא בדבר הגדול באמת, והוא התודעה.
אבל הקדמנו את המאוחר.

9) קודם לתודעה נוצרו בעולם חיים.
10) ככל הידוע לנו עד כה, החיים נוצרו, התגלו, התגלמו, התחוללו, החלו, התפרצו, נבראו אך ורק כאן, על פני כדור הארץ. אנו יכולים לשער, לנחש, להאמין, לקוות, להעריך, לטעון שהיקום מלא בהופעות נוספות של חיים, אבל ככל הידוע לנו עד כה – חיים נוצרו אך ורק כאן, על פני הפלנטה המרהיבה שלנו.
11) ככל הידוע לנו עד כה – חיים באים מחיים בלבד, ואינם באים מן הדומם.
12) מכאן שהיקום חי. שהחיים מעידים על כח החיים הממלא את היקום. נצרף כעת את כח החיים לשלוש האיכויות הראשוניות שהזכרנו: מרחב, זמן, חומר, כח חיים. נבחין כי ניתן להחיל גם על החיים את תכונת התנועה המתמדת.
13) הדתיים אוהבים לקרוא לכח החיים בשם אלוהים. המדענים אינם אוהבים לקרוא לכח החיים בשם, והם אינם מצרפים אותו למשוואותיהם. הם אינם מודדים חיים, כי אם תכונות של מרחב, זמן, חומר בלבד, וכן את היחסים בין המרחב, הזמן והחומר בלבד.
14) אחרי התפרצות החיים, שאותה נכנה המפץ הגדול השני, התחוללה התפרצות בלתי צפוייה נוספת, והיא תקרא בשם המפץ הגדול השלישי.
15) ברי כי אנו מכוונים אל התפרצות התודעה, וסוף־סוף איננו מקדימים את המאוחר.
16) ככל הידוע לנו חיים מודעים באים אך ורק מחיים מודעים. מכאן, אנו ממשיכים ומסיקים שהיקום הוא חי ומודע, ואפשר שהוא מכוון את האירועים כולם.
17) הדתיים אוהבים לקרוא ליקום החי והמודע אלוהים חיים, ואילו המדענים נותרים בשלהם. לחיים ולתודעה אין מקום במשוואותיהם, בשלב זה.
18) משצירפנו את הדברים כולם, זמן, מרחב, חומר, חיים, תודעה, עלינו (עלי, הכותב, מתוך נסיון חיי ונטייתי הנפשית), להזכיר את רעיון המספר. רעיון זה כה קשה הוא, וכה נשגב, שאין דרך קלה למקם אותו ביחס לחמש האיכויות הראשוניות. אוכל רק לכתוב שהוא כרוך באופן עמוק ובלתי ניתן להפרדה בכל הדברים כולם, ומתקיים קשר מופלא ובלתי אמצעי בין המספר, לבין היקום כמות שהוא.
19) מכאן שעל פי רשימה זו, קיים קשר הדוק בין התודעה ובין המתמטיקה, והן משתקפות זו בזו כשתי המראות הצובאות פתח אוהל מועד.
ככל שיוסיפו לקרוא, ברי הוא כי יבחינו הקוראים בחשיבותם של המספרים לרשימת דברים זו.

(20) נראה כי המדענים והדתיים נמצאים באיזשהו עימות מתמיד, אבל הדבר איננו הכרחי. ישנם אלה האוחזים הן בשיטה זו והן בשיטה זו, והם מיישבים בתוכם את חילוקי הדעות. קשה להם מאד לנסח את משנתם, אבל קל להם מאד לחיות אותה. עניינים הנגועים בתכונה זו יקראו כאן "הידועים". ידועים אחרים הם, למשל, יופי, איכות, טוב, אהבה.
מצד שני ושלישי עומדים החסידים השוטים, הן של זה והן של זה, והם אלה המתעמתים תדיר על רקעים מטופשים כלשהם.
21) אמנם שני הצדדים הניצים אידיוטים, אבל יש להודות כי לרוב הצד הדתי נוטה לאידיוטיזם צרוף יותר.)

22) אנו איננו מצרפים את התודעה לרשימת האיכויות הראשוניות, שכן יש לה מעמד מיוחד ומוזר, ואין אנו יודעים, אבל אנו מבינים. כך שהתודעה גם היא – אפשר שנמנית על הידועים. מדוע אפשר בלבד? שנבדלת היא מהם, שהיא עצמה החווה־היודעת, היא המבחינה ביפה, באיכותי, בנאהב, ואילו אלה – הם אינם מבחינים, אלא נבחנים, הם אינם חווים, אלא נחווים.
עוד נבחין נבחין כי התודעה עצמה אינה חייבת להיות בתנועה, כשאר העניינים הראשוניים. וכתבנו כמה מלים בעניין למעלה, ויש לקוראים לחשוב בדברים, שהם אכן מוזרים עד מאד.
23) אנו איננו יודעים אם התודעה היא שחוללה את כל אשר כתבנו עד כה, או שהופיעה לה יש מאין אחרי זמן ארוך מאד של קיום היקום. אנו עצמנו מאמינים שהיא הגורם הראשוני, ואנו אוהבים לקרוא לה אלוהים חיים ומלך עולם, חכמה בינה ודעת. אנו מבקשים להדגיש עד בלי קץ וגבול, שכח החיים הוא ראשוני, תכונה של היקום, ועל כן אין צורך לדאוג לחיים כלל וכלל. אלה דואגים לעצמם יפה מאד, והם הולכים ומשתכללים עם הזמן, המרחב, החומר, התנועה. אין זאת אומרת שלא מוטלת עלינו החובה לדאוג לחיינו שלנו ולחיי יקירנו – וודאי שמחוייבים אנו בכך – אבל החיים – הם אינם זקוקים להגנתנו ולדאגתנו, כשם שאין הפסל זקוק לדאגת הסלע, ואין הצייר זקוק לדאגת בדו וצבעיו.

24) בבואנו לבחון את השתלשלות העניינים מרגע ההתחלה ועד כה, אנו נשענים על חכמה עתיקה, הקודמת הרבה לחכמתנו אנו, אם בכלל. משפט זה נחוץ לצורך עניינים שיבואו.

25) אם כן, התפרצה לה תודעה ביצור הקרוי אדם.
26) עמוד יסודו של אדם הוא סתירה. האדם הוא יצור סותר, וזה לך סימן ההבחן שדבר הוא אדם: הוא יכול להכיל סתירה. ולא זו בלבד, אלא שמכיל.
הרי לך דרך לדעת אם אדם עומד לפניך: אם יש בו סתירה – אדם הוא, ואם אין בו, הרי שאין הוא אדם. אנו רואים את הסתירה, המסתור, הסתר והמסתורין כאיכויות החיוניות לחיי האדם: זקוק הוא לאלה כאוויר לנשימה, כמזון לנשמה. המסתורין הפועם בו, באדם, הוא כח מניע ומכוון, והוא אשר הביאנו מן המערות הנסתרות בסלע, אל מסתרי החלל והזמן והמרחב והחומר.
27) אלה כמה מסתירות היסוד הפועמות באדם החי: סתירת קיום ואי־קיום. סתירת חיים ומוות. סתירת טוב ורע. סתירת יפה ומכוער. סתירת ימין ושמאל. סתירת פרט וכלל. סתירת מלחמה ושלום.
כך למשל יכול אדם לשאוף לבריאותו, אבל להתנהג באופן הפוגע בבריאותו: לעשן לאכול ולשתות יתר על המידה. יכול אדם לשאוף אל הטוב, ואף לראות עצמו כטוב וכצדיק, אבל בפועל לעשות מעשים רעים מאד. ועם זאת שעושה מעשים רעים מאוד – עדיין יכול הוא להחזיק בתומתו. דבר זה מוזר הוא, חידה הוא. ויש לומר כי כעת ממש, אין הוא מוזר וחידה עוד.

28) הריבוי הוא שמביא את בני־האדם אל הישגים בל־ישוערו. על כן אמר בדברו בפעם הראשונה אל אדם: פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה. שמן הפריון והרבייה עולה טוב לאין־שיעור, ויחד עמו בא גם הרע לאין־שיעור, שאדם יסודו סתירה.
29) עד שמנתה אוכלוסיית כדור הארץ מיליארד איש (1800~ לספירה הנוצרית) הניחו בני־אדם את התשתית לחברה, שפה מדוברת, שפה כתובה, חקלאות, משפט, דת, אמנות, מתמטיקה מדע והנדסה (מבנים, אניות, כרכרות), אסטרונומיה (טלסקופ, גליליאו, קופרניקוס), מלחמה (חישול ברזל), שחמט. עם אלה באו גבולות, זהויות כלליות וזהויות פרטיות, כיבושים, מסים, מלוכה, מבנים חברתיים, חינוך, רציחה תאווה ומוות, צחוק ובכי ועוד ועוד ועוד עניינים מרובים למאות, לאלפים ולרבבות. כן התגלה כבר "העולם החדש", התגלו אוסטרליה וניו־זילנד, ונקשרו זה כבר קשרי מסחר בין מדינות אירופה להודו, סין ויפן. בצרפת כותב פייר דה־פרמה את המשפט האחרון שלו בשולי ספר מתמטיקה, בלא לצרף הוכחה.
30) מרגע התפרצות התודעה ועד שמנתה אוכלוסיית העולם מיליארד איש, חלפו עברו כמאתיים אלף שנה.

31) המיליארד השני דרש רק כ – 130 שנים, על פי הערכותינו הנוכחיות. הוא הביא עמו את גילוי החשמל, הפניצילין, הקרינה הרדיואקטיבית, תורת היחסות הפרטית וגם זו הכללית, המצאת התעופה, המכונית, התקשורת המיידית (טלגרף, רדיו), מלחמת האזרחים בארה"ב, החילונות, מלחמת העולם הראשונה, הקומוניזם, כלי־נשק להשמדה המונית, ראשית הדמוקרטיה המודרנית, זכות הצבעה ובחירה לנשים ושילובן בכח העבודה. ואת החייל האמיץ שווייק.
ב – 1865 מניח גרגור מנדל את הבסיס למדע הגנטיקה, כשמתוך מחקריו הוא מנסח לראשונה את חוקי התורשה. אלה יתפתחו מאד עם הריבוי, עם השנים. מפותחים גם החיסונים הראשונים, ומדע הרפואה רושם קפיצות דרך משמעותיות מאד.

32) שלושה מיליארד איש נמנו בעולם בתוך בתוך 30 שנים נוספות (1960~). המיליארד הנוסף הביא עמו את ביקוע האטום, ראשית תורת הקוונטים, מלחמת העולם השנייה, מסך הברזל, מסך הטלוויזיה, דור הביט, הסיקסטיז, הקמת מדינת היהודים, שילוח האדם הראשון לחלל. חמישים שנים בלבד, ומיליארד ורבע איש, אחרי שהצליחו שני אחים להטיס כלי תעופה פרימיטיבי למרחק של 39 מטרים, שלחה האנושות את נציגה הראשון לחלל. חלום התעופה ששבה את לב האדם מקדמת־דנא, מן הסיפור על דדלוס ואיקרוס, ואולי גם על אליהו הנביא, התממש כבר במיליארד הקודם. אבל עכשיו הוא התממש בהגזמה.
33) ואת מכונת החישוב הראשונה (1943), הטרנזיסטור (1947) , השבב הראשון (1958), את שפות המחשב קובול ופורטרן, ולבסוף את ראשית האינטרנט (1969).

34) 14 שנים בלבד נצרכו למיליארד הרביעי.

35) מה שדרש בתחילה 200,000 שנה, דרש כעת 14 שנים בלבד. פחות מאחוז אחד של אחוז אחד.

36) המיליארד הרביעי הביא עמו את הירח. צעד קטן לאדם, אמר ניל ארמסטרונג בשידור ישיר לעולם, ומיליונים רבים שצפו בשידור, לא יכולים היו להאמין למראה עיניהם. הצייד־לקט, איש המערות, צועד על הירח, משחרר מגובה החזה שלו נוצה של בז ופטיש. הוא ואנחנו רואים את שני האובייקטים נוחתים יחד על אדמת המאור הקטן. תצפיתו של גליליאו, אדם מעידן קדמון, פרה־מיליארדי, אוששה על־פני־הירח בידי אדם מן המיליארד הרביעי.

ועוד הביא איתו המיליארד הזה את מלכוד־22, את מאה שנים של בדידות, את השתלת הלב הראשונה (1967), ואת אלביס ודילן.

37) עוד 13 שנים חולפות, והנה חמישה מיליארד בני אדם על פני הפלנטה. הפלאפון נולד. האינטרנט עדיין בחיתוליו. על סף המיליארד הבא, ב – 1985, נרשם דומיין הדוט קום הראשון, Symbolics.com. כמה סמלי.
ב – 1977 משוגרות החלליות וויאג'ר 1 ו – וויאג'ר 2 אל החלל. וויאג'ר 2 היא זאת שמשוגרת ראשונה. השתיים נושאות עמן דיסק מוזהב, ועליו מראות קולות ולחשים מכדור הארץ, ומעט מחכמת האדם, היא חכמת היקום שהתלבשה בייצור מוגבל מאד, מעוות ומקסים כאחד.
עוד הביא המיליארד החמישי את זכרון דברים המרהיב ליעקב שבתאי (1977), את תינוק המבחנה הראשון (1978), את אפל ומייקרוסופט, ואת המחשב האישי הראשון.

38) את ראשית המיליארד השישי מקדמת נפילת מסך הברזל. או להיפך. 12 שנה בלבד נדרשו למיליארד הזה, והוא, כמיליארדים שקדמו לו, מביא עמו את מתנותיו.
האינטרנט תופש, והוא מתפשט במהירות. האנושות מעלה אל הרשת את כל טובה ורשעתה, את כל מאווייה, פחדיה, ענייניה, יהיו אלה חברתיים, כלכליים, מיניים, סתמיים.
האיחוד האירופי מוקם, ובשנת 2002 יהפוך היורו למטבע של רוב מדינות האיחוד.
ב – 1990 משוגר טלסקופ החלל האבל אל מסלולו סביב כדור הארץ. הוא עתיד להוסיף ידע שעד כה היה בחזקת נעלם, לא־מודע, בל־ישוער.
ב – 1995 מוכיח אנדרו ווילס הבריטי את המשפט שכתב פרמה הצרפתי בשולי ספרו, שלוש מאות שנה קודם לכן, טרם עידן המיליארד הראשון.
ב – 1996 מצליחים המדענים לשבט את הכבשה הנודעת בשם דולי, והיא ממשיכה לחיות עד שנת 2003. עד אז, אל תוך המיליארד הבא, יפענחו המדענים 99% מן רצף המלא של הגנום האנושי. מעט אחר כך, יפוענח גם האחוז האחרון.

39) עוד 12 שנה חולפות, והנה שבעה מיליארד. גוגל, רשתות חברתיות, סמארטפון, ביוטכנולוגיה. חורף ערבי, מלחמה בסוריה, נדידת עמים, פוטין, טראמפ, ארדואן, ברקסיט, ואווירה מחשמלת של מלחמה עולמית. הדמוקרטיה, כפי שהכרנוה במאה ה־20, שהותאמה למדינות לאום ולאוכלוסייה בת שניים עד שישה מיליארד, הולכת ומשנה פניה לבלי הכר. נושאי הדגל הדמוקרטי הופכים כמעט מבלי משים לכוחניים בואך פשיזמוס, ובמקומות מסויימים מבקשות ממשלות לאסור על שימוש במילים ספציפיות, להחדיר תחתן מלים חדשות. המהדורה ה־12 של מילון הניוספיק הולכת ונכתבת, הפעם לא בספר, אלא במציאות. אפשר שהדמוקרטיה במתכונתה המוכרת, החיובית, סיימה את תפקידה ההיסטורי. אפשר שלא. מיליארדים יגידו, או כמו שנהוג יותר לומר, ימים יגידו. בתוך כל אלה עולה מאוד מעמדן של סין ושל הודו בזירה העולמית.
ב – 2010 מצליח צוות מדענים בראשות קרייג ונטר ליצור ד.נ.א מלאכותי, ולהתאימו אל תא חי, שרוקן מן הד.נ.א המקורי שלו. התא ממשיך לחיות עם הד.נ.א החדש, המלאכותי, מעשה ידי אדם.
ב – 2012 עוזבת החללית וויאג'ר 1 את מערכת השמש, והופכת לגוף הראשון, והיחיד עד כה, לעשות כן. בני האדם גדלו מספיק על מנת לעזוב את הבית, להרחיב בכל יום ויום את רדיוס תודעתם, פרסק פה פרסק שם, רגב אחר רגב. (ויש לומר כי עדיין לא עברה ולו פרסק אחד, ולו פרומיל אחד של פרסק אחד, ויחלפו מיליארדים רבים, וימים רבים עוד יותר, עד שתעשה כן, אם בכלל).
ב – 2017 מצליח צוות מדענים מקליפורניה להנדס ד.נ.א חדש לחיידקי אי־קולי. עד כה, בכל החיים כולם, ראינו ד.נ.א בן ארבעה בסיסים: A, T, C, G. כעת מתקיים בעולם יצור חי, חיידק, בעל שישה בסיסים A, T ; C, G ו־ X, Y שני הבסיסים החדשים.
כלומר, יצרנו חייזר. ממש כך.

40) הגענו.

41) שאלה: מדוע סקרנו את ההיסטוריה באופן שסיקרנו, ומדוע ספרנו את המיליארדים בקפידה יחסית?
42) תשובה: 42.
43) תשובה אחרת: ניסינו להתחקות בראשי פרקים בלבד, ותוך הזנחה של עניינים רבים מספור, אחר ההישגים שהביא עמו כל מיליארד. מדוע? משום שאנו רואים בריבוי, על־פי דברי התורה בראשית, גורם מפתח בהתפתחות האנושית. הריבוי איננו אוסף מקרי של בני אדם, החיים יחד זה לצד זה, על כל הבעיות מחד – והנפלאות מאידך – שחיים מעין אלה מביאים עמם. הוא עצמו, הריבוי, ריבוי האדם, הופך לאיכות המשפיעה על צורת חיינו, על קורותיהם.
אפשר למדוד את התפתחות האנושות על פי זמן. כך נהגו בני האדם הסוקרים את ההיסטוריה עד כה. כעת נפתח פתח לבחון את הדבר דרך פריזמת הריבוי, מספרם של בני־האדם בכל דור ודור.

44) ברור כי ריבוי בני האדם מחייב ריבוי של מוחות. אדם אחד – מוח אחד. מיליארד בני אדם – מיליארד מוחות. את הופעתו של כל מוח בעולם אנו מכנים בשם אירוע.
45) נשים לב שוב כי מספר השנים שנדרשו להתחוללות של מיליארד אירועים ירד ממאתיים אלף שנים לשתיים עשרה שנה בלבד. מה שהתחולל במשך מאות אלפים בשנים, נדחס כעת לכדי עשור אחד, עשור וקצת.
46) לתופעה זו נקרא התכווצות הזמן.
47) היא מוחשית מאד, התופעה הזאת, ורבים מבני האדם החיים כאן ועכשיו, חשים אותה על בשרם. הזמן רץ, הזמן עף, הזמן בורח, אומרים הם, הרגע התחיל ינואר, הרגע סיימתי את התואר, אני בן חמישים עכשיו, איך עברו השנים.
48) על פי הבנתנו, ריבוי המוחות יוצר רשת עצבית ענקית על פני כדור הארץ כולו, והיא משקפת באינספור דרכים את מגוון הרעיונות של התודעה האחת. על פי אמונתנו, וכאן כבר עולה מאליו חזוננו, המוחות המרובים ימצאו את הדרך לתקשורת מיידית וישירה ביניהם. האינטרנט הוא עדות מובהקת לכך. המלחמה ההולכת ומתקרבת היא עדות נוספת, אחרת. מלחמת העולם השלישית בא תבוא, והיא תהיה, בין היתר, תוצאה של מלחמת התודעה העולמית, המתחוללת ברשת.

49) על אף שהחכמנו עד מאד, עדיין זקוקים אנו למלחמה על־מנת להלחם זה לזה, ולא על־מנת להלחם זה בזה. מלחמה ושלום – עניין שמסתירות היסוד הוא. מלחמה – עניינה הלחמה. חום הלב ואש הקרב מתיכים את האוייבים זה לזה, קושרים אותם, הופכים אותם לאחדים הנלחמים בעצמם ואל עצמם, ולאו דווקא לשני צדדים הרוצחים זה את זה.
50) כולם רוצים שלום, ואף על פי כן מלחמות מתקיימות תמיד, בכל זמן, בכל מקום. זו הסתירה שפועמת בנו, ואשר אוסרת עלינו להתנוון אל תוך מצב של שלום נצחי, או להתנוול בתוך מצב של מלחמה נצחית. אנו זקוקים לשני הצדדים, כשם שטבעת מוביוס זקוקה לצדה האחד, הבודד. (וזאת – על פני הציר האורכי שלה בלבד. על הציר הרוחבי היא מקיימת שני צדדים, ככל הדברים כולם).

51) אם כן – החזון.

52) חזוני מסתכל אל ימים רחוקים עד מאד. כל עניין ופרט שאינם נכללים בקטגוריית הרחוק מאד, אין הם מענייני, ואין לי שיג ושיח עמם. לא יהודים וערבים, לא טראמפ ופוטין, לא הסתדרות וועדי עובדים, לא מיילי סיירוס ולא סיירוס ואנס, לא אף־אחד ושום־דבר מענייני העולם הזה, הנידונים בגסות ובטמטום ברשתות החברתיות וברשתות התקשורת באופן רציף ומתמיד. כל אלה זרים הם לי, ואין בהם חיים כלל וכלל. רק צל־חיים, פרש, דומן, טחב, רקב, בוקי־סריקי, דברי שטות והבל, בוקות מבוקות ומבולקות.
[עם זאת, אם המחיר שדורשות קסיני, ג'ונו, חלליות וויאג'ר אחת ושתיים, ביו־טכנולוגיה, אינטליגנציה מלאכותית ומעבדים קוואנטיים, רעיונות מתמטיים חדשים ומיליארדים רבים של בני אדם המניחים את התשתית אל השלב האבולוציוני הבא – אם המחיר לכל זה הוא מינונים הולכים וגדלים של צריכה מרובה כל־כך, והשמנה וסוכר ופורנו ותרבות סלבריטאית, המביאים לקהות ולטמטום חושים, הרי שהדברים הללו כולם הכרחיים הם, ולפיכך מקובלים עלי בכל לב, משום שהם מהווים את הגוף, על כל יפעתו ומכאוביו, המספק למוח המתפתח שמעליו את כל האנרגיה שהוא צריך, על מנת להשתכלל במסלול התפתחותו.
כלומר אנו מציגים כאן מבט רך יותר במה שהוציא מאיתנו זעם רב מדי בסוף הפסקה הקודמת, וזה מתיישב עם הסתירה הקיומית, וגם חכם יותר, שלם יותר, משום שאנו נמנעים מלהציג את הדברים באופן אחד, קודר וחשוך ומריר, אלא באופן אחר, המניח לדברים להיות כמות־שהם, עם כל קהותם וגסותם, שאינה נעדרת מהם גם באופן ההסתכלות הזה, הרך.]

53) לעומת זאת, מעייני מכוונים אל ושואבים מן: התורה, התודעה, המתמטיקה, האסטרונומיה, הטכנולגיה, אחדות התודעות, אלהים, המרחב, החומר, הזמן והחיים. כל השאר, כאמור, הבל הבלים הוא, עם שהוא מחוייב ונחוץ, גם זה כאמור.

54) בעוד זמן מסויים, כך מתנסח לי חזוני, כשתעבור האנושות איזה סף, ותספור מסה קריטית של אירועים, יתחולל בעולם מאורע מופלא. שניים או יותר, שהם בחזקת נפרדים בתודעתם, יצליחו, בדרך מקרה או בדרך טכנולוגית, למזג את תודעותיהם הנפרדות לכדי תודעה אחת מאוחדת. האחד או האחת יוכלו לראות דרך עיני חבריהם את הצבע האדום, ובכך להוציא מן האש את הערמון הפילוסופי, וכך יוכל לעשות גם החבר או החברה. האחד יאכל משהו, נאמר תפוח, והאחרים יחושו את טעמו של אותו התפוח בפיהם, אף־על־פי שאין בפיהם דבר. האחד וגם השני יחושו זה את כאבו של זה, יטו אוזן למשאלות לבם הכמוסות של חבריהם שמנגד, ישמעו את השיח הפנימי המתחולל בנו תדיר, יחלמו אלה את חלומותיהם של אלה, ובקיצור – יתרחבו.
לא ידעתי, תאמר מי מהן, שתפוח יכול להיות טעים כל־כך, והשני יחייך או תחייך, ובו בזמן ירגיש את פליאתה של חברתו. גם אני לא, הוא יאמר. תחילה, אומר אני, אפשר שתאחז בהם בעתה. שכן בהתאחדותם נעלמים הם אל תוך החדש, הגדול, אבל אט אט יתרגלו, יתמסרו, יאחדו תודעותיהם לפרקי זמן הולכים וגדלים, לומדים את המשותף להם, לומדים את המפריד ביניהם, לומדים את החדש. ואז, כאן או שם, יווצר זוג נוסף שכזה. ועוד זוג או שלשה או רביעייה וכו'. ועוד ועוד. וכל צביר כזה, יערוך ניסויי תודעה שכאלה, מצרף גורם שלישי, ואולי גם רביעי וחמישי. עד מהרה תיווצרנה קהילות הולכות וגדלות של מוחות חיים, שוקקים, הלומדים זה את סודותיו של זה, ומצרפים את יכולת החישוב העצומה שלהם על מנת ללמוד עוד על היקום וסודותיו. הקהילות תתחברנה זו לזו, ואנו נראה ערים מודעות, ארצות מודעות, יבשות מודעות, עד שיום אחד, באיזו שעת צהריים נהדרת, יאחדו כל המוחות את עצמם זה עם זה, ויהפכו למח אחד עצום, החוקר את עצמו ואת סביבתו באופנים שאין לשערם.
האדם, כמות שהכרנוהו עד כה, יהפוך עורו וחברבורותיו, ואפשר שלא ייקרא אדם עוד. בצער רב וביגון קודר נפרד מן היצור הנפרד, המקסים, המחליא, המזוויע, היפה, האוהב, הצוחק, הבוכה, הבונה וההורס, ונפנה מקום ליצור החדש, המאוחד, החושב, אשר כן השילוח למחשבותיו החדשות הוא המוח שלנו, הקטן, הנפרד, המוכר והאהוב. האנושי.

55) אותו מוח, כך מראה לי חזוני, אפשר לו שיהפוך את כדור הארץ כולו לגופו שלו. ולאט לאט ילמד המוח לשלוט בתכונות הפיסיקליות של הכדור. שליטה במהירות הסיבוב סביב הציר, במהירות הסיבוב סביב השמש, במרחק ממנה, קצת קרוב, קצת רחוק, על פי הצורך באותו הרגע. ומשום שזמנה של השמש קצוב, תיאלץ התודעה הכללית האחת לחפש לה שמשות אחרות להפליג אליהן.

56) אפשר שתקח איתה את הכדור כולו, משייטת עליו בחלל משל היה ספינה גדולה, מכוונת לאיזו שמש חדשה, המתאימה לשימור החיים, להקיף את השמש החדשה, ללמוד אותה ואת סביבתה.

57) אבל זהו תיאור מוגבל מדי של העניינים הבדיוניים בהם אנו עוסקים כאן. אני מבקש להפליג עוד בחזון התודעה האחת, ולאפשר לה להגיע לקיימות אנרגטית מוחלטת, שאין לה עוד צורך בשמש או גשם על מנת להתקיים. יודעת היא להפיק את כל האנרגיה הדרושה לה מתוך הכוכב הלכת עצמו, מתוך המעטפת הלוהטת שלו, או אולי מתוך גרעינו. או משניהם. בכל מקרה, מחסור לא ייוודע עוד לאותה תודעה אחת, שכעת, משייצרה לעצמה סביבה בטוחה מספיק, תלך ותשכלל את עצמה עוד. אותו כח חיים, אחד מכוחות היסוד הפועלים תוך היקום, ואשר מפעם בנו בכל עת ובכל שעה, יפעם בעוצמה רבה באותו יצור חדש, מוזר, מאוחד ועל־כן אחר, וידחף אותו אל גבולות חדשים, בלתי נודעים עדיין.

58) כיצד ישכלל הדבר המשוכלל הזה את עצמו עוד? ובכן, אם בחיים עסקינן, הרי שעל ידי ריבוי, הוספה. התודעה האחת תעתיק את עצמה אל פלנטות נוספות, שולחת גשושות תבוניות אל עבר פלנטות מתאימות, בונה ספינות חלל ותחנות חלל עצומות, וכל אלה הולכים גם הם בדרכה, ומשכפלים עצמם בתוך היקום כולו.
עד מהרה, ובאין זמן בעצם, הולך ומתמלא היקום בינה.

59) אם דברנו קודם על מסה קריטית של אירועים ( או: Critical Brain Mass), הרי שכעת מדברים אנו על מסה קריטית של בינה. בשלב מסויים, כשתיווצר מסה מעין זו, יהווה הדבר צעד ראשון במילוי היקום כולו בבינה, תהליך שהחל בראשית הדברים, והגיע לנקודת קיצון מסויימת כאשר חיברו שני אנשים כלשהם, נקרא להם אדם וחוה, את תודעותיהם הנפרדות לכדי אחת.

60) בסעיף 24 כתבנו כי אנו נסמכים על חכמה עתיקה, הקודמת הרבה לחכמתנו אנו. כעת אנו מסבירים מדוע: אותה חכמה עתיקה מלמדת, שביום מן הימים שטרם הזמן, בֵּרְאָה הַבִּינָה את עצמה ממקומה, (כשם שמבראים חורש, כלומר מפנים אותו ממקומו), והניחה לעולם להיווצר בתוך החלל־הפנוי, תוך שהוא נשען על קצת מאותה בינה קדמונית, מה שקראנו אנו חוקי־ הטבע. בתוך אותו חלל וחוקי־טבע, טבעה אותה בינה יצור־שמעל־לטבע. היא קראה לו אדם, והניחה לו ללמוד את סתירותיו בעצמו. סתירתו הראשונית, אם־כן, היא היותו יצור שבתוך הטבע, מעל לטבע. אם נחזור כעת לסעיף 7, נבין מדוע כתבנו על כן ברך את יום השבת ויקדשהו, שכן תוך־הטבע זה תנועה, ומעל־לטבע זה מנוחה. שאין לך דבר בתוך הטבע שאינו בתנועה, אלא התודעה האנושית, שיכולה לדומם את עצמה, ויחד עם עצמה את השמש בגבעון, ואת הירח באיילון. סעיף זה מוקדש לחברתי אמה שם־בה, והיא יודעת מדוע.

61) כלומר התהליך הוא כזה: יקום מלא בינה, ועל־כן אין בו שום דבר אחר. הבינה מפנה עצמה ממקומה, ומאפשרת לדבר אחר להתקיים. זה נקרא בריאה. הבריאה מתמלאת אט־אט בזמן, מרחב, חומר, חיים, תודעה. תודעה זה אדם. האדם מגלה בהדרגה את מקומו בעולם, ומתחיל למלא מצידו את היקום באותה בינה שרוקנה עצמה ממקומה. בסופו של דבר מתפתח האדם מייצור נפרד אל ייצור אחדותי, מחובר, חדש, לא־אדם עוד, אבל שמקורו מן הבינה שבאדם. כך שניתן לצייר שהאדם משיב את בינת היקום למקומה, ובכך הופך הוא לכמו־אלוהים. אם נדמיין את התהליך הזה שוב ושוב, נקבל משהו שהוא כמו נשימת האלוהות: את פינוי הבינה נדמה לנשיפה, ואת המילוי לשאיפה, והחיים – הם המתקיימים בתווך שביניהם. נשימת האלוהות הופכת לנשמת האלוהות ולנשמת האדם כאחד. ועל כן אמר בסוף הדברים כל הנשמה תהלל יה הללויה. וכן אמר סוף דבר הכל נשמע, אבל אנחנו נדרוש סוף דבר הכל נשמה.

החיים הם כח ראשוני הטבוע במארג הראשיתי של היקום. אין הם ניתנים להריסה. לחשוב שניתן להרוס את החיים, זה כמו לחשוב שניתן להרוס את כח הכבידה. לא שייך.
החיים יילכו ויתעצמו כהרגלם, וכהרגלם יעברו שינויים ותנועות, בעוד אנו, כמות שאנו היום, נלך בדרך־כל־בשר, כשאנו יודעים ומבינים שמתוכנו יצמח השלב הבא של החיים. אנחנו אדמת הדור הבא, אנחנו המים והאוויר, הדשן, הזבל, המעדר, המחרשה והגנן, וטוב לנו לשמוח מאד על היותנו חוליה כה חשובה בשרשרת החיים שנמשכת ונמשכת, וסוף נראה אין לה.

62) וזה החזון לימים רחוקים עד בלי די.





































* ותודה ליעל באקדמיה, שסקירתה אפשרה לי.

פעם אחת, בתוך מעי גס של גוייתו הנרקבת והמצחינה של כלב מת מאד, התגדלה לה טיפת מים אחת, התגדלה עד מאד, עמדה ושאגה בקול גדול:
"והרי אין אוקיינוס", ובטמטומה הוסיפה שני סימני קריאה: אחד עבור קהיון הלב, והשני עבור גסות הרוח. שמעוה הטיפות האחרות, והרכינו ראשיהן בעצב ובייאוש, גם קצת ברחמים, על טיפשותה של אותה הטיפה, המתגדלת מאד בעיני עצמה. "משעממת עד זרא", חשבו הטיפות בלבן, וקיוו עד לבלי קץ ליום שייתאדו, יתמזגו חזרה עם האוקיינוס הגדול (שאיננו, כך שבה וצווחה אותה טיפשה טורדנית), שכן כאשר יקרה הדבר, יחדלו סוף סוף מלשמוע את דברי ההבל של חברתן הקטנה ועדת חסידיה השוטים.

לסוף הדברים התאדתה הטיפה, ככל הטיפות כולן, התחלקה לפרודותיה, וראה איזה פלא, שבה אל האוקיינוס הגדול. התביישה הטיפה עד מאד, כמה טיפשה הייתי, כמה טפשה הייתי, וכך המשיכה והמשיכה, עד אשר שככו יפיחותיה, ונטמעה גם היא במקור המים החיים, העצום, הקריר והטוב.

ובינתיים, במעיו הנרקבות של כלב מת אחר, עמדה טיפה אחרת, התגדלה עד מאד בעיני עצמה, וצווחה בקול גדול: "והרי אין אוקיינוס". לחברותיה לסחי, המודעות לטמטומה הבלתי רגיל של חברתן, לא נותר אלא לגלגל עיניהן, לנוע בין ייאוש מטפשותה הידועה, ללעג על המחזוריות הצפוייה לעייפה.

יש אומרים כי על כן קראוה "מחזור המים בטבע".

אזהרות: ארוך מאד, עמוס לעייפה, דורש זמן רב, ומלא ספויילרים. עם זאת, קוראים שטרם ראו את הסרט, יימצאו כי הדברים הכתובים כאן לא ייפגמו בהנאתם מן היצירה. להיפך - יעמיקו את חדוות הצפייה, שכידוע לכל מי שראה, אינה פשוטה כלל. אלו אשר ראו - עשויים גם הם להפיק תועלת מן הכתוב, ואלה שלא מתכוונים לראות, וסתם רוצים לקרוא קצת מלים - עשויים ללמוד משהו חדש או ישן, תלוי בנחמן שבהם.




אז מה רוצה קובריק לומר, ולמה ה.א.ל משתגע?

הוא משתגע כי השתילו בו סוד.

זה הכל.

נתחיל מבראשית, כפי שראוי:

בראשית ברא קלארק, ארתור סי קלארק, את "הזקיף" (The sentinel). זהו סיפור מד"ב קצר המספר על מפגש עם הלא־נודע. במקרה דנן, הלא־נודע הוא חפץ טטרהדרלי העטוף בשדה אנרגיה כלשהו. בני האדם מגלים את החפץ כאשר בהגיעם אל הירח, ובאופן טבעי מתעוררת סקרנותם. הם מתחילים לבדוק אותו ואת שדה האנרגיה שסביבו. הם לא מגלים הרבה, אבל בחקירתם הם מגלים כי החפץ משדר אותות קבועים אל החלל. הם ממשיכים לחקור עד אשר הם מסירים את השדה שסביבו. משעשו כן, מפסיק החפץ לשדר את אותותיו.
הסיפור נגמר במלים הבאות (בתרגום חופשי): "היה זה רק עניין של זמן עד שנגלה את הזקיף ונפתח אותו. כעת הפסיק החפץ לשדר את אותותיו, ואלה אשר אמונים על קבלתם, יפנו את מחשבתם אל עבר הארץ. ייתכן שהם ירצו לעזור לציוויליזציה הצעירה שלנו. אבל הם לבטח מאד מאד עתיקים, ואלה, בדרך כלל, מקנאים בצעירים עד כדי טירוף".
סכנה? אולי. ככל הנראה.
בכל אופן, כך נגמר הסיפור. חולפות כמה שנים, והסיפור מעובד לסרט בידי סטנלי קובריק וארתור סי עצמו. בו־בזמן כותב קלארק את הנובלה "2001: אודיסיאה בחלל". הספר יוצא לאור אחרי שהסרט יוצא לאקרנים. עם השנים קלארק קצת כועס על החיבור בין הסיפור לבין הספר, אבל החיבור נקבע בַּהָכָּרוֹת, ואין כאן מקום לפתיחת הדיון מחדש.

וכאן נגמרת הסקירה הקצרה הזו, ואנו שבים ומתפנים לשאול את השאלה המופיעה בכותרת של הפוסט הזה: למה ה.א.ל משתגע?
את התשובה כבר גילינו. אבל גילוי זה אינו גילוי של ממש, משום שגילוי מתרחש בנפש, ולא באוזן או בעין. כלומר, קוראי מאמר זה יודעים כבר לומר "ה.א.ל השתגע כי הוא נושא סוד", אבל אין באמירה זו כדי להפעימם, כדי להפיח בהם התרגשות, חיים, שמחה וגיל. כל גילוי אמיתי מלווה בתחושת שמחה. לכן גיל. גיל-וי (למשל: גיל גיל חמור דביל שפירושו, בין היתר, שמח לך חמור אידיוטי וחביב שכמותך, משום שמחר תמות באחת מן הדרכים בהן מתים בני אדם, ותהיה דרך זו טובה ככל הדרכים כולן. סליחה על ההתפרצות הרגשית ועל הסטייה מן הנושא). נחזור לענייננו. אם כן, כדי לענות על השאלה, עלינו לסקור את הסרט בעיון רב, שלב אחרי שלב, ולאט־לאט לחשוף את רבדיו השונים. אגב כך, נבין את דבריו העמוקים והיפים למאד מאד.


פרק ראשון: זריחה (ארץ חדשה)
שמש. מישורים רחבי ידיים, ריקים מאדם, מלאים בצמחייה.
בעלי חיים ממינים שונים מתקיימים זה לצד זה במרחב הפתוח. אנו מתמקדים בקבוצת קופים. הם צמחונים בשלב זה של התפתחותם. אנו נותרים איתם איזה זמן, ואט־אט הם משתנים. לנגד עינינו הם הופכים תוקפניים יותר ויותר. הם קרניבורים כעת.
בשלב מסויים מתגלה בפניהם איזה מונולית* חתום ומסתורי (בניגוד לסיפור, המונולית אינו טטרהדרלי, אלא מלבני. תיבה מלבנית ענקית, שחורה וחתומה). הם צווחים ומרקדים סביבו, אבל דבר אינו קורה.

לכאורה, דבר אינו קורה.


אחר כך מוצא אחד הקופים שלד ישן, של איזו חיה שנטרפה. פר, אולי. הוא מרים את אחת העצמות, ובמקרה מכה בעזרתה באדמה, ובעצמות אחרות המוטלות עליה. על־פי הסרט זהו ארוע אפי ומכונן, ואנו יודעים זאת משום שקובריק משתמש בכלים קולנועיים חזקים: הסצינה מוקרנת בהילוך־איטי, יש קולאז' קצר, וברקע מתנגנת היצירה "כה אמר זרתוסטרא" (המחולקת לתשעה פרקים. הפרק הנשמע כאן הוא הפותח, ושמו: זריחה). בסוף הסצינה הקוף אינו מכה בעצמות כך סתם, אלא מכוון אל הגולגולת המוטלת לפניו, ומנתץ אותה בכח רב.
זוהי סצינה עצמתית מאד (על־שום המוסיקה, ההילוך־האיטי, הדרמטיות בתנועותיו של הקוף, הקולאז' של בהמה ענקית הנופלת אל הארץ) ובו־בזמן חידתית. ביושבך אל מול התמונות את/ה ודאי תוהה בינך לבינך: מה לעזאזל אני רואה כאן?

לאחר מכן נאבקות שתי קבוצות של קופים על מרחב מחייה. על מים, בעצם. מנהיגי הקבוצות נלחמים זה בזה, והקוף בעל העצם מכה בעזרתה את יריבו. הוא חובט וחובט בו עד מוות, ואליו מצטרפים חברי קבוצתו. הוא משתלהב מאד מן ההרג ומן הדם, וזורק את העצם אל־על. אנו עוקבים אחרי מעופה והיא הופכת לנגד עינינו ללוויין המקיף כוכב, ולא זו בלבד, אלא שהוא מקיף את הכוכב לצלילי "הדנובה הכחולה".
סוף פרק ראשון.

*מונולית עם ת', שכן זהו התעתיק מאנגלית: monolith – סיומת th מתעברתת כ – ת'.

פרשנות

קובריק מתאר את האבולוציה כפי שהוא מבין אותה, מבראשית ועד ימינו אנו. מן השקט התמים והחובק־כל ששרר בארץ, ועד השקט המצמית של מרחבי החלל.

על־פי הבנתנו, קובריק מבין את האלימות ככלי מקדם התפתחות: בתחילה אכלו הקופים צמחים בלבד, ורק אחר־כך, משעברו לאכול בשר, באה התפתחות משמעותית ביותר. זוהי, כמובן התגלות המונולית בפני הקופים.

מהו מונולית זה? ככל הנראה, החתום המוחלט, האחר. אלוהים, אם תרצו. הוא נותר קבוע ובלתי־משתנה לאורך הסרט כולו, כלומר לאורכה של כל ההתפתחות האנושית (זאת משום שהסרט מראה לנו את כל תהליך ההתפתחות, מן הלא־נודע הבראשיתי, אל רעו ואהובו, הלא־נודע האחריתי). אין זה משנה מהי רמתו הטכנולוגית של החי־המדבר, ועד לאן הגיע במחקריו – החפץ הזה נותר תמיד כשהיה: חתום, שחור, אחיד, לא מפוענח ולא מובן, ויותר מכל אלה – מסקרן עד מוות. עד מוות אני כותב, ולא בכדי.

משהתגלה המונולית, או משגילה את עצמו, חלה התקדמות – הקוף מגלה, באופן אגבי ומקרי, את יכולתו להשפיע על דבר אחד באמצעות דבר אחר. העצם שבה השתמש כך סתם, בלי סיבה, אולי מתוך שעמום, הפכה לפתע פתאום לכלי בעל יכולות. לטכנולוגיה. הקטע הזה הינו כה דרמטי, משום שהוא דרמטי באמת (לא אוהב את הצורה "דרמתי"). מדוע? משום שהוא ראשיתה של הטכנולוגיה שהולידה דברים נפלאים כל־כך, כמו־גם דברים נוראיים עד מאוד. לפיכך, ברורה הצמדת פרק הזריחה מתוך "כה אמר זרתוסטרא" לסצינה, משום שאכן־אכן, כאן מנצנצת לראשונה זריחת האדם, ברגע המצמית הזה, בפרימאט המכה ללא־רחם באדמה ובעצמות היבשות, מתוך אקסטזה מפוארת של כח ועצמה.
בסצינה הבאה משמשת העצם את הקוף שמצא אותה, על־מנת להרוג את יריבו מן הקבוצה האחרת. הם נאבקים על מים, ובמהלך המאבק מכה הקוף בעל־העצם את יריבו, וחברי הקבוצה המובסת בורחים מן המקום. (נזכור כי קודם לכן ראינו סצינת מאבק דומה, על אותו מקור־מים, שהסתיימה בהסתלקות הקבוצה המפסידה, בלא שהיה צורך בהרג). מעשה ההרג מעיר את דמיו של הקוף השולט, משלהב את כל ישותו, עד שהוא משליך את העצם מידו, והיא נוסקת לה וממשיכה בריחופה עד לחלל. חיבור זה בין העצם לבין הלוויין מלמד אותנו שמבחינה עקרונית השניים זהים – הם מייצגים טכנולוגיה. העצם מתגלגלת באוויר ובזמן, הרבה מאד אוויר והרבה מאד זמן, והופכת ללווין. הלווין מקיף את כוכב הלכת ארץ, כשברקע נראה הירח, תחנות חלל ורכבי חלל למיניהם, וכל זאת לצלילי "הדנובה הכחולה". הרי לפנינו באור כמעט ליטרלי לגלגוליה של הטכנולוגיה – מראשיתה העצמותית, הפרימיטיבית, ועד אחריתה המשוכללת וְהַכֹּה מרשימה, שהיא אמנם מעודנת יותר (הואלס של שטראוס), אבל גם מסוכנת אלפי־מיליוני מונים, אם לא למעלה מזה.

לסיכום פרק זה נאמר שראינו כאן את הדברים הבאים: ראשית, התפתחות טבעית, התגלות על־טבעית (מונולית), התקדמות (טכנולוגיה), מוות (מלחמת הקופים), ועוד התקדמות טכנולוגית (לוויינים).


פרק שני: זריחה (שמיים חדשים)
אנו עוברים לעידננו, כאמור, דרך המטאמורפוזה עצם/לוויין. החיים כבר משוכללים מאד והתקשורת, אמצעי התעבורה, המחשבים וחקר החלל נמצאים באי־אילו נקודות קיצון מקומיות (אבל לא מוחלטות).

על הירח מתגלה מונולית, זהה לזה (או זה בדיוק), אשר הכרנו בעידן הקודם. אנשי כדור־הארץ מבקשים לחקור את המונולית, שלטענתם נטמן בקרקע בכוונת מכוון, לפני כמה מיליוני שנים. קבוצת אסטרונאוטים נשלחת לבחון את הפריט המעניין: הם מגיעים אל המונולית, נוגעים בו בכפות ידיהם העטויות כפפות, מסתובבים סביבו, ואף מבקשים להצטלם בסמוך לו. בעת הצילום נשמע לפתע קול חזק מאוד, וחברי הקבוצה מניחים את כפות ידיהם על מסכות החמצן, כמו מנסים לסתום אזניהם מפני הרעש, אך ללא הועיל. הם נופלים, מתים. יש תחושה של אסון גדול, ועם זה מתקיימת אי־וודאות גמורה בנוגע לסיבת המוות, לגורם שהשמיע את הצליל הנוקב, שהמית את קבוצת החוקרים.

פאוזה

חללית מחקר שעל סיפונה חמישה נוסעים ומחשב אינטיליגנטי, ה.א.ל, נשלחת אל כוכב הלכת צדק (נציין כי בספר יעד החללית הוא דווקא אחד מירחיו של שבתאי). שניים מן הנוסעים, דייב (המפקד) ופרנק, נותרים ערים, ואילו השאר מורדמים לתקופה ארוכה, כשהם נתונים בתאים קריוגניים המשמרים את מערכות חייהם. ה.א.ל מפעיל את כל מערכות החללית ולא זו בלבד, אלא שהוא גם מפקח על תקינות פעולותיהן. בנוסף, הוא מתקשר עם השניים – משוחח איתם, משחק איתם שחמט, וכל זה כחלק ממשימותיו - על מנת לשמור על חדות המחשבה של הנוסעים ועל בריאותם הנפשית. הוא גם מתראיין לטלוויזיה, לתכנית של ה – BBC. באחד מנסיונותיו לפתוח בשיחה עם דייב, הוא שואל אותו על חשאיות המשימה, ומזכיר שמועות בנוגע לאיזה דבר אשר התגלה על הירח. פרנק פוטר אותו כלאחר־יד, ואומר לו, פחות או יותר, "אל תדאג. כשנגיע, יספרו לנו את פרטי המשימה". הוא לא מוטרד כלל.

למן־אותו־הרגע מתחיל המחשב לגלות "התנהגות" מוזרה, הדומה במקצת לסימני־עצבנות, אם נדמה זאת להתנהגות אנושית. הוא מאתר תקלות שאינן, מתקשר באופן מוזר, ודייב מחליט להשביתו מפעילות. ה.א.ל מגלה את הדבר, ומשיב מלחמה שערה. בשעת הכושר הוא הורג את פרנק, ולאחר מכן את שלושת חברי המשלחת הנתונים בהיברנציה. דייב נותר לבדו, ובמאמץ עליון מצליח להשבית את ה.א.ל. הדבר אורך זמן רב, ולכל אורכו של הקרב המתחולל, פונה ה.א.ל אל דייב ושואל אותו שוב ושוב: "מה אתה עושה, דייב?"
דייב, שיודע כעת שה.א.ל "איבד את זה" נותר בשתיקתו, ואינו מדבר עוד אל המחשב (כך נהג גם ה.א.ל כלפי דייב בשלב הראשון של המאבק). ה.א.ל מגיע אל סף ייאוש, ורגע לפני שהוא מושבת, הוא אומר את מילותיו האחרונות: "אני פוחד, דייב" (כאן מתקיימת אירוניה מסויימת, שכן קודם־לכן אמר המחשב, "אני חושש שאינני יכול לעשות זאת" – I'm afraid I can't do that – כשהוא משתמש במלים I'm afraid על דרך השימוש המטאפורי, הניבי שלהן. בסוף הדברים הוא משתמש בהן כהווייתן, להביע פחד של ממש). עם כיבויו עולה הודעה שהוקלטה מראש על־ידי אנשי כדור־הארץ, ובה הם מגלים לחברי המשלחת את מטרת המשימה – לחקור את האותות שנשלחו מן המונולית שהתגלה על־פני־הירח, אל שמיו של כוכב־הלכת צדק. ההודעה מספרת להם כי ה.א.ל מיודע בפרטי המשימה, וכי הוטל עליו לשמור על הפרטים בסוד. [ואכן, בשלב מסויים במאבק ביניהם, (לפני שה.א.ל עוטה שתיקה על עצמו ואינו שועה עוד לדבריו של דייב), אומר ה.א.ל לדייב כי המשימה היא חשובה מכדי לאפשר לאדם כלשהו לסכן אותה. מכאן שהוא יודע את מהותה].

סוף פרק שני.

פרשנות:

מתכנתיו של ה.א.ל, בתמימותם, הייתי אומר, הטילו עליו לשמור סוד. הם סברו כי האינטיליגנציה הרבה שלו, תאפשר לו לבצע את תפקידו. אוסיף ואומר כי ככל שאני רואה את הדברים, הם אפילו לא העלו על דעתם את האפשרות שיכשל במשימה זו, או שהיא תכביד עליו כל־כך, עד שתביאו לידי טירוף ורצחנות. למען האמת, יש לומר, הוא לא נכשל בתפקידו. הוא קיים אותו, אבל באופן מעוות מאד. אחת הדרכים לשמור סוד, היא להרוג את כל מי שמסביבך. מחשב, החושב באופן ליניארי, רציונלי, מחפש דרכים לבצע את תפקידו. בהיותו מחשב הוא חסר־רגשות, בכלל זה רגשות מוסריים. לכן גם דרך של הריגת חבריך למסע נלקחת בחשבון כאחת מן האפשרויות לפעולה. בו־בזמן, בעת שה.א.ל ממלא אחר ההוראה לשמירה על הסוד, הוא מפר הוראות אחרות שקיבל, הנוגעות לשמירת חייהם של חברי הצוות, שאפשר לחשוב שמניעת מידע מהם, מהווה סוג של סיכון חיים. מנקודת מבטו, עליו להכריע כעת בין חובתו לשמור את הסוד (דבר המסכן חיים), לבין חובתו לדאוג לרווחתם של אנשי הצוות בספינה. נקודה זו מכילה סתירה בין פקודות שונות, ועבור ה.א.ל, כמו עבור כל מחשב, זוהי נקודת משבר אמיתית. היכולת לשאת סתירה היא איננה ממהותו, והוא אינו יכול להכריע. הוא "משתגע". הוא הורג.

שמירת סוד היא פעולה מורכבת מאד. על שומר הסוד מוטל משא כבד, ומאבק קשה מתחולל בתוכו. מחד קיים הרצון לספר את הסוד, לגלותו, לשתף את הסביבה בתוכנו, ומאידך קיימת החובה לשמור עליו מכל משמר, להעלימו מעיניים ומאזניים זרות. הקושי הולך ומתגבר, ככל שמשך נשיאת הסוד הולך ומתארך. לפיכך, במהלך האבולוציה האיטית שלהם, פיתחו בני־האדם אמצעים לשמירה על סודות. לא רק אמצעים טכנולוגיים, אלא אמצעים נפשיים, ואף חברתיים, שיאפשרו להם לשאת את סודם. הביטוי "סוד שיח", בהקשר זה, מביא לידי ביטוי את המתח בין שמירת הסוד לבין הרצון להשיחו, להעבירו הלאה, לגלותו. והנה הגענו מן הסקירה הקודמת שעסקה בפרדוקסים וסתירות לנקודה זו, אשר בה, לטעמי, מתגלה עמוד היסוד האנושי: היכולת להכיל סתירה. ולא זו בלבד שיכול האדם להכיל סתירה, אלא שהכרח הוא לו. הרי לך עדות: אם אין שם סתירה – זה לא בנאדם.


[היכולת להיות גם טוב וגם רע, להראות פנים לכאן ולכאן, אולי לאהוב מישהי ולפגוע בה, אולי לשאוף לבריאות אבל להסתכן, או לעשן, או לרצות לשמור על גזרה ועם זאת לאכול יותר מדי, או לוותר למרות הרצון להשיג, או להשיג דבר למרות שמאסת בו, לשקר רגע אחד ובמשנהו לומר אמת נוקבת, לא לציית, כן לציית, אדם חושב שהוא טוב למרות שהוא עושה דברים רעים עד מאד, אחר חושב שהוא רע, למרות שאחרים רואים אותו כחביב ונדיב, ובאמת איננו רע. כל איש וכל אישה עם סתירותיהם, עם פחדיהם, עם אהבותיהם ועם נפשם השסועה, כאשר כל נפש מבטאת את הסתירה בדרכה שלה מחד, ומאידך – אם בוחנים פרטים רבים – מתגלה דמיון עצום בין הדרכים הנפרדות הללו. כל אלה ועוד ועוד חיים פועמים ושוקקים בתוכנו בכל רגע נתון. ואין דבר אחד מבטל את חברו, ואין דבר אחד מוציא את משנהו. יחד מתקיימים, זה לצד זה, כאשר פעם נוטה לכאן, ופעם אחרת לשם, ואין דרך בטוחה ללכת בה, ואם יש דרך אסורה, הרי שילכו בה רבים, ואם יש דרך בלתי־אפשרית, הרי שתמצא יום אחד אפשרית. כך פרצנו את הגבולות אל האוויר, אל החלל ואל הים, וכך הגענו אל ראשי ההרים הגבוהים, וכך יצרנו אמנות וספרות ושירה ובידור, ובנינו ערים ובתוכן מגדלי ענק, ועוד ועוד יוצרים אנו, בלא הפסק כלל, מתוך הכאוס המתחולל בפנים, מתוך צורך, מתוך שעמום או ביד המקרה, הכל הכל מתחולל וחי ופועם ובועט ומנחם ושומר ומתקיף גם יחד, וכל זה מתאחד לכדי אחד יחיד ומיוחד, האדם, שאם נברא בצלם, הרי שצלם זה סתירה הוא. הייחוד וְהַדָּמִיוּת הולכים יד ביד, הפרט והכלל גם־כן, וכך גם הטוב והרע, הנצח והזמן, החיים והמוות, העשיר והדל, כולם משקפים את כולם, כל הכחות פועלים ביחד ובו־בזמן, באופן שאינו ליניארי (דוגמת מחשב), באופן שאינו ביו־מכני (דוגמת בעלי־החיים), אלא באופן טמיר ונעלם, כוללני, פעמים רבות דיסהרמוני, פעמים אחרות הרמוני למופת. כאשר באים אל הסרט הזה (או אל כל יצירת אמנות אחרת, או אל בחינת מצבים אנושיים כלשהם), עם ההבנה בדבר עמוד היסוד הזה הניצב בבסיס האנושי, עניינים רבים באים אל מקומם, ומתרחבת הבנת הדברים לאין־קץ].

כעת, ה.א.ל, בהיותו צעיר לימים, איננו מצוייד במנגנונים הנפשיים הללו. כמו שכתבנו – סתירה איננה ממהותו. ככל שאתה רואה בסרט, בני האדם אינם מתייחסים אליו כאל בעל־נפש, אלא כאל ישות אינטיליגנטית בלבד. הם אינם נזהרים בכבודו, לא משום שהם רעים, אלא משום שהם אינם רואים בו יישות שיש להיזהר בכבודה. כך, יכול דייב לפטור את דאגותיו של ה.א.ל כלאחר־יד, ואין הוא מוצא צורך לנחמו, להרגיעו, להפיס את דעתו, על־אף שה.א.ל מגלה סימני אנושיות. לזאת נדרש הסרט כאשר ה.א.ל מתראיין לתכנית של ה – BBC. בסוף הראיון איתו פונה המראיין אל דייב, המפקד, ומעיר כי במהלך הראיון יכול היה לחוש שהמחשב אפילו גאה בתפקידו. אמירה זו חשובה לסרט, משום שהיא מעידה על־כך שניתן להבחין בניצוץ אנושי הטמון במחשב, שמסוגל להעביר בדבריו יותר מאשר הוא אומר. את הניצוץ האנושי הזה מציג קובריק באופן בלתי־אנושי לחלוטין, באמצעות עין מלאכותית בצבע אדום. אפילו לא עין. סתם נורה אדומה.
השילוב בין חוסר ניסיונו של ה.א.ל במצבים מורכבים, סותרים, לבין הסתירה שהושתלה בו בלא־יודעין, מוביל אותו לטירוף, לרצחנות ומשם לאבדון. ברגע האחרון לחייו, לפני שהוא מנותק ממקור־הכח (ואפשר לומר: מוצא להורג), הוא הופך לייצור אנושי ממש. מילותיו האחרונות, "אני פוחד", הן מילותיו של אדם. מחשבים אינם מפחדים.

כאן, בנקודה זו, עלינו לעצור את ההרהור הזה, ולהרהר מחדש. עלינו לשאול מה בעצם קרה כאן? מה נשתנה? מה ראו עיני הבשר, מה ראו עיני הרוח?

אלה הם דברי:
בני האדם הגיעו למדרגה חדשה – אלוהית. הם בראו ייצור בדמותם. יצור מפוחד, רצחני, מקסים, עדין, חושש, גאה, דואג, מבולבל. קפיצת המדרגה שהתחוללה בנבכיו המתכתיים/סיליקוניים של ה.א.ל, היא עדות לקפיצת מדרגה נוספת, שהתחוללה בה־בעת, בקרבם של בני האדם: הם הפכו בוראים. הם הפכו אלוהיים. וכמו אלוהים שלנו, עליו מסופר שהיה בורא עולמות ומחריבן, כך ברא האדם את ה.א.ל, בראו והחריבו. כשלונו של האדם איננו כישלון קולוסאלי. זהו כישלון מקומי בלבד, שהוא חלק מתהליך התפתחותו של אדם. תחילה התפתח מן החייתי אל האנושי, וכעת בא השלב הבא: מן האנושי אל האלוהי.
בשלב הזה אין האדם (המין האנושי כולו, המיוצג על ידי דייב) מבין את אשר קרה לו. מבחינתו הוא הציל את עצמו, שמר על חייו. הוא קיים את מצוות "ונשמרתם לנפשותיכם מאד" ואת מצוות "ובחרת בחיים". אבל נוכח האיום הכה מוחשי בהכחדה מוחלטת, הוא קיים את המצוות הללו בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו. [כאן ניתן, אולי, לדבר על עשייה של דבר כלשהו בכל לבב נפש ומאד, ועל ההתרחשויות הנלוות לכך, אבל נראה כי אין זה המקום להרחיב. די בדברים אלה, המעטים].

על כל פנים, דייב נותר בחיים, ה.א.ל מת. על־פי פרשנות זו, דייב נותר בחיים, והיה לאיש אחר. הוא הותמר, קפץ מן המדרגה אנושית אל זו האלוהית, הבוראת, המחריבה, אך הוא עדיין אינו מבין זאת. על־מנת שיבוא לידי הבנה, עליו לעבור שלב נוסף.

לסיכום פרק זה נאמר שראינו כאן את הדברים הבאים: התגלות (מונוליט), מוות (חברי הצוות החוקרים), התקדמות (הכרתית/תודעתית: מחשב הופך אנוש, אנוש הופך אלוה), מוות (רצח חברי הצוות, הוצאתו להורג של ה.א.ל).


פרק שלישי: זריחה (שמיים חדשים, ארץ חדשה)
דייב ממשיך במשימה שאליה נשלח. הוא מגיע אל שמי צדק ורואה, שוב, מונולית ענק המרחף שם. הוא יוצא מן החללית בתא חלל קטן, ומכוון אותו אל המונולית. כשהוא מתקרב קורה דבר מוזר מאד – ירחיו של צדק והמונולית מיישרים קו, ואז, לפתע פתאום, נסחף דייב הנמצא בתא החלל, אל מערבולת מטורפת של צבעים וצלילים. פניו של דייב מעידים כי הוא חווה קושי עצום, וכי אולי הוא פוחד, חושש לחייו. המסע דרך המערבולת, מעין שער־לא־נודע, מתארך מאד. קובריק אינו מוותר כאן. הוא לוקח את הצופים יחד איתו דרך השער, והם חווים את הקושי למשך פרק־זמן ארוך ומייגע מאד. אנו רואים מפעם לפעם את פניו המעוותים של דייב, שאינו שולט עוד במתרחש. הוא מובל אל אשר הוא מובל, ואין לו יד בְּדבר עוד. כעבור איזה זמן הוא מגיע למה שנראה ככוכב, ותבניות נוף נגלות לעינינו. הן אינן מוצגות כרגיל, כי אם בתמונת תשליל. תמונות הנוף מתחלפות בעינו הקרועה של דייב, וגם היא נראית בנגטיב. העין קרועה לרווחה כאילו ראה האדם הנושא אותה מראות מפעימים. ואכן ראה. בשלב מסוים אנו חוזרים לתמונה רגילה, ואנו רואים את עינו של דייב באור רגיל. אנו מביטים בעין, שגם היא, מצידה, מביטה במשהו. אנו רואים מבעד לחלון התא חדר כלשהו. איננו יודעים מה טיבו של חדר זה.
אנו רואים כעת את תא החלל ניצב בחדר (מדיום שוט). התמונה חוזרת אל תוך התא, ואנו רואים את דייב הרואה אסטרונאוט בחליפת חלל אדומה (חליפתו של דייב). דייב רואה את עצמו, ועצמו רואה אותו. זה מוזר קצת. קלוז-אפ על פניו של האסטרונאוט. אנו רואים שזה דייב, מבוגר יותר, בתוך החליפה. כעת אנו מקבלים את נקודת המבט של האסטרונאוט, ואין רואים עוד את תא החלל. הוא משוטט בחדר ואחר כך רואה דלת פתוחה קמעה. הוא מתבונן בעד הפתח ורואה איש אוכל. גם זה קצת מוזר. גם קצת מפחיד. האיש מפסיק לאכול ומסתובב אל נקודת המבט. הוא מתבונן בנו, ואנו מפרשים כי הוא מתבונן חזרה בדייב האסטרונאוט. אחרי מבט קצר הוא שב ומסתובב אל השולחן, ואז לפתע קם. קשה עליו הקימה. הוא זקן. הוא בא אל נקודת מבטנו, אל המקום שממנו ראה אותו האסטרונאוט. הוא עובר דרך הדלת, מסתכל, כמו מחפש משהו, ומגלה כי החדר ריק. אז הוא חוזר לאכול בחדר השני. אנו רואים את החדר השני, והוא זהה לחדר הראשון. הוא אוכל עוד מעט, ואז מפיל בטעות כוס אל הרצפה. היא נשברת. הוא מתכופף להרימה, עצוב מאד, ורואה איש, כנראה את עצמו – אנו כבר יודעים – זקן ביותר ושוכב במיטה. שוב, כך נראה, הזקן נמצא בחדר זהה לשני החדרים האחרים. הוא מתבונן במשהו, מרים אליו את היד. אנו רואים את המונולית, אותו אחד (מונו) שהתגלה הן בראשית ימי עולם, הן באמצעיתו וכנראה גם באחריתו, עומד למרגלות דייב הקשיש והגוסס. הוא חתום ונסתר ומוזר כתמיד. הזקן רואה אותו בדיוק כפי שראוהו הקופים, וכפי שראוהו בני־האדם על הירח.
אנו מקבלים לראשונה את נקודת מבטו של המונולית, והנה במיטה שוכב תינוק. זהו תינוק יפה, קצת מוזר וקצת שונה מן התינוקות שלנו. הוא מוקף בהילת אור.
התינוק, שזכה לשם "תינוק הכוכבים", עדיין מוקף בהילת האור, נמצא עתה בחלל. הוא מרחף בסמוך לפלנטת ארץ, מסתכל בה, אולי מחייך, אולי לא.
סוף הסרט. (וסליחה על הארכנות, אבל הפרטים נחוצים)

פרשנות
אכן, נפל דבר. אבל אל לנו להקדים את המאוחר.
עומד אדם, נציגו האחרון של המין האנושי בחלל, נציגו האחרון בכלל – יש לומר, אל מול דבר חתום ומוזר. הוא אינו שולט עוד בהתרחשויות, הוא אינו שולט בשום־כלום, יש לומר. הדברים המתרחשים מתחוללים בסמוך לו, והוא עצמו חלק מן ההתרחשות, ויש אף לשער כי כל ההתרחשויות הללו נועדו עבורו. ובכל זאת, קודם לכל האירועים הללו מתרחש נס. כמו התמלאה איזו נבואה, מתייצבים בקו ישר כוכב הלכת צדק, ירחיו והמונולית הענק (השונה מן האחרים בגודלו).
(מצב זה, של התיישרות כל הירחים על קו אחד, הינו בלתי אפשרי, על פי מה שקראתי באחד האתרים הבוחן את מידת נאמנותו של הסרט למדע. אבל סרט הוא סרט, ושם זה אפשרי). כעת נפתח שער, ודייב עובר דרכו.

השער הזה הוא שער לתודעה חדשה (שמיים חדשים), וככל הנראה, גם לגוף חדש (ארץ חדשה). המעבר דרכו אינו נעים ונחמד. הוא מעבר המוחק את כל ישותך, ומשעברת בו – אינך עוד אתה.

שער זה מביא את גיבורנו אל מקום שבו הזמנים כולם מתקיימים במקביל, ולא זו בלבד, אלא שהתקיימותם בצורה זו אינה מפתיעה איש. ככה זה היה תמיד. דייב רואה את עצמו, ועצמו רואה אותו, ופעם הוא צעיר יותר, ופעם מבוגר. הדבר הזה אינו מונע ממנו מלאכול את ארוחתו, לבדוק את חדר האמבט, או לשכב במיטה ולחכות למותו.

כאן אנו חוזים לראשונה בתודעה החדשה, אבל איננו מבינים אותה עדיין. וגם לא נבין עד שלא נבוא אליה באמת. כלומר, את ואתה, הקוראים מלים אלה, ואני, הכותב אותן, נבוא אליה ממש. ובכל זאת, בסרט, איננו מבינים אותה משום שהיא עדיין כלואה בגוף הישן, הגוף הנחמד והטוב שלנו. נחמד, אבל, מה לעשות, די מוגבל כשלעצמו (ועם זאת, בנה ערים, ביקע אטום, יצא אל מרחבי החלל, אהב אישה ואיש). בבואנו אל מיתתו של האיש, ואל מיטתו, אנו רואים את דייב השוכב במיטה, זקן כולו, בן אלפיים אולי, אולי יותר, אולי פחות (ייתכן גם שהוא בן תשעים, או מאה, או ששת אלפים. אינני יודע.) אנו רואים שהוא מצביע אל עבר המונולית. הדבר הנפלא כאן הוא שהמונולית נותר חתום כשהיה. הוא הדבר הקבוע שאיננו משתנה לעולם, אין זה משנה באיזו תודעה אתה נמצא. כמו אומר הסרט שמסתורין תמיד יהיה, שאלוהים, לצורך העניין, תמיד יהיה. ולא זו בלבד, אלא שהוא תמיד יהיה חתום בפנינו. ועוד אומר שמסתורין (שורש ס.ת.ר – ממנו עולות ופורחות המלים סתירה והסתתרות) חיוני לחיים: שה.א.ל, משנחשף למיסתורין, הלא הוא הסוד שהושתל בתוכו, הפך מדומם חסר־נפש לחי בעל־נפש.

או אז, לראשונה בסרט, אנו באים אל נקודת מבטו של המונולית/אלוהים. אנו רואים כיצד הוא רואה אותנו – כתינוקות יפהפיים ועטופים בהילת אור. אנו יפים בעיני האלוהים, ובעלי כוחות נפלאים, ואנו יכולים לרחף בין כוכבים, ולשלוח חיוך אוהב לצור מחצבתנו, כוכב הלכת ארץ. אנו מגלים כאן, כבמקומות רבים אחרים, את הלידה שלאחר המוות, את האמירה שהמוות איננו סופי, שהוא רק שלב בדרך לדבר חדש, טוב יותר אולי. כך, לפחות, אנו מקווים. טוב, כך, לפחות, אני מקווה.

לסיכום חלק זה נאמר כי ראינו התגלות (המונוליט המרחף בחלל והסתדרותו עם ירחי צדק על קו אחד), התפתחות (מעבר דרך השער, שינוי בתפישת הזמן), מוות (של דייב), ו…לידה/ראשית.

סיכום הסרט כולו:

1. הסרט מתאר את האבולוציה האנושית, מטרום־אדם לעל־אדם (אם נרפרר לניטשה ולכה אמר זרתוסטרא שלו המופיע כאן בגרסתו המוסיקלית), או ליצור הבא שנהיה, מבלי לכנותו בשמות פילוסופיים כאלה או אחרים. רק נאמר כי יצור חדש זה ניחן באהבת אלוהים השכלית. או שהוא מגלה יחידתו. אבל די בכך.

2. כל שלב בסרט טוען כי שלבי ההתפתחות האנושיים כרוכים במוות, בקשר שאינו ניתן להתרה. פעמים יהיה זה מוות אלים, ופעמים מוות שָׁלֵו. בכל מקרה, המוות הוא הכרחי על מנת שתהיה התקדמות. אלימות, מתח בין גורמים שונים ובקיצור – קונפליקט, הם מקדמי עלילת חיינו.

3. זה סרט טוב. צפו בו. גלו דברים שנסתרו מעיני. למדו מהם. למדו על עצמכם, על חייכם, על מותכם.

תם מאמר זה אך לא נשלם.

תודה שקראתם בו, אם קראתם בו.

ולוואי ותשלימוהו אתם. בשכלכם ובגופכם.

זו לא סקירה:


סתירה היא עמוד יסודו של אדם, כך מאמין כותב שורות אלה. אמנם גלוי הדבר לכל, באשר בני אדם מחזיקים עמדות שונות בעניינים זהים, ואף מתנהגים פעמים רבות כנגד עמדותיהם הם. כך למשל רוב מוחלט של בני האדם רוצים להיות בריאים, ובתוך אותו רוב גדול של בני אדם, ישנם אלה הבוחרים לעשן, למשל, או לאכול יותר מדי, או לנהוג מהר מדי, על אף שברור להם שכל הדברים הללו פוגעים ממש בבריאותם, או עשויים לפגוע בבריאותם עד כיליון. ועם זה שיודעים הדבר בוודאות, הם עדיין נוהגים בניגוד לעצת עצמם, כי לי זה לא יקרה. האם פרדוקס? ובכן, כן.
ואין זאת שאני אומר כי כל אדם מכיל סתירות. זה נכון, כאמור. אני אומר שעמוד יסודו של אדם הוא סתירה, וכי עצם הלוז של אדם, הדבר המבחין אותו משאר נבראים, הוא כי יש בו היכולת להכיל סתירה, ולא בכוח בלבד, אלא מכיל סתירה בפועל. אם עומד לפניך אדם הריהו מכיל סתירה, ואם אינו - הרי שאינו אדם. ומכאן שעמוד יסודה של התבונה הוא היכולת לפעול בתוך מצבים סותרים, ואם חפצה נפשה של האנושות לייצר בינה, הרי יהא עליה למצוא דרך ללמד מחשב להתאבד או לרצוח או שניהם, ובאופן פחות קיצוני - להמשיך לפעול גם כאשר מגיע הוא ללופ איגיון אינסופי המצוי בתוך הקוד שעל פיו הוא פועל. זו בינה. בינה מלאכותית היא לפעול אך ורק על פי היגיון. בתוך כל הדברים הללו מצוי הסבר נפלא לאודיסיאה בחלל 2001, ואולי בעתיד אעלה את הפרשנות לסרט על עמוד הספר.

נמצא איפוא, שבלימודו את תורת ההגיון, ובתוך זה לימוד פרדוקסן, לומד האדם את עצמו, כשם שעושה תמיד, בכל פרט ופרט אשר יתהווה או ייעשה תחת השמש או תחת גלגל הירח (הידעת? בפילוסופיה של ימי הביניים חלקו החכמים את השמים לגלגלים, כמו שכבות בצל, והגלגל הנמוך ביותר נקרא גלגל הירח. מתחת לגלגל הנמוך ביותר הציבו אותם פילוסופים את כדור הארץ, וכינוהו "העולם שמתחת לגלגל הירח", שהוא שם נפלא לספר, שיר, פסל, כיתוב על מצבה וכיוצא באלה).

הספר מציג פרדוקסים שונים - חלקם מובהקים וחלקם מובהקים פחות. נמצא כאן למשל פרדוקסים של תנועה (החץ, הצב), של התייחסות עצמית (אני תמיד משקר), של זמן, ושל פילוסופיה של המדע. הכותבת מתעכבת על פרדוקס העורבים, שעל פיו כל העורבים שחורים, או, כך ממשיך הפרדוקס - כל מה שאיננו עורב איננו שחור. שתי הטענות הללו שקולות, כך אנו לומדים מתורת ההיגיון (כלומר - אם טענה א' נכונה הרי שב' בהכרח נכונה, ואם וטענה ב' נכונה, הרי מכריחה את נכונות טענה א'). מתוך כל זה על־כן ניתן לצפות שמה שיחזק את הטענה האחת, יחזק גם את האחרת, באשר הן טענות שקולות. פרדוקס העורב טוען שאם אנו רואים מרחוק איזה חפץ לבן, ואנו חושדים שדבר זה הוא עורב, עלינו ללכת ולבדוק את הממצא החשוד. אם כן, הולכים ובודקים, ומתגלה כי אותו לובן חשוד הוא נעליים לבנות. אהה, צווחים אנו בחדווה, אלה נעליים לבנות, זה לא עורב בכלל. מכאן אנו מחזקים את הטענה השנייה - שכל מה שאינו שחור - אינו עורב. אבל אם אנו מחזקים את הטענה השנייה, והיא שקולה לראשונה, נמצאנו טוענים כי נעליים לבנות מחזקות את הטענה שכל העורבים שחורים וזה קצת אידיוטי. שומו שמיים, הייתכן?

ובכן, כותב שורות אלה, שטוב מותו מחייו, בא עם פתרון לפרדוקס העורבים, והריהו מובא לפניכם בפירוט רב.

פרדוקס העורבים והפתרון האינסופי:

טענה:

כל העורבים שחורים.

טענות שקולות:

1. אין עורב שאיננו שחור.

2. כל מה שאיננו שחור, איננו עורב. (או: אם זה לא שחור, זה לא עורב)

מדוע טענות אלו שקולות?

משום שאם אחת מהן נכונה, הרי שגם האחרות נכונות, ולהיפך.

כעת, אנו מניחים שתי הנחות, או נצמדים לשני עקרונות:

1. מקרים פרטיים מחזקים טענות כלליות. ככל שירבו מקרים פרטיים כלשהם, כך נוכל לטעון טענה כללית בגינם.

2. טענות שקולות יקבלו חיזוק מאותם המקרים הפרטיים.

כלומר, אם ראיתי עורב אחד שחור, הרי שעובדה זו תאשש את טענת המקור וגם את שתי הטענות השקולות לה.

או: אם מקרה פרטי א' מאשש טענה A, הרי שמקרה פרטי א' מאשש גם טענה שקולה לה A1.

נתמקד ביחסים שבין טענה שקולה 2 (כל מה שאיננו שחור איננו עורב) לטענת המקור (כל העורבים שחורים).

נצייר בדימיוננו מצב שבו אנו רואים מרחוק איזה דבר לבן. אנו חושדים בדבר לבן זה שהוא עורב, ובכך הוא מפריך את כל הטענות. אנו מתקרבים לדבר זה ומגלים כי הוא נעל. נעל לבנה. מיד מתפוגגות חשדותינו ואנחת רווחה עצומה נפלטת מפינו. "זה איננו עורב", אנו קוראים בצהלה וברינה, "זו נעל".

[הערה: החשד שעלה בנו הוא בעייתי עד מאד, שכן הטענה סותרת את החשד המיותר שעולה בנו. לו היינו מקבלים את הטענות כפשוטן, ועובדים איתן כמות שהן, הרי שמראש לא היינו מגיעים לנקודה הבעייתית, הכביכול פרדוקסלית. שהרי אם כך, הרי שכל טענה איננה בטוחה. דוגמא:
טענה: אפרת אוהבת את שמר.
טענה: שמר אוהב את ניצן.
מסקנה: אפרת מתוסכלת.
כעת נבדוק שוב את הטענות, ונטיל בהן ספק. אולי אפרת לא אוהבת את שמר. אז המסקנה שגויה, כי אם היא לא אוהבת את שמר, אז היא לא מתוסכלת. או אולי שמר לא אוהב את ניצן. מי יודע. אולי שמר אוהב את אפרת. אולי הוא לא אוהב אף אחת. ואולי כל הטענות נכונות, אבל אפרת לא מתוסכלת. אולי היא מאושרת באהבתם של שני חבריה.
כלומר, מה שמפריע לי היא השרירותיות שבה אנו מטילים ספק באחת הטענות או בכולן. כך סתם, אנו חושדים פתאום שאולי הדבר הלבן הוא עורב. בלי שום סיבה ובלי שום הסבר. לפיכך "הפרדוקס" שלנו, (מרכאות משום שהוא אינו פרדוקס קלאסי), מתעורר בגלל "עבירה" שלנו, בגלל שכך סתם, בלי שום סיבה, החלטנו לכפות על השדה הלוגי (השדה שבו עולות הטענות) מציאות יומיומית, אנושית. זה מקור הצרות שבכאן, ויש להכיר בכך. אעפ"כ, במקרה זה החקירה של העניין הביאה איתה לימוד חדש, ועל־כן יצא הפסדנו בשכרנו. עד כאן הערה.]

אז נחזור לענייננו ונזכר כי בדקנו את הדבר, וכי הוא איננו עורב, ועל־כן הטענות בטוחות, לעת עתה.

אנו בוחנים את האירוע שוב. ראינו דבר לבן. על פי טענה שקולה 2, יכולים היינו להסיק מייד שאין זה עורב, כי טענה שקולה 2 טוענת שכל מה שאיננו שחור איננו עורב. אף על פי כן, עלו בנו חשדות שאולי הדבר הלבן מפריך את הטענה, ונאלצנו לבדוק את הדבר לאשורו.

משבדקנו נמצא כי הדבר איננו עורב, אלא נעליים. לפיכך טענה שקולה 2 אמיתית, ומעמדה כאמיתית איתן ויציב.

אך אבוי, נוצר כאן מצב בעייתי.

בדקנו מקרה פרטי שנתן אישוש לטענה שקולה 2.

אם הטענות כולן שקולות, הרי שמקרה פרטי זה חייב לתת אישוש גם לשאר הטענות.

מכאן נובע ש

נעליים לבנות מאששות את הטענה שכל העורבים שחורים.

והרי זה אבסורד.

שאם כך, הרי שארנק ורוד, שמלה פרחונית, שמיים אפורים ומרקים כתומים מאששים גם הם את הטענה שכל העורבים שחורים.

ואנו שואלים: האמנם?

ועוד אנו שואלים: מה ניתן לעשות עם זה?

פתרון אחד, לקבל את המסקנה מרחיקת הלכת. כלומר, אנו מקבלים את זה שנעליים לבנות (וכאמור, כל פריט צבעוני אחר), מחזקות את הטענה שכל העורבים שחורים.

פתרון שני, לדחות את העקרון שמקרים פרטיים מאששים השערות או טענות כלליות.

פתרון שלישי, לדחות את העקרון שעל פיו מה שמאשש טענה אחת, מאשש גם את הטענה השקולה לה.

נמצא מי שמקבל את הפתרון הראשון, נמצא מי שמקבל את הפתרון השני, ונמצאים גם אלה אשר מקבלים את הפתרון השלישי. כל אחד מהם מחזק את פתרונו באופנים כאלה ואחרים, והם טובים לשיטתם.

ואנו, מה איתנו?

אנו נעשה כך:

נקביל את הטענה שכל העורבים שחורים לטענה אחרת:

כל (2+3) הם 5.

ובנוסחה, כפי שלמדנו בכיתה:

5=(2+3)

מדוע זה לגיטימי? כי טענת העורבים טוענת שכל א' הוא ב', וטענת המספרים טוענת טוענת שכל א' הוא ב'.

עכשיו נכתוב את הטענה השקולה לה:

כל מה שאיננו 5, איננו (2+3)

טענה זו מקבילה לטענה שכל מה שאיננו שחור איננו עורב.

אם נכתוב זאת באופן נוסחתי, הרי שנכתוב כך:

{.......1,2,3,4,6,7,8,9} ≠ (2+3)

מה שנמצא בתוך הסוגריים המסולסלים הוא כל המספרים שאינם חמש, או "כל מה שאיננו 5".

הטענה הזו נכונה באופן מוחלט, כשהיא נלקחת בשלמותה.

למעשה סיימנו, באשר הבענו את מה שצריך הבעה, אבל ברי כי צריך להסביר.

האמירה שנעליים לבנות, (שהן פריט אחד מתוך האינסוף שאינו שחור), מחזקות את הטענה שכל העורבים שחורים, ניתנת להקבלה לאמירה

ש – 7 (שהוא פריט אחד מתוך האינסוף שאיננו חמש) מחזק את הטענה על פיה 5=2+3.

כלומר, מה שעשינו הוא להקביל את נעליים לבנות ל – 7.

מרקים כתומים יהיו 8, וארנקים ורודים יהיו 642, למשל.

כלומר, לקחנו פריט אחד מתוך האינסוף, שהוא (האינסוף) - ורק הוא - מקיים את הטענה בנכונותה, והענקנו לו משקל עצום. והרי פריט אחד מתוך האינסוף, משקלו אפסי, בלתי מורגש (אם כי חשוב), ולכן הוא לבדו איננו מחזיק את הטענה כולה. רק הכלל בשלמותו מחזיק את הטענה כולה.

התיאור הזה מסביר את תחושת אי הנוחות העולה בנו, נוכח האמירה שנעליים לבנות מחזקות את הטענה שכל העורבים שחורים.

ומכאן עולה הפתרון הנפלא: הטענות אינן שקולות כלל וכלל.

הטענה הראשונה היא על עורבים. היא טענה על תכונות של פרטים כלשהם בתוך המציאות.
הטענה השניה היא טענה על הכלליות, על האינסוף.
מה שחשוב בטענה הראשונה הוא הנושא שלה, העורבים.

ואילו מה שחשוב בטענה המקבילה הוא הנושא שלה – כל (ואפשר גם לשקול כנושא את "כל מה שאיננו שחור")

תיבות "כל" המופיעות הן בטענת "כל העורבים שחורים", והן בטענת "כל מה שאיננו שחור" וכו', הן אינן אותן תיבות, והדמיון בניהן איננו תוכני כי אם צורני בלבד.

תיבת "כל" הראשונה היא מוגבלת, פרטית, ואילו השניה אינסופית, לא מוגבלת, כללית.

לפיכך יקרא פתרון זה הפתרון האינסופי, כפי שמופיע בכותרת הדברים.

לכבוד שבת בראשית הבעל"ט.
בספר יצירה נאמר: "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן" ועל־כן כך אני קורא בתורה: "לעיני כל ישראל, בראשית, ברא אלוהים את השמים ואת הארץ". כלומר, מחבר את שלוש התיבות האחרונות עם שבע הראשונות, או נועץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן, כמאמר היצירה. מה מתקבל? כי לעינינו - כל ישראל - התחוללה הבריאה. קריאה זו מאפשרת לפרש את הפרשה הזאת, ולמעשה את הפרשות כולן, באופנים אחרים. למשל, את הפועל "ויאמר" בפסוק: "ויאמר אלוהים יהי אור" אפשר להסב על ישראל, שהם לא אלוהים, והם אינם רואים את המתרחש, כי, כזכור, "חשך על פני תהום". לפיכך אומר ישראל - כאיש אחד - "אלוהים, אנחנו לא רואים, תדליק את האור" ובתיבות הקודש: "ויאמר (ישראל): אלוהים, יהי אור". ואז? "ויהי אור". פתאום כל הדברים הנאמרים בפרשת הבריאה נקראים כדיאלוג, ולא כשיח פנימי בין האלוהים לבין עצמו, וישראל - כאיכות נפרדת ונבדלת - שותפים לבריאה. יש?
נשים לב כי ישראל - שם עצם יחיד הוא, אבל מורכב מהמון פרטים, ואלוהים - שם עצם רבים הוא, אבל אחד יחיד ומיוחד, ראשון ואין ראשית לראשיתו. למה אני מציין? כי פרט וכלל, וכלל ופרט, כלל ופרט וכלל (אי אתה דן - אלא כעין הפרט), כלל שהוא צריך לפרט ופרט שהוא צריך לכלל, וכו', וזה חשוב להמשך, אם כי כאן לא יתבררו הדברים כלל ועיקר.

כמה מלים לכבוד החידוש (ראשית המעגל נעוצה במרכזו):


אתה שוב ניצב באותה הנקודה על המעגל ההוא שסופו נעוץ בתחילתו ותחילתו בסופו:

ישראלבראשית

ואתה חושב לעצמך מה יהיה עם כל זה, ולאן זה הולך ולמה, ואין תשובה, אפפעם אין תשובה, וזה מעניין כי הדרישה האחת, פחות או יותר, היא תשובה, אבל לא מצדו, רק מצידנו, ועם התסכול יש בזה מידה רבה של הגיון, כי הוא אין לו לאן לשוב, ואילו לנו יש ויש.

אז משה אומר את דברו ומברך את השבטים, ועולה על ההר, וצופה בעיניו אל הארץ, ומצטער בלבו ומפסיק להביט ומת וה' נושקו על פיו וקובר אותו בגיא בארץ מואב מול בית פעור, ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה, והיום הזה יודעים כמה אנשים את קבורתו, כי משה קבור בלבבותינו, וכבר התחיל לחפור כלפי מעלה, ועוד מעט יצא, ינער את האבק מעליו, יאמר מודה אני, יטול ידיים, יברך את ברכות השחר, יעמוד לתפילת שחרית, ואז יפנה אל הקרובים אליו ויאמר: איזה חלום היה לי, אל תשאלו. ואנו לא נשאל, אלא נחייך, ולאט לאט נספר לו על כיבוש הארץ בידי יהושע, ועל תקופת השופטים, והוא יתפלא כשישמע על שמשון, ויבכה כשנספר לו על פלגש בגבעה, ואז נספר לו על חנה, פנינה, אלקנה נה נה נה, ועל שאול ודוד ויהונתן ומיכל, והוא יתמה על הכל, ויבכה שוב על שאול, על אוריה, על אמנון ותמר, על אבשלום, על אבנר ויואב וכל המלכים, ופניו יתכרכמו כשישמע כיצד עזבו מלכי ישראל את האלוהים ופנו לעבודת הבעל, וכשנאמר אליהו הוא יזכר לרגע ויגיד, כן, אותו אני מכיר, נפגשנו בחורב. ואנחנו נצחק ונספר לו עוד על חורבן הבית הראשון ואחר כך על השני, וכאן נספר גם על ישו, ונוסיף ונספר על הגלות הארוכה ומתישהו נזכיר את מוחמד, ונספר לו על גדולי ישראל שקמו לנו, והוא יימלא פליאה על גדלותם, וישמח שמחה גדולה על הרמב"ם והרמב"ן והאר"י והבעש"ט, ודמעות של שמחה יעלו בעיניו, ואז נספר לו על רבי נחמן והוא יבכה ויצחק עד תפילת מנחה, ולאחריה נאכל משהו ונאמר לו שב, יש עוד הרבה מה לשמוע, והוא יגיד אולי נחכה למחר, ואנחנו נאמר נגמרו המחרים, אתה צריך לשמוע על אושוויץ.


והוא ישמע ששה מליון שמות ובדרך נס יעמוד השמש בשמים והירח לא ישקע באיילון כי נגמרו המחרים, אנחנו רק מעדכנים אותך, והוא יאמר די, די, ואנחנו נאמר יש עוד המון, זה פי עשרה יותר מן השש מאות אלף ההם, שעמדו תחת ההר באותו יום בסיוון, והוא יבכה ויאמר די, די, מלאה סאת הייסורים, ואנחנו נאמר עוד קצת עוד קצת, עוד ארבעה וחצי מליון, כי עד עכשיו שמעת רק שמות של ילדים. והוא יכעס ויאמר ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה ונקה.


ואחרי כל זה נספר לו על ארבעים ושמונה, ועל הקמת המדינה ודוד בן גוריון ואלטלנה ועל האצ"ל וההגנה והלח"י, ועל העליות הראשונות שניות שלישיות וכו', ועל המלחמה המתמדת, ונספר לו על המדינה ועל הישגיה, ועל חולשותיה, ועל הדור הזה ששכח את עצמו ואת צור מחצבתו, ונספר לו על מטוסים וחלליות וסרטים וטלוויזיה, ועל האינטרנט נספר לו בסוף. אחר כך הוא ישאל האם סיימנו והאם אין לו לצפות לעוד נסים ונפלאות שאזן לא תמלא משמוע ועין לא תשבע מראות, ונאמר לו שדי, נגמר העדכון, הוא מתבקש להחליט ולבצע. והוא יצביע על ספר בראשית ויאמר מתחילים מחדש, אבל הפעם תקחו את זה ברצינות. ונאמר לו שכך אנו אומרים תמיד, והוא יאמר אבל הפעם הזאת שונה, הפעם אני חי, ואנחנו נענה שתמיד היית חי, והוא יאמר כן, אבל התגשמתי, ובלי לעצור יוסיף בואו אספר לכם סיפור. ואנו נחשה והוא יגיד בראשית, ואנו נעצור אותו ונאמר לו שבסוף הסיפור הזה הוא מת, וצריך סיפור חדש, והוא יאמר שאין סיפור חדש – זה הסיפור ואין בלתו, ואנחנו לא נדע את נפשנו.

היה לילה שקט. כתבתי סקירה כלשהי, אבל היא נמחקה, אולי אשחזר איזה יום.
כדי להסוות את התסכול, שלפתי את הספר הזה, אחת השכנות השאירה כמה ספרים בארגז בלובי, ועיינתי בו בעמידה. איכשהו קראתי וקראתי, וחשבתי לי מחשבות.
הספר כתוב בגופים ראשונים, כל פעם גוף אחר: הילד של סמדר גרינברג, סמדר גרינברג, סבתא. וגם אחד, שמעון צימר.

אז קראתי וקראתי, ככה בלי סדר, הולך קדימה, הולך קדימה, הולך קדימה, הולך קדימה, ואז ראיתי את זה: סמדר גרינברג - טיוטת צוואה.

אז קראתי, כאמור, וחשבתי לי שאת הטיוטה הזאת אפשר להעלות בשלמותה כאן, כסקירה. מי שרוצה, שייקרא, ומי שלא - שלא ייקרא.
אם קראתם - זו בחירתכם, וזה עניינכם בלבד. נא לא להציק לי עם מלים מיותרות.

אם כן, הסקירה על הספר הזה היא ציטוט מלא של טיוטת הצוואה של סמדר גרינברג, כולה שלושה וחצי עמודים קטנים. הרשיתי לעצמי להוסיף פסיקים ומקפים פה ושם, משם שהפיסוק בקטע ירוד מאד, עד כדי הפרעה לשטף הקריאה. כמו כן אציין כי כל השגיאות מופיעות במקור, אך אותן דווקא הותרתי על כנן, מתוך כבוד למנוחה. [תיקוני הפסיקים - מתוך חוסר כבוד לעורכי הספר.]

הציטוט מתחיל עכשיו:

"אני החתומה מטה, סמדר גרינברג, ת.ז 50036999, המתגוררת במוסינזון 61 ת"א, מצהירה בזאת שבריאותי סבירה בהחלט, וכי מלבד המלנכוליה הכרונית איתה אני מתהלכת מאז היותי נערה, אינני לוקה בשום מחלה סופנית שעתידה להביא להסתלקותי הקרובה מהעולם.
ולמרות זאת, מכיוון שאני כבר לא צעירה, והמלנכוליה והחרדה מערערות את שלוותי ומעצימות את המחשבות על המוות - אני מבקשת במסמך זה להקדים ולהיפרד בצורה מסודרת ואחראית מן העולם בו אני עדיין מתהלכת.
ברשותכם אני מבקשת לחלק את עיקרי המסמך הזה לשניים.
בחלק הראשון אני מבקשת להסדיר מעט עניינים כספיים ומנהליים, הקשורים לנוהגי היומיום, ובחלק השני אני מבקשת לעסוק במה שאקרא לו "עניינים שבלב וברוח".

את הדירה שרכשו עבורי הורי, והתעקשו בשכל רב לרשום על שמי, אני מורישה לבני יחידי. זכותו לעשות כל דבר שירצה בנכס. למכור, לשפץ, להרוס, להשכיר וכיוצא בזה. את זכויות המגורים של בן זוגי על הדירה אני מותירה בעינן, כל עוד יהיה לו עניין להתגורר בדירה יחד עם בני ובלי בת זוג.

דבר אחר: מדי שבת, בשעה עשר לרוב, אני נוהגת להפגש עם חברה בבית קפה "תוצרת הארץ", אשר בכיכר מסריק. בשעה אחת עשרה בערך מגיע למקום איש נכה עם רגל ויד מעוותים, ומוכר עטים. הוא לובש תמיד מכנסיים קצרים, גם ביום חורף, ובכל הפעמים בהן ישבתי שם, לא ראיתי מישהו שקנה ממנו עט.
בעל הבית נוזף בו שיניח ליושבים בקפה, והאנשים מחמיצים את פניהם ומנענעים בראשם להגיד שאינם צריכים עט, ושלא יפריע להם ליהנות מהקפה ומהטוסט, אבל הוא מתעלם מהעלבון, מתיישב בספסל הציבורי שמול הקפה ומקשיב לשיחות האנשים, לפעמים מזמין לעצמו כוס קפה, או מבקש כוס מים, ושב ומנסה את מזלו. מן הראוי להבהיר: אינני טובה מהאחרים, גם אני לא קניתי אצלו אף פעם עט.
אני מבקשת שלאחר הסתלקותי יבוא למקום מישהו מטעמי במשך שבועיים, ויקנה מהאיש בכל פעם עשרה עטים ויזמין אותו לכוס קפה. ההזמנה לקפה, צריך להוסיף, אינה מחייבת את מממש הצוואה גם לנהל שיחה עם האיש.

דבר אחר נוסף: כמה משכני ודאי שמו לב, שבערבים אני נוהגת להאכיל את חתולי השכונה בצומת הרחובות דוד ילין ומוסינזון. לאחרונה הצטרף קיפוד לסועדים: חולני למראה וקוציו נראים מרוטים וחסרי חוד בעקבות מחלת הסקאביאס, מסתבר, כך הסביר לי וטרינר שאני מכירה. זו שעה של נחת עבורי. אני מבקשת שלאחר מותי יתייצב במקום מישהו מטעמי, במשך שבועיים - אם ניתן בשעה שש ארבעים וחמש לפנות ערב בדיוק - ורצוי לדייק, כי החתולים, למרות שאינם עונדים שעון, מגיעים מדי ערב באותה שעה - ויאכיל את החתולים. אני ממליצה לקנות אוכל לחתולים במינימרקט שברחוב מוזיר. על פי הסקר שערכתי, המחירים שם הוגנים וזולים.

לאחרונה שמתי לב למנהג בעייתי בעיני, בכמה הלוויות חילונית בהן הייתי. כוונתי להשמעת מוזיקה תוך כדי ההלוויה, בסמארטפון או במערכת רמקולים. שירים שהנפטר אהב להקשיב להם, או להפך, שירים שהנפטר תיעב, שאהובים על יקיריו ובני משפחתו, וזו הזדמנות להקשיב להם ללא הפרעה. יצא לי להקשיב לפרנק סינטרה מזמר למראשות המת: "עשיתי זאת בדרכי", לניק קייב, ליאונרד כהן, מתי כספי, סשה ארגוב וכמובן - שירים חסידיים בעלי אוריינטציה רוחנית. בכל הפעמים חשתי שכופים עלי עצב שאינו טבעי, גם אם נעים ובמקומו. ובכן. בהלוויה שלי אני מבקשת שקט מוחלט. בלי מוזיקה. בלי נאומים. איש לעצמו ולמחשבותיו.
ועוד דבר: לאחרונה קורה לא פעם במקומותינו, שהאבלים באים לזהות את הנפטר ומגלים שמדובר באדם אחר. פעם קראתי את הביוגרפיה של ברכט, והסתבר לי שהוא פחד להיקבר בעודו חי, ולכן הוא השביע מישהו ממכריו שינעצו, ליתר בטחון, יתד בלבו. זה מה שקראתי, ככל שזה נשמע מוזר. על יתד אני מוותרת, אבל כשאתם מזהים אותי, אנא תרביצו איזו צביטה ביד או בלחי, לברר שאינני חיה.

החיים מופלאים ומסתוריים בעיני, אני מתקשה להאמין באלוהים. יחד עם זאת, אני מתקשה גם להאמין בדרווין.
אני מקווה שהמוות הוא שינה שלווה, אבל אולי הוא דווקא ערות מתמדת, ללא מנוחה, ואולי סיוט קומוניסטי. פרידה כפויה מהאישיות הייחודית, והצטרפות לצבא הנשמות העצום שממלא את הקוסמוס. כמו בצפון קוריאה, מצעד של מיליארדי נשמות אחידות, במדים אחידים, עם מחשבה צייתנית אחת ואחידה. ואולי המוות הוא רוע גדול: כמרים ורבנים ואינקוויזיטור סדיסט, והנהלת חשבונות של טוב ושל רע, ועץ תאנים בגן עדן, ונשיכת להביור בגיהנום. ואולי המוות הוא יופי מדהים, כמו ונציה בליל אביב, כשהגוף מלא בטסטוסטרון, ואולי הוא יותר כמו התקף חרדה בלי קסנקס, ואולי כמו להתחיל שוב מהתחלה: פלמ"ח ואצ"ל ואולפן לעברית ושוק שחור ומכולת, ולעמוד בתור אצל הקצב כמו בימי הצנע, להסתיר את טבעת הנישואים, לפתוח כפתור בחולצה, למרוח אודם על השפתיים, כדי לזכות בכמה ביצים ועצם למרק־עוף לילד.

היו שלום. שמרו זה על זה, ואחלו לי שינה עמוקה חסרת חלומות."












צום קל לצמים, וגמר חתימה טובה לכולם.

לפני מאתיים ואחת עשרה שנה, במסגרת סמינר באוניברסיטת תל אביב, נתקלתי ביומנים של אתי הילסום, והתאהבתי. הסמינר נקרא "הגות יהודית לאחר השואה", ובמהלכו עסקנו בכתבים של ז'אן אמרי, הרבי מפיאסצ'נה, פרימו לוי וכיו"ב. מוזר היה לי לקרוא יומנים של אישה צעירה בתוך המכלול הזה, משום שהם אינם הגות - לא במובן שיטתי - ואף לא נכתבו אחרי השואה, אלא במהלכה. למזלי, שני עניינים פעוטים אלה לא מנעו מן המנחה להציג בפנינו את היומנים, ועל כך תודתי התמידית, שכן זכיתי לצלול לעומקם, ולפתח איזו אינטימיות איתם. אני חושב שזו תופעה רווחת מאד בקרב קוראי היומן: אתה פשוט מתאהב. אז כתבתי עליה, כמובן, ואני מצרף כאן קטע מתוך הדברים שכתבתי במסגרת הסמינר. הוא תלוש, זה נכון, אבל גם עומד בפני עצמו, כיחידה מובחנת. עם זאת, יימצאו בקטע כמה פערים, אך אין הם מקשים על הקריאה או על ההבנה. תנו דעתכם כי קריאה ראשונה ביומנים אלה היא עמוקה מאד ועשויה להיות בבחינת "אירוע משנה חיים". כך או כך, הקוראים יכולים לצפות לכך שהתייחסותם לכל הכרוך בשואה ובעניינים הנוגעים לה, כפי שהם מתקיימים כאן בארץ, תשתנה עד לבלי הכר. כמו־כן, על אף שמחברת הספר היא אישה צעירה שנרצחה באושוויץ טרם מלאו לה 30, הקריאה בדברים מרוממת רוח ונפש, ויש בכוחם לנחם אותנו, להציע לנו מזור ומרפא כאן ועכשיו, כשמונים שנה אחרי שנכתבו.

הערה: תחילה תורגמו היומנים לעברית תחת השם "חיים כרותים", אך לאחר מכן שונה השם, וכעת הם נקראים "השמיים שבתוכי". השם הראשון גרוע להכעיס ואף מקומם, והוא מעיד כאלף עדים שעורכי ההוצאה לא הבינו דבר וחצי דבר ממה שקראו, ורק קורבנותם שלהם עמדה לנגד עיניהם, כאשר העניקו לכתביה את השם הזה. אתי חיה את חייה במלואם, ומי שחי כפי שחיה היא, חייו אינם נכרתים, אלא נכתבים בספר החיים ובוהקים בו לנצח נצחים. דבר לא נכרת, דבר לא נפגע. רק שהתפאורה היתה מזעזעת.
אינני אוהב גם את השם השני, הנוכחי. נכון שהוא מתאים יותר, וודאי, והוא מכיל בתוכו הבנה לעצמתה ולעמדתה של המחברת. אבל הוא איננו השם שבחרה המחברת עצמה, ולכן אני מוצא אותו מיותר. השם הראוי הוא "יומניה של אתי הילסום", הא ותו לא. ולא זו בלבד, אלא שהגדילו המוציאים לאור והוסיפו חטא על פשע: הם ערכו את היומנים, חתכו וקיצרו אותם עד מאד, ובכך פגמו בשלמות היצירה ובקדושתה. אכן, קדושים היומנים הללו.

לפיכך אני ממליץ לקרוא את היומנים באנגלית או בהולנדית (שהיא שפת המקור), או בכל שפה שבה המוציאים לאור יודעים לכבד את אשר יש לכבד. ראשית, בשתי השפות שציינתי היומנים שלמים, וכל דבריה בספר נכתבים; ושנית - הם נקראים יומניה של אתי הילסום, בפשטות ובלי נסיונות כאלה או אחרים לתת כותרת לתוכן שאין לכתרו.



עד כאן הקדמה, וכעת - לדברים עצמם:


חלק שמיני (מזרחה):
גזירות חדשות על היהודים. עליהם למסור את אופניהם, נאסרה הנסיעה בחשמלית, ואסור לקנות אצל הירקן. אסור לצאת מהבית אחרי 8 בערב. הגזירות הללו צועקות: "אנו באות לקחת מכם עוד צלם אנוש. לקלף מעליכם עוד שכבה של התנהגויות אנושיות פשוטות". לרכב על אופניים, לקנות ירקות. רק אחרי כל הקילופים האלה, כשכבר לא נותרה דרך אחרת להשפיל, רק אז ייקראו למחנה המעצר.

אתי כותבת: "כשיורד עלי דיכאון בגלל הגזירות האלה... אני יודעת שלא הגזירות כשלעצמן הן הסיבה לדיכאון, אלא שיש בתוכי המון עגמה, והיא מחפשת לה דרך להתבטא, ולהוכיח את עצמה" (80).

יש לאתי, כמו לכל היהודים באמסטרדם (ובאירופה בכלל יש לומר), כל הסיבות שבעולם להיות עצובים, כועסים, מפוחדים, קורבניים. זה אנושי, זה מובן, וגם צפוי עד מאד. אבל לא אתי. היא מצליחה לשמור על הצלם שבה, ולא נותנת לגזירות הללו לגזול את חרותה הפנימית. מבחינתה, הן כמעט לא אמיתיות (המלה "כמעט" חשובה כאן מאד, שכן היו אלה גזירות אמיתיות, ממשיות, ואנשים רבים נרצחו בעטיין, כידוע לכל). מחד, הן אינן מהוות סיבה לתגובה יוצאת דופן, ומאידך, הן בהחלט נותנות לעגמומיות שבתוכה אפשרות להתבטא. עם זאת, וזה ייחודי מאד, עגמתה היא פנימית, ולא חיצונית. היא לא נגרמת בגלל הגזירות, אלא מהווה ביטוי אנושי למבנה הנפש שלנו, כפי שהתפתח לאורך ההיסטוריה והאבולוציה. במילותיה: "אצלי הכל מתחיל בפנים ויוצא החוצה, אף־פעם־אחת לא להפך. בדרך כלל הגזירות האיומות ביותר – והן אינן מעטות – מאבדות הרבה מהאיום שבהן, לאור האמון והביטחון שבי" (שם). כבר דיברנו על האמת הפנימית שלה, אמת שנובעת מתוכה ולא מוכתבת מבחוץ. כאן אנו יכולים לראות את היישום של אותה אמת בחיים ממש. המציאות היא פנימית, ומה שקורה בחוץ אינו מהווה סיבה לדאגה, חרדה, פחד או עצב. הבטחון והאמון שבפנים, מפשיטים את האיום החיצוני ומציגים אותו במערומיו. הוא אינו כה מפחיד. רק הפחד ממנו מפחיד, ועל הפחד הזה אפשר להתגבר.



אתי נפעמת מכוחותיו של ס. האהוב שלה, האנליטיקאי. היא מלאת פליאה על יכולתו לטפל בשישה אנשים נוספים, ולהקדיש להם מזמנו. היא מתארת את עבודתו אתם ככזו שמסלקת מהם את המוגלה, וחושפת את הכוחות הטמונים בהם, עד אשר "מנשמותיהם המיובשות מתחילים לנבוע מעיינות המים החיים". היא משווה אותו לדמות של כומר טוב בספר שהיא קוראת, שמתווך בין אלהים ובני־אדם, ואשר מבין את מי שנמצא בתהליך התהוות, משום שלדברים הגשמיים אין כל אחיזה בו. היא אוהבת אותו כל כך, את ס. שלה (ששמו המלא יוליוס ספיר. Spear). היא מאבחנת נסיגה רוחנית שחלה בקרבה: לפתע היא רוצה אותו רק לעצמה, את ספיר, שהיא תהיה רק שלו, והוא יהיה רק שלה, ושהם יגבילו זה את זו במערכת היחסים שלהם. היא כועסת על עצמה – "אני קטנונית". ואז, פתאום, מאבדת את אהבתה אליו. ולבסוף, מתוך הבלבול הזה (אוהבת, חומדת, כועסת, לא אוהבת) היא מוציאה את המשפט הבא: "בכל סוג של יחסים יש נסיגות. צריך להמתין בשקט עד שזה יעבור, הכל שוב יבוא על מקומו" (81). בדימיונה, שמה את המלים הללו בפיו של ס. עצמו, מקשיבה לעצמה דרכו. היא מבינה שאל מול רגעים סוערים עדיף להמתין בשקט. לא להגיב. להתבונן במצב ולא להבהל. או־אז אפשר לבחון את הדברים ולשאול שאלות כגון: מה אני לא אוהבת? מה קרה? למה זה קרה? מה אני רוצה שיהיה? מה אני חושבת שיהיה? היא מבינה שאין לייחס לרגעים הללו חשיבות יתרה, משל היו נצחיים. בסופו של דבר זהו מצב־רוח רגעי, נקודתי, והוא יכול להופיע כאשר הנפש מנומנמת ונוחה להפגע. פשוט להמתין בשקט. זה יעבור.



אתי חוזרת לגזירות שהוטלו, ומעידה שאין להן השפעה רבה עליה. היא טוענת שהיהודים מסכימים להשפלתם. לדבריה, כל מעשה השפלה דורש שני צדדים, ולו היה נעדר הצד המושפל - הרי שהצד המשפיל היה מתפוגג ונמוג. היא אומרת שצריך לחנך את היהודים לחשיבה כזו, ואז מתארת את הבוקר שלה: היא נוסעת על אופניה, ובכל מקום שלטים האוסרים על יהודים להיכנס או לעבור. אסור להם לפנות לדרכים המובילות אל מחוץ לעיר. היא אומרת: "נהניתי מהשמיים הרחבים המשתרעים לפני בשולי העיר, ונשמתי את האוויר שאין עליו הגבלות… השמיים משתרעים גם מעל פיסת הדרך המותרת לנו" (83). היא יכולה להכיל בקרבה כל־כך הרבה, עד שאין היא נפגעת כלל מן ההגבלות המלאכותיות הללו. היא אומרת שהחבלה הקשה ביותרת נגרמת לנו על־ידי עצמנו, ומכוונת בדבריה אלה ליחס ולמשמעות שאנו עצמנו נותנים לדברים. אם לא נרגיש כלואים, לא נהיה כלואים: "החיים יפים בעיני ואני מרגישה את עצמי חפשייה" (שם). היא יכולה לחוש את השמיים בכל מקום, כי הם נובעים מתוכה: "השמיים שבתוכי רחבים וגדולים כמו השמיים שמעלי. אני מאמינה באלוהים, ואני מאמינה בבני־האדם, ואני מעיזה לומר את הדברים האלה בלי בושה מזוייפת" (שם). זהו, היא על סף סיום חוק לימודיה, וכבר לא משנה לה מה יגידו ומה לא.

היא מסבירה את משנתה הפוליטית, שמשולבת עמוקות עם התפתחות אישית: "אדם לא צריך להתבייש בכך שהוא עובד על עצמו, זה באמת לא סתם אינדיבידואליזם חולני. ושלום אמיתי בעתיד ייתכן רק כאשר כל אדם יגיע לשלום עם עצמו, ויעקור מתוכו את השנאה לזולת, יהיה מוצאו מה שיהיה, ויהפוך אותה למשהו אחר, אולי במשך הזמן לאהבה אפילו… אני משוכנעת שזה הפתרון היחיד" (83-84). היא מבחינה בין עבודה עצמית לבין עיסוק אובססיבי בעצמי. נכון, יש מצב של "אינדיבידואליזם חולני" כלשונה, שבו אדם עסוק ברצונותיו שלו בלבד, והוא עיוור לקיומם של אחרים. נותר הוא ורק הוא, והצרכים הפשוטים שיש לכולנו, אוכל, שתייה, שינה, הופכים אצלו לתאוות שעליו להשיג בכל מחיר. הכלל נתפס בעיניו ככלי לשימוש עצמי, כמראה שממנה ניבטת דמותו הבלעדית. לא על זה היא מדברת. לא ולא. היא אומרת מפורשות – עלינו להגיע לשלום פנימי, לעקור את השנאה מתוכנו, להפוך אותה לאהבה. לטוות זהב מקש. לבער את הרע מקרבנו. במצב כזה, פגיעה באחר אינה באה בחשבון וכלל אינה עומדת על הפרק. היא נדחקת ממעגל החיים באופן ממילאי, שכן אין היא שייכת לחיים. למעשה אתי מדברת על מצב של גאולה כללית – כל אדם יגיע לשלום עם עצמו, מה שאומר שהיחסים החברתיים לא יהיו מבוססים יותר על פחד, על מחסור ועל צבירה, אלא על אמון, שיתוף ונתינה, כאשר כל אנשי העולם ערבים זה לזה. היא חותמת את רשמיה מאותו היום באומרה: "אני אדם מאושר, ואני מברכת על חיי, כן, גם בשנה הזאת 1942 לספירה, השנה המי־יודע־כמה למלחמה".


אחרי הדברים הללו, שהם באמת מפעימים (שוב: יש לזכור כי הם נכתבים בזמן השואה, בזמן שאתי ויקיריה נדרסים על ידי המגף הנאצי), היא שוב נסוגה, ומתעסקת באהבתה אל ספיר על שלל בעיותיה (הוא מאורס לאישה בשם הרתה, היא חיה בלונדון, והמלחמה קרעה אותם זו מעל זה. סופו של דבר הוא ימות באמסטרדם, ממחלה, מבלי שיזכה לראותה שוב). היא מקנאה, היא מבקשת נקם, אחר כך נרגעת, ומתמלאת חמלה. יפה מאד להבחין בפער שבין הפרטי - קטנוני וכעסן, לבין הכללי - רחב ומכיל וחכם ויודע. זהו אחד השיעורים החשובים ביותר שמלמדים היומנים, וכל מי שניסה דרכו באיזו שיטה רוחנית, יכול ללמוד מזה את השיעור הבא: כשנופלים מן הרחב לאין שיעור אל המצומצם, זה כואב, זה קשה, זה מגביל וזה מבהיל. עם זאת, אפשר להתגבר על הכאב, אפשר להמשיך בדרך נוכח ההתנגדות הטבעית, המצמצמת, המבקשת לספק את דרישות האני הפרטי, וזונחת את זה הכללי. אם אנשים גדולים כמו אתי עברו דרך הגהינום הקטנוני הזה, גם אנו יכולים. מה שהפך אותם לגדולים היה שהמשיכו בדרך, ולא עצרו ונכנעו לקטנותם שלהם. מי יתננו.


כל זה נשמע כל־כך מוזר, כשמסביב המלחמה מתכערת מאד, והנאצים כבר החלו בהשמדה. סביר מאד יהיה אם נשאל על מה ולמה היא בכלל מתעסקת באהבות ובקנאות. או בהורים שלה. אלא שאלה הם החיים, והיא לא מוכנה להפסיק לחיותם. להיפך, היא לומדת כיצד לחיות באופן מלא ומשמעותי. אתי כותבת שהיא מנותקת מהוריה, למרות שמפרידים בניהם רק שעתיים נסיעה. היא יודעת שהם אינם רעבים, ושישנם אנשים הדואגים להם, ודי לה בכך. ברקע מסתובבות שמועות שכל יהודי הולנד יישלחו בקרוב לפולין, ורשת השידור האנגלית הודיעה שמאז אפריל 41' נספו 700,000 יהודים בגרמניה ובארצות הכבושות. ואתי בשלה: "החיים אינם נראים לי חסרי משמעות. ואלוהים לא חייב לנו הסבר על חוסר המשמעות שהוא תוצאה של מעשינו שלנו. אנחנו הם החייבים הסבר! אני מתּי כבר אלף מיתות באלף מחנות ריכוז. חוויתי הכל על בשרי, וידיעות חדשות כבר אינן מדאיגות אותי. בדרך זו או אחרת הכל ידוע לי. ועם כל זאת, חיי יפים ורבי משמעות, כל רגע ורגע מהם" (88). המשפט הזה בא מיד אחרי שהיא מספרת לנו על השבע־מאות־אלף שנספו. חייה יפים ומלאי משמעות, למרות מאות־אלפי נרצחים, אחיה, בשר מבשרה.


בקטע האחרון אפשר למצוא כמה תובנות: חוסר המשמעות הוא תוצאה של מעשי ידי האדם. האל לא חייב לנו כלום, אנו אלה שחייבים לו. אני, אתי, חווה את היותי אחדות אחת עם העם היהודי. לכן מתי אלף מיתות באלף מחנות, כי הייתי בכולם, כי אני כולם. העם היהודי הוא אחד, ובאופן רחב יותר – הכל הוא אחד. לכן "הכל ידוע לי". ומתוך כל זה וודאי ש"חיי יפים ורבי משמעות".


היא ממשיכה למצוא יופי בכל מקום. למשל, זמן־מה לפני כן היא מספרת על חוויותיה כשהתבוננה בציורים יפניים. הדיוק שבהם מרשים אותה, ואז היא יודעת: "כך אני רוצה לכתוב. לתת מרחב למלים. אני שונאת ריבוי מלים. הייתי רוצה לכתוב רק מלים שהן חלק אורגני מאיזו שתיקה גדולה, ולא מלים שכל מטרתן להחריש את השתיקה ולנפץ אותה. המלים צריכות להדגיש את השתיקה" (77). זאת משום שהשתיקה יפה היא, והיא הדרך היחידה לקשור קשר. אין דרך טובה יותר. עלינו לדעת שהדיבור הוא הכרח ושעלינו לכבדו. ממש כשם שנשימה היא הכרח. מי מאיתנו שם לבו לנשימותיו? מעטים בלבד, רק אלה המתרגלים נשימה. אתי מלמדת כי עלינו לשים לבנו בכל העתים לדברים הטריוויאליים ביותר. עלינו להבין כי הדיבור הוא יקר, ולכן יש למעט בו ככל הניתן. עלינו ללמוד להדגיש את השתיקה, ולהפסיק להכביר מלים. גם דוד המלך ידע: "לך דומיה תהלה" (תהלים ס"ה). היא מתארת את אחד הציורים היפניים שראתה – ענף פורח בפינה התחתונה של הדף. זה הכל. כמה משיכות מכחול מעודנות – דיוק בקטן שבפרטים – ומסביבן החלל הרחב, לא ריק, אלא גדול ומאפשר ומלא השראה. היא רוצה לכתוב כך. "מלים על רקע ללא מלים. ויהיה קשה יותר לבטא את השתיקה ואת הדממה, מאשר למצוא את המלים. יהיה עלי למצוא את היחס הנכון שבין המלים לשתיקה, השתיקה שמתרחש בה יותר מאשר בכל המלים ואין הכוונה לשתיקה מעורפלת וערטילאית, אלא לשתיקה שיש לה קווים ברורים וצורה משלה" (שם). עד כמה שהקטע הזה איננו ברור, כך בדיוק הוא ברור. שוב, התייחסות למושאים באמצעות היפוכם, בו־בזמן, על־מנת להמחיש את אמיתות קיומם ואת עוצמתם. השתיקה כאיכות המבטאת יותר מכל המלים, שתיקה שאיננה מעורפלת. אנו נוהגים לומר על מלים שהן מעורפלות, מהי שתיקה מעורפלת? ולעומתה, מהי שתיקה עם קווים ברורים? היא נסחפת בתוך הנוף היפני שבראשה. היא רוצה לטייל בנופים יפניים, היא מאמינה כי הם יעזרו לה להבין כיצד ברצונה לכתוב, כדי להעמיק את הידיעה, בלשונה. בכלל, היא אומרת, "אני מאמינה שיום אחד אפנה מזרחה, כדי למצוא שם בחיי היומיום, את אותו הדבר שכאן אני חווה אותו כיוצא דופן" (שם). אנו מוצאים כאן עדות ישירה לכך שרעיונותיה של אתי בדבר החיים עולים בקנה אחד עם הפילוסופיה המזרחית, והיא מאמינה שחיי היום־יום במזרח עשויים להתאים לאופן שבו היתה רוצה לחיות את חייה שלה. אולי שם תחדל מלהיות יוצאת־דופן.



אתי פנתה מזרחה, אבל הגיעה רק עד אושוויץ.