ביקורת ספרותית על חיים קטנים מאת האניה ינגיהארה

---

אזהרות: ארוך, ספויילרים.
(המון ספויילרים. אל תקראו את הסקירה אם אתם מתכוונים לקרוא את הספר בעתיד.)







11/10/2020, 15:08

אמנם החג כבר פג לו, ויום ההולדת גם (למרות שיש עוד אחד באופק), אבל מצאתי עצמי נזכר בענייני עברו, ויום הולדת ואחרי החגים זו הזדמנות טובה להשמיע קול, לאחל מזלות טובים, בריאויות, כל העניינים הללו, לשאול מה נשמע ומה איתך, ומה עם כולם. את בארץ? אמריקע? מוגדישו?

אני הייתי בן 49 לא מזמן. אלוהים לא לקח אותי אליו, וזה בסדר. אני שומר במגדל. ת' הדורמן. עובד בלילות, ישן בבקרים. לבד. כבר כמעט לא כותב. חיים קטנים ופשוטים. אוכל יותר מדי. שותה פחות מדי. מתבונן. איך המרקם מתפורר לו, ואיך מתחתיו נרקם עניין חדש, ועדיין לא ברור איך ומה. רק הקושי נראה לעין, ויש תחושה של סכנה וריח של היסטוריה, הזרזים הידועים של חיים חדשים. רק נעבור את חבלי הלידה, ואחר כך יהיה אחרת.

אשמח לשמוע מה אצלך. בראש ובחיים.
מזל טוב בינתיים, וימי הולדת שמחים.
----

13/10/2020, 05:42
שיאועלקי!
לקח לי כמה רגעים לקלוט שזה אתה.
...
ת' יקר, שנה טובה וימים טובים עליך. 49 = בכי טוב. איזה שביל מן השניים תבחר?
הלילה הוא זמן טוב להיות ערים, תמיד מרגישה שהאוויר פחות מלא בטפשויות. כך היה כמעט כל חיי הבוגרים, וגם כעת. שמירה במגדל נשמעת כמו התחלה של סיפור, ואולי סיפורים רבים. מקווה שהעבודה הזו מאפשרת לך פרנסה וגם חלק בעולם.
...

לפני כמה שבועות חלמתי עליך. בחלומי הרכבתי פאזל מתקדם [עושה את זה גם בחיים, בזמני החופשי], ואתה ישבת ליד השולחן, וחזרת ופירגנת איך אני יודעת למצוא את החלקים הנכונים במבט חטוף. מאז, בכל פעם שאני מרכיבה, שומעת אותך מעודד אותי. תודה.
ותודה, בכלל, שאתה זוכר אותי וחושב עלי. ועל הקשר הזה, שנשאר תמיד מוכר וקרוב במהותו.

שמחה על ההתחדשות שלך ושולחת חיבוק מהלב.
ל'
----

17/10/2020, 03:42
...

אני עכשיו במשמרת. נעים כאן במזגן. כבר שלוש לפנות, ולא נשאר עוד הרבה. אפשר לראות את הסוף.
הזמן עובר כל־כך מהר, שוב האיץ מהלכו, וזה נפלא, וגם מעניין מאד. הו, נרשמתי לקבוצה שהמלצת לי, זה באמת מעניין.
קצת התבלבלה לי השינה בשבועיים האחרונים, כאילו הגוף לא רוצה לישון ביום. "אבל אנחנו עובדים לילות", אני אומר לו, "כבר שנה ורבע עובדים לילות. מה אתה מתבלבל?" הוא לא עונה. סתם מתעקש.
מדברייך הבנתי שגם לך השינה לא באה בקלות. מה יהיה? כולה לישון, ואפילו זה קשה.
לפני שהתחלתי כאן הייתי מובטל שנתיים. נהניתי מאד מאד. החופש המוחלט הזה. אני טוב באבטלה. הליכות ארוכות ברחובות העיר. החורפים היו נפלאים ממש.
כתבתי ספר נוסף, באנגלית. אף הוצאה לא היתה מעוניינת, אז העליתי אותו לאמזון כספר אלקטרוני. רק שני אנשים קנו.
...
תיכף אקום להסתובב קצת, אשתה איזה קפה.

בטח תקראי זאת במוצ"ש.
אז שבוע טוב.
----

19/10/2020, 22:46
...
איזה יופי שכתבת ספר נוסף! ערכתי חיפוש באמזון על שמך, לא מצאתי. כמובן, אשמח לקרוא. שלח לי קישור?
...
לפני כמה חודשים קראתי ספר שאחז בי חזק כל כך, שמיד כשסיימתי - התחלתי מחדש. שבועות המשכתי לחלום עליו.
חיים קטנים, הוא נקרא. כתבה אותו - בעדינות ובאיפוק - האניה ינגיהארה, אמריקנית שגדלה בהוואי. סיפור קשה על סבל שנטמע פנימה ואינו מושפע מן החיים הגדולים שנחיים "בחוץ", ומלאים בדברים טובים ונפלאים.
כעת, משאני מנסחת את שדרת הספר, אני מבינה מדוע מספרת לך עליו, ואולי תרצה לקרוא אותו.

שולחת לך חיוך מהלב ואיחולים למשמרת טובה ופורה.
----

20/10/2020, 03:41
שלום שלום.
הלילה חופשי לי, אני כאן בבית, חזרתי מהליכה לילית נעימה ואכלתי קצת.
היה לי יום נחמד, הלכתי הרבה וישנתי יפה, וקמתי והלכתי, ולפני עלות השחר אשוב ואלך עוד קצת. טיול בוקר נעים לפני הלהט של זאת הפלסמה, שמסרבת להניח לנו לרגע, גם באוקטובר. אבל הלילות כבר נעימים, וזה תורם הרבה לשפיות.
בכלל, תכננתי להקים מפלגה שהמצע שלה מורכב אך ורק מתלונות על מזג אוויר. במיוחד על הקיץ המוגזם.
מיד עם המחשבה הזאת הקמתי מפלגה נוספת, שמתלוננת אך ורק על החורף. "אתם לא האחים שלי", קראתי לעברם, ובתגובה הם הקימו מדורה גדולה, ועבדו את האש כל אותו הלילה. אז יריתי להם שלוש יריות בשמש, ומישהו צרח "זה סרק, זה סרק".
הו, גלשה קדרתי. תמיד גולשת קדרתי.
...
בהחלט אקרא את הספר, כבר בדקתי איפה ואיך, ואף קראתי פרק ראשון. אני משנן, ג'וד, וילם, בי.ג'יי, מלקולם, ג'וד, וילם, בי. ג'יי, מלקולם. אני חושב שבעברית צריך להתחיל לכתוב "מלקם", "לינקן", "קרנל", כי המצב כמות שהוא כעת גורם לאנשים רבים לטעות בהגייה ולהישמע מפגרים, ובכך לגלות את סודם - המשותף לכלל האוכלוסייה - לכלל האוכלוסייה. שוב גלשתי. אינטרנט, מה לעשות? אבל קולונל זו הגייה מקובלת לגמרי, בגלל סיבות גיאו־היסטוריות. אז לא צריך "קרנל".

גם אני הורדתי את המסמכים הרפואיים הנדרשים מאתר ליל"ך, אבל הצורך לקבוע פגישה עם רופא, וללכת לשם, ולחתום, ולהחתים עדים, ולעמוד על רגל אחת בשדרות ירושלים תוך קריאת סורת טיפת הדם בצווחות אימים, מנע ממני להשלים המהלך. הביורוקרטיה ניצחה, ובגללה אשאר בעולם עוד שנים ארוכות ומיותרות. כלבים כולם. או: סורת הכלבים כולם. זוהי סורה חדשה ההולכת ונכתבת על ידי אלוהים ואדם, וחתימתה תביא שלום לעולם כולו.
סלחי לי על הטמטום שבנימות המבודחות-עצובות. כך יצא היום.
הנה לינק לערוץ טיוב נהדר - שלוש דקות מקסימות וחביבות של אקלקטיקה מרחבי הרשת, בליווי קריינות מפגרת וחיננית. עולה כל כמה ימים. אחרי שמתרגלים, זה נחמד מאד.
https://www.youtube.com/watch?v=ACIt2aTuCac

שולח חזרה חיוך עצוב, ומאחל שיעברו עלייך ימים טובים, למרות האיכס הכללי.
----

22/10/2020, 18:47
ימים לא פשוטים. במקום להאנח, הנה משהו מעורר השראה. מישהו מעורר השראה.
----

26/10/2020, 02:19
טוב, הבניין דמם והמים מתחממים, וזה זמן טוב לשבת ולכתוב לך.
...
אני קורא את חיים קטנים. זה נהדר ממש. התחלתי את החלק השני. קצת קראתי עליו, אני מבין שזוועות רבות בדרך. ג'וד חותך את עצמו, ג'וד הולך ארוכות ברחובות עירו, ג'וד מלמד ילד אבוד.
ג'וד, בינתיים, מסתורי לחלוטין. אין לו עבר. יש לו שלושה חברים, כאבים, עבודה. נראה מה עוד צפוי לו, ומה לי.
גם פירסיג שמט את הכל, הסיגריה שרפה את קצות אצבעותיו, והשתן זלג על רגליו. כמו בדימיון שלך עם הקפה בחדר האוכל. לעזוב הכל, לשמוט.
שמיטה היא הקו המפריד בין חידלון לגאולה, ומכאן המשיכה שהיא מעוררת. זה מסוכן מאד.
הבוקר חלמתי שאבא שלי מת. לא ברור לי בדיוק איך ומה. אמא שלי היתה שם, דודה אחת שלי גם. חשבתי לכתוב זאת לעצמי, שתהיה לי עדות. אבל לא כתבתי. אז הנה. בוקר יום א' זה היה, לא הבוקר הזה, של שני.
...
אני נרדם על המקלדת, למרות שישנתי יפה היום. המים בטח כבר רתחו והתקררו. אלך להכין קפה.
להתראות, אני מעז לכתוב.
----

27/10/2020, 17:49
...
גיליתי שאני מקנאת בך, על הקריאה הראשונה בחיים קטנים. אני עדיין חושבת לעתים על ג'וד, וילם, הרולד ואפילו קיילב. על הזיהום הפנימי שהולך ומחריף כשהפחד גדול מן הכאב.
אני נמשכת לקרוא אותו שוב, אבל אמתין עוד.
מעניין שבחרת לאזכר את פירסיג, בהמשך לחווית העבר שהנחתי במענה הקודם, ובהקשר להתבוננות שציינת.
סמוך למותו של פירסיג לפני כמה שנים התעקש מישהו, קראן מיומן, שהספר היה היסטריית המונים, בדומה ל"יסורי ורתר הצעיר" בזמנו. הצלחתי להעביר לו את מהותה של "איכות", אך לא את הרף הזמן שבין החוויה לתיאורה. מ.ש.ל.
בהחלט, יש לעתים סופות קריאה שהן בעיקר טרנד. ראה ספריו של חאלד חוסייני, שלא קראתי, סנובית שכמותי. אבל אלה נקודות שמזכירות בדיוק את המגמות הפופוליסטיות הרווחות בעולמנו כעת.
זה נוח, משתמש במילים מוכרות, משקף חלומות - כלומר, ממזמז את האגו ומרגש. אבל לא דורש חשיבה או התמסרות.
----

28/10/2020, 03:29
השינה שלי מתחחלקת בימים אלה. חוזר מן העבודה בסביבות שבע בבוקר ככה, נכנס למיטה, ישן עד עשר או אחת עשרה, קם לענייני היום, צועד, ולקראת ערב ישן שוב, לפני המשמרת.
או אז, בשוכבי במיטה, אני קורא בספר. היום קראתי על עברו של ג'וד, חלק שני פרק שני. כמו כל הקוראים האחרים, גם אני נהרסתי לגמרי.
מה זו המסכת המטורפת הזו של התעללות? אני אוהב את איך שהיא כותבת, ואני אוהב את הדמויות, ואת הרעיונות ואת הכל. וילם, הרולד וג'וד. אני רוצה להיות כמו הרולד. את קיילב (כיילב?) עדיין לא הספקתי להכיר.
אבל זה קצת יותר מדי עבורי. לא מבחינה אישית (זה וודאי יותר מדי מבחינה זו), אלא בתוך עולם הספר, שהוא עולם נורמלי, (ניו יורק, וושינגטון, שכר דירה, עבודה, חיים), אני צריך להאמין שילד שגדל כך לומד מתמטיקה, משפטים, מתנהל בעולם, מדבר, מחייך, משוחח, מלמד, מנגן? שרפו לו את היד עם שמן ונר, היכו אותו ללא רחם. עדיין לא הגעתי לפירוט של ההתעללות המינית. רק רמז, שהאח לוק לקח אותו אליו לחממה. את כל זה הוא עבר כילד. אין מצב, פשוט אין מצב. אבל למרות הביקורת הזו, הספר טוב מאד. מאד מאד.
גם אני לא קראתי את חאלד חוסייני, וגם לא אקרא. לא בגלל סנוביות. אני פשוט קורא פחות עכשיו. זה מצחיק, כל הזמן אני קורא. אבל התחושה הפנימית שלי היא שזה כבר לא חלק מרכזי בהווייתי.
כך שמבחינתי אני כבר לא כל כך קורא. כלומר, אין התאמה בין המציאות (אני בהחלט קורא), לבין המציאות (מה אני מחשיב).
...
בראש שלי יום ראשון. אבל כבר אור ליום רביעי, וזה די פסיכי, העניין הזה של התכווצות הזמן. אולי זה אומר שתודעתית אנו מתקרבים למהירות האור. אם כן, זה אחלה. גאולה. על סוסים של אש.
מחלק העיתונים הגיע.
יום טוב.
----

28/10/2020, 15:53
כללית, אני חושבת שזו גדולתו של הספר - הוא נבנה על בסיסם של ייצוגי חיים קטנים. תיאורים של רגעים.
הפאזל מתבהר כשמרחיבים "הכל לכדי תמונה אימפרסיוניסטית".

הרולד הוא מייצג של אידאה ושברה.
החיים עם [ואולי גם של] הרולד וג'וליה הם החיים האידאיים: הכל טוב. כל מורכבות ניתן לפרק לגורמים, ואז הכל מתיישר.

נוכחותו של הרולד בסיפור מציגה את הקריטיות של הטיימינג בחיינו. מה היה אילו נכנס לחייו של ג'וד במועד מוקדם יותר [אם כי, אסור לשכוח, בנו של הרולד - שגדל אצל הורים "מושלמים" - מת, כך שמי ומה שאנחנו, לעולם אינו רק ההורים].
נדמה לי שזה קרליבך שאמר, שכל ילד זקוק למבוגר שיאמין בו. יש שהרחיבו ואומרים שכל אדם צריך ילד שיאמין בו, ואפשר להמשיך.
אבל הרולד מלמד אותנו, שלא די שאדם יפגוש מישהו שיכול להכיל אותו, להאמין בו, לאהוב אותו באופן מלא ומאפשר, שאינו תלוי בדבר.
זה צריך לקרות בזמן שעוד יש מקום בפנים, בנפש ובנשמה.

אז נכון, כל עוד הנר דולק, אפשר לתקן. ג'וד ממשיך לחיות דווקא משום שהוא ניצוֹל. יש בו כמיהה אנושית טבעית להביא לכלל ביטוי את יכולותיו הגבוהות כל כך, טונות של רמיסה להוכיח להן שהוא מחזיק מעמד ובמקביל, תחושת חובה כפייתית להמשיך לקיים את התכלית שנטבעה בו: מטרה לפגיעה. עצמית ועוצמתית.
ו-כן, יש באמת אנשים שהיו ילדים כמותו, ויש גם היום ילדים כמותו. מנוצלים.
וכאן אוזלות המלים. צרכנות הוגנת וזה, אבל
----

29/10/2020, 02:59
...
בנוגע לחיים קטנים, קראתי ברפרוף את הדברים שלך, משום שהם מכילים פה ושם ספויילרים, גם אם תובנתיים ולאו דווקא עלילתיים, ולא רציתי לקלקל לעצמי. היום הגעתי להצעה של הרולד וג'ליה לאמץ את ג'וד, שהיא מצוייה בתוך איזה וידוי מוזר שהרולד מתוודה בפני מישהו (וילם?). היא כותבת כל־כך מורכב ומסתורי. כל הזמן צריך לפענח מי הדובר ועל מי הוא מדבר עכשיו, ואז פתאום עוברים לדמות אחרת, ושוב צריך לפענח מיהי. איכשהו זה עובד, ומוסיף איזה מרכיב לעונג שבקריאה. חיבור, אולי.
לפיכך אחזור אל המכתב שלך אחרי שאסיים את הספר. ותודה על ההמלצה. מזמן לא שקעתי כך אל תוך ספר חדש.

לילה חמישי רצוף, בגלל מחלת החבר. ולא ישנתי כל כך טוב לפני המשמרת. רק שעה או טיפה יותר. עם זאת, שני הלילות הקרובים חופשיים לי. אנוח היטב. יש גם יום הולדת לאמא, בת 73, כמניין חכמה וגם כמניין החיים. נפגש אצלם בשישי בצהריים. לא ראיתי אותם מזמן.
...
----

29/10/2020, 13:01
וואי, מתנצלת.
בעצם הגבתי לזעקה שלך - איך אפשר להאמין שממשיכים לחיות, ושמתי לב היטב לא להשחיל ספוילרים.
שמחה שהגעת לאימוץ. ובכלל, יש עוד הרבה שמחות בדרך.
...
----

01/11/2020, 03:05
הנה חלפו עברו להם כמה ימים במהירות רבה, ושוב משמרת לילה, והכל שגרתי וזה בסדר.
טוב, כמעט הכל שגרתי, ומה שלא - שיילך להשתגר.
כמובן, המשכתי לקרוא, היו כמה רגעים מרגשים מאד, כשבחגיגת האימוץ אנשים באים, ומביאים מתנות, ואחת המתנות היא עוגיות בצורת נגיף, והרולד מגלה שזה ג'וד שאפה לו, וזה ריגש אותי משום מה.
היום קראתי את הקטע שהם מצילים את ג'יי. בי מהסמים, וכשהם באים הוא מחקה את הצליעה של ג'וד, לועג לו, ווילם נותן לו אגרוף, ואחר כך באשפוז הוא מתעורר ובוכה, איך הוא עשה את זה, ומתחנן בלבו לסליחה.
קטע מזעזע.
קצת קראתי על הספר, ועל המחברת, והרבה קראתי בספר עצמו. עוד חצי נותר לי. הוא יהיה חצי קשה ונורא. ועדיין לא פגשתי את קיילב.

עוד הייתי ביום שישי אצל ההורים. המשפחה היתה והיה יופי. הבאתי איתי קיורטוש, אחד קינמון ואחד שוקולד ואגוזים, וכולם שמחו ונהנו. (קינמון זה שיגעון. תמיד מזכיר לי את חולית.) גם קניתי פאזל 1000 חלקים לילדים של אחי, ומסתבר שהם קנו את אותו פאזל בדיוק, ממש באותו השבוע. מעניין. במיוחד כשהלכתי להחליף את הפאזל הראשון שקניתי (ספינה בים) לאותו אחד שהבאתי (כפר עם בתים וגשר ונחל, מקסים ממש.)
היה נחמד מאד.
...
זה קצת מטומטם, אבל זה כל מה שאני עושה. הולך, עובד, הולך, רואה סדרה. בימים שלא עובד - הולך ורואה סדרה. צריך להכניס גם קורא קצת. ומנסה לישון.
חיים קטנים, גם אני, אבל בלי ההצלחות. את אמרת לי פעם - לא חווית הצלחה, או - אין לך חוויה של הצלחה, וזה כל־כך נכון. זה מציל חיים, הצלחה.

ואצלך?
----

01/11/2020, 18:12
סוף־סוף הגיע קיילב. כבר חשבתי שאת מתבלבלת עם ספר אחר.
אני במיטה, צריך לישון לפני המשמרת, אבל הייתי חייב להגיד לך, כי כשראיתי את שמו, ראיתי גם אותך.
----

02/11/2020, 22:27
קיורטוש זה חלום! כמו לאכול רק את הקצוות של הפיצה, אבל במתוק ועם קינמון וגוגוליארד פירורים.
נשמע שהגעת למפגש המשפחתי מוכן ובמחשבה ופינוי חלל פנימי תחילה, זה ריגש אותי לקרוא. וכמה יפה הסיפור של הפאזל, במיוחד מכיוון שהחלפת. מיד דמיינתי שזו התחלה של סיפור.
...
אז קיילב הגיע. נבהלתי קצת, כשראית אותי איתו [צוחקת בענק]. הכל, כולם בספר הזה, כה מורכבים ונפלאים וירודים. והקטע שציינת, עם הצלתו של ג'יי.בי והחיקוי שלו את ג'וד, הוא אכן נקודה חשובה בסיפור. אני לא מצליחה לדמיין בעיני רוחי את דמותו של ג'וד. כל השאר אני יכולה לאייש בדמויות פיגורטיביות. הוא נשאר תמיד עלום, אבל גם נשאר תמיד בלב. ממש מרגישה כאילו אני חברה שלו. זו מעלה גדולה של הכותבת. באמת ספר יוצא דופן.
ליד המיטה מחכה לי החדש של איאן מקיואן - מכונות כמוני. ניסיתי פעמיים להתחיל ומשהו נעצר מיד בהתחלה, אז בשבוע שעבר קראתי שוב כמה מספריו של ז'ול ורן. זו קריאה מעניינת מאד, כי שפת הסיפור נאיבית ושפת התרגום מיושנת מאד, בעוד שרעיונותיו חדשניים ופורצי דרך. כעת התחלתי פעם נוספת - שניה בלבד - את קרוב להפליא ורועש להחריד של ספרן פויר. זכרתי ספר מציק, והוא אכן מטריד להחריד אבל גם מכמיר לב ומעניין.
אם אתה עובד הלילה, שתהיה משמרת טובה.
----

03/11/2020, 12:47
אני אחרי שינה קצרה אך מעולה. אמורה להיות עוד אחת הערב, לפני המשמרת, אבל אני מרגיש כל־כך טוב, לא יודע אם היא תבוא.
זו הדאגה העיקרית בימים אלה, האם ישנתי מספיק. שוער הלילה, משותק ממחשבות, ומניצוץ שנעלם. אכן, נעלם ניצוצי. כמובן, יש עוד רמץ, שכן עודי כאן, אבל רק לזה יפה הרמץ. [לעת עתה, כמובן].

לפני השינה קראתי על קיילב. כמובן, הבנתי למה נבהלת כשראיתי אותך איתו. כתבת לי "קיילב" מאד מוקדם בקריאה, וזה לא עזב אותי, לפרקים חשבתי שאת מחליפה שמות או דמויות. אבל לא החלפת. לא ידעתי שהיטלר הוא נשמה טהורה על ידו, ואם הייתי צריך לבחור, הייתי הורג את קיילב ולא את אדולפי הנעים והטוב (יחסית, יחסית). [הצהרה זו דורשת עיון נוסף, והיא נתונה לערעור.]
אבל נאטמתי. ברגילותי הנחתי שתהיה איזו הרפתקת אוהבים עם קיילב, והדברים יכולים היו ללכת לכאן או לכאן, אבל הטירוף הזה אטם אותי. עיניי עברו על פני המלים, ולבי סירב להאמין. ההזדהות עם ג'וד, שנבנתה כל כך יפה, ולאורך זמן, מחייבת את הקורא לרצות בטובתו, לאהוב אותו, ומכאן ברור שמלים מעין אלה מהוות פגיעה של ממש. לא רק בגו'ד, אלא בנו, הקוראים. וודאי שמוחי שנא את קיילב, וברי כי נפשי הזדעזעה מן האלימות הרצחנית, אבל לא בכיתי או זעקתי. רק המשכתי לקרוא, לעיתים ברפרוף, כדי לעבור את זה כבר. עכשיו אני מחכה לנקמה, ואני ממש לא יודע אם תבוא או לא תבוא. קראתי גם את הווידוי של הרולד בפני ווילם החמוד, שאני מתגעגע אליו ממש. חודשים הוא היה בצילומים, ואחר כך ג'וד הוכה, ולא ידוע מה איתו. רק שהרולד מספר לו הכל.
בתוך הווידוי, מטבע הדברים, קראתי גם על ג'ייקוב. רשמתי לעצמי הערת שוליים - "לא עדיף לשחרר? זו הרי התעללות". אני יודע שהעולם לא עובד כך, אבל הוא צריך לעבוד כך. אנחנו מעכבים לעצמנו את השלב הבא עם האחיזה בקיים, רק כי כך נהוג.
ג'ייקוב היה צריך ללכת בשלב מוקדם יחסית, ולא לעבור את הגיהנום שעבר. מובן ששני הגיהנומים משליכים זה על זה, כמו גם על הגיהנומים שלנו, הקוראים, כל אחד עם שלו. אין טעם לגרום כזה סבל לילד שלך. שחרר, תן לו בפנטוברביטול, תוציא אותו מכאן. ברשות ובסמכות ועם חקיקה מתאימה. אני מוכן לעבוד בזה, להיות האיש שהורג ילדים שסובלים, להיות האיש שהורג אנשים שסבלם עלה על גדות, ולקיומם אין עוד טעם, וגם להיות האיש האמיץ שקובע - לזה אין עוד טעם. [מהצד, כחלטורה, אוציא להורג את רוני רון ואת קיילב, למיניהם]. ונשמתי תעמוד נוכח האלוהים בסוף הדברים, ותאמר - כן, הרגתי אותם, אחד אחד הרגתי אותם, כי הסבל עלה על גדותיו, וכשל כוח
...
אז ג'וד בודד, ג'וד מרגיש לא ראוי, ג'וד חותך עצמו, לג'וד יש חברים, וחלקם נשארים וחלקם לא, ג'וד צולע, ג'וד פגוע. משהו שרצית לומר?
אני מתערב שלא. אני חושב שפשוט אהבת את הספר, ורצית להמליץ לי עליו.
וברור לחלוטין כי סבלו של ג'וד עולה לאין שיעור על סבלותיי. זה היה קצת אושוויץ, מה שקיילב הכלב עשה לו. אחר כך יש משפט שהרולד אומר בלבו - כשהוא מספר לווילם על ג'ייקוב: הסבל שלכם לא סבל, הבן שלי גווע. אני לא מסכים איתו. הסבל שלהם הוא כן סבל. הוא שלהם. נכון, הם לא מאבדים את בנם, אבל הם סובלים מאד, גם אם זה ציון נמוך במבחן, או הדף של האינטרנט עלה אחרי ארבע שניות, ולא אחרי אחת. כל הסבלים הם סבלים. כולם.

מה יצא ממני? תגידי את.
אבל מרגיש צורך לומר סליחה, לא התכוונתי. יצא.
יאללה, ביי.
----

04/11/2020, 11:32
...
קיילב, גם הוא יש לו סיפור ילדות/נערות עמוק ומוחץ. אני בטוחה בזה. אדם לא נעשה כזה סתם. פשוט, בספר הזה סיפורו לא הוגש לנו. אני, כמובן, לא מצדיקה. יש איזה רגע בתיאור של הערב ההוא, כשג'וד מבין שאין לו מה לעשות, אלא לחכות שזה ייגמר. זה היה רגע ששבר את לבי מאד. יותר מאשר התיאור של הרולד לווילם אחר כך. אני זוכרת שסגרתי את הספר בתחושת יאוש ברגע ההוא וכיביתי את האור. אחרי חצי שעה של התהפכות חסרת מנוחה במיטה הבנתי שאם אתעלם זה לא ייעלם וחזרתי לקרוא.
לא לכל אחד אני מספרת על הספר הזה. זה לא ספר שכל אחד יכול לקרוא, כי הוא מעביר את הקורא תהליך פנימי חזק ובוטה. למרות ההבדלים הרבים בינינו, יש לנו גם קווים משיקים. חושבת שזו הסיבה שסיפרתי לך על הספר, ושמחה שאתה חווה אותו.
אני חושבת שכל סבל הוא סבל. פרופורציות ניתנות לבחינה רק בדיעבד, אבל ברגע של הסבל, הוא 100% נוכח. אבל בחיי היומיום אני כל כך שיפוטית, זוכרת איך לא הבנתי כיצד ומדוע יולדות ששכבו לצידי צועקות וצורחות במצוקה. עד היום לא מבינה את זה, למה הן נאחזות בקושי של הרגע, כשברור שבסופו יגיע אושר גדול. ובזמן שאני כותבת את המלים האלה, חושבת שאולי זה סוג של חיבור שיש לי עם ג'וד, שצריך לעבור את הקושי. אולי לכן הרגע הזה היה לי כל כך יותר מדי.
----

05/11/2020
קיילב מת, וילם וג'וד זוג, דברים הולכים ובאים אל קיצם, ככל הדברים כולם, האמת. אני לא יודע כמה עוד היא תפתיע אותי. הייתי אומר שמישהו צריך למות, אבל הייתי מעדיף להגיע לידי סיום בלי סבב נוסף של עינויים. הופתעתי שווילם לא ידע על קיילב, כי הוא כן היה בבית החולים, והרולד כבר סיפר לו. אולי היא קפצה בזמנים, וזה אכן מרמז על העתיד לבוא, אבל אולי די עם ניחושים.
את כותבת שלקיילב יש עבר. ודאי שיש לו עבר, אבל אני לא מוכן לשמוע, ולא מוכן לסלוח. אין עבר שמחייב אותך לנהוג כך, ואין נסיבות מקילות. אני מכיר מעצמי את הצורך/רצון לפגוע בחלש. דווקא כשמישהו חלש, זה מוציא ממך רוע ואלימות. דווקא אז. תחושת הגועל נוכח הפגום, הפצוע, הזקן, הנכה. אני מבין את זה. מאד מבין.את יודעת מה עושים? מתאפקים. מתרחקים. קיילב צריך להיות זה שלא ייגאל, שייסוריו יישארו גם אחרי הגאולה, גם אחרי שהכל ייגמר. להשאיר אותו בתא קטן, עם סבל אינסופי, נשכח מלב, חסר מנוחה, חסר מוות, חסר חיים, אבל מרגיש עד עומק עומקיו את הכאב, ואת הזעם ואת השנאה ואת החולשה ואת כל מה שהוא מפחד ממנו, ואת כל מה שהוא בז לו ושונא ונרתע, ולכל זה לא תהיה תכלית, ולא יהיה קץ, ולא תהיה מנוחה, ולא יהיה הרף, והוא לא יתרגל ולא ינוח ולא יחכה שזה ייגמר. זה לא יעבור. וכל השאר, כולל כל השאר, ייגאלו, ימשיכו הלאה, העולם יתקדם, האנושות תתקדם, אבל הוא יישאר שם, בתא העינויים שלו, לנצח, בלי סליחה ובלי מחילה.
...
טוב, ברור מה יגידו פסיכולוגים, אבל זה לא אכפת לי, וזה לא שיקוף ולא השלכה. זה עונש מתאים וראוי לכלב הזה. יצא לה טוב, השם.
מעניין לי עד כמה אנו לוקחים את היצירות הללו ברצינות.
----

07/11/2020, 10:50
טוב, אז ג'וד נולד ונזנח בשלג וגדל במנזר והנזירים מכים אותו ואונסים אותו. ואז הוא בורח עם האח לוק והוא מסרסר בו וגברים רבים אונסים אותו ומכים אותו, וגם האח לוק אונס אותו, ואז הוא מחולץ והולך לפנימייה, והמדריכים אונסים אותו ומכים אותו, ואז הוא בורח ונהגי משאיות אונסים אותו ומכים אותו, ואז ד"ר טריילור אונס אותו ומכה אותו ודורס אותו, ואז קיילב אונס ומכה וזורק אותו מהחלון. בסך הכל אמין מאד, שהרי למי מאיתנו זה לא קרה?

אבל עכשיו, אחרי ה rant, זה ספר מיוחד ויוצא דופן, ואיכשהו, על אף הפסקה הקודמת, שואב אותך אליו, ומערכת היחסים עם ווילם יפה מאד, והעצב הגדול שבא עם מותו, גם הוא יפה מאד. ההתבגרות שלהם יחד איתך, הם מתחילים צעירים, ולאט לאט הופכים להיות בני גילך, והיה בזה משהו מרגש ומיוחד, לחגוג להם 49, 50, לשמוע על הפנסיה של אנדי, שמתקרב ל 65 ומחפש רופא חדש לג'וד, על הרולד וג'וליה שכבר זקנים מאד, ועל ההתמודדות המטורפת של הרולד עם כל מה שקורה סביבו, מה שקורה לו. יש לי עוד כמה עמודים, אני משהה את הסוף, למרות שאשוב ואקרא בו מייד, על מנת לראות איך הדברים נקראים בפעם השנייה. הרבה דמעות ירדו לי. לא בשל המוות של ווילם, דווקא קודם לכן, כשהם משפצים את הדירה בלונדון, והארכיטקט, ויקראם, מחליף את החלונות למרות שהם יפים נורא, כי על מנת לפתוח אותם נדרשת דחיפה מהרגליים, וזה היה לי כל־כך יפה, כל־כך עדין. ווילם שואל, וויקראם מסביר, ושימת הלב הזאת שלו, זה הכמיר את ליבי. היו עוד כל מיני כאלה, דווקא קטנות ממש, שריגשו אותי עד מאד, והלחיים שלי היו רטובות איזה שעה. איזו אהבה. מהספרים. ואני, נטול אהבה ויכולת לאהוב אדם, מזיל דמעות עליהם, ועל עצמי ועל העולם, והן, כדרכן של דמעות טובות, מטהרות ומנקות, ואתה יותר טוב אחרי הספר הזה מאיך שהיית לפניו. מזל שסיפרת לי, ותודה שוב.
זה ספר חיוני מאד. וגם טוב. ממש טוב. יהיה עלי לחכות כמה זמן, וגם לקרוא בו שוב, על מנת לראות עד כמה, אבל אני כבר במשאים ומתנים עם עצמי. בכל מקרה הוא ראשון לספרים החדשים, שנכתבים במיליונים אבל נעדרים איכות, והנה, סוף סוף מצא הדור הזה את הספר שפרץ הדרך והציב רף לאיכות של המאה העשרים ואחת, בדומה לפורצי הדרך של המאה ועשרים, ששימחו כל כך את לב כולנו.
חוץ מזה אין הרבה, אתמול פגשתי קצת חבר, התנערתי מעמנואל קאנט והדבר כשלעצמו שלו, שבעיניי הוא צירוף לשוני־הגותי בלבד, אבל אין בו ממש כלל וכלל (ויש כאן סוג של משחק מילים), והיה נחמד. הלילה אהיה במשמרת, עד אז יש חצי יממה, אשתדל לישון קצת, ללכת קצת, מי יודע.
איך אצלכם?
----

07/11/2020, 14:53
הכמה עמודים שנשארו לי הכילו הרבה יותר משיכולתי לצפות, וכבר ויתרתי על המוות שלו, כבר הסכנתי עם חייו, והוא לא ויתר, והזריק אוויר לווריד, והשיחה של הרולד עם הפורטרט של ווילם כל כך יפה ועדינה, והכלבה הזאת לא הסתפקה, והרגה גם את אנדי, ואת ריצ'ארד, ואת סיטיזן ואת אלאיה. היא לא נורמלית, זאת. ורק ג'יי בי נשאר. והרולד, וג'וליה, והמכתב שכתב להם.
כן, זה אחד הגדולים. כך נראה לי עכשיו. אחד הגדולים.
זהו. אחרי ארבעה מכתבים אני שובת, ואת יכולה לנוח מהצפצופים שלי.
----

07/11/2020, 18:36
כשקראתי את ההודעה הקודמת חשבתי על התאונה שממתינה בהמשך הספר והתחיל להתנגן בי השיר שם, של הנטאשות.
היטלר מת, סטאלין מת, ועוד כמה ששכחתי את שמם.
...
ד"ש מהלב,
ל'.

=========================





בחלוף זמן אומר כך: בזמן הקריאה אתה עקוד לדבר הזה, אבל מרחוק אתה מגלה שהפצעים העלו ארוכה, ולא נותר הרבה.
על כן אין הוא יצירת מופת בעיניי, אבל הוא בהחלט ספר טוב להעביר איתו זמן התעללות עצמית קצת, ללמוד על עצמך קצת, למות קצת.

» ביקורות נוספות של שוער הלילה
» ביקורות נוספות על חיים קטנים