ביקורת ספרותית על השמיים שבתוכי - יומנה של אתי הילסום 1943-1941 מאת אתי הילסום

---

לפני מאתיים ואחת עשרה שנה, במסגרת סמינר באוניברסיטת תל אביב, נתקלתי ביומנים של אתי הילסום, והתאהבתי. הסמינר נקרא "הגות יהודית לאחר השואה", ובמהלכו עסקנו בכתבים של ז'אן אמרי, הרבי מפיאסצ'נה, פרימו לוי וכיו"ב. מוזר היה לי לקרוא יומנים של אישה צעירה בתוך המכלול הזה, משום שהם אינם הגות - לא במובן שיטתי - ואף לא נכתבו אחרי השואה, אלא במהלכה. למזלי, שני עניינים פעוטים אלה לא מנעו מן המנחה להציג בפנינו את היומנים, ועל כך תודתי התמידית, שכן זכיתי לצלול לעומקם, ולפתח איזו אינטימיות איתם. אני חושב שזו תופעה רווחת מאד בקרב קוראי היומן: אתה פשוט מתאהב. אז כתבתי עליה, כמובן, ואני מצרף כאן קטע מתוך הדברים שכתבתי במסגרת הסמינר. הוא תלוש, זה נכון, אבל גם עומד בפני עצמו, כיחידה מובחנת. עם זאת, יימצאו בקטע כמה פערים, אך אין הם מקשים על הקריאה או על ההבנה. תנו דעתכם כי קריאה ראשונה ביומנים אלה היא עמוקה מאד ועשויה להיות בבחינת "אירוע משנה חיים". כך או כך, הקוראים יכולים לצפות לכך שהתייחסותם לכל הכרוך בשואה ובעניינים הנוגעים לה, כפי שהם מתקיימים כאן בארץ, תשתנה עד לבלי הכר. כמו־כן, על אף שמחברת הספר היא אישה צעירה שנרצחה באושוויץ טרם מלאו לה 30, הקריאה בדברים מרוממת רוח ונפש, ויש בכוחם לנחם אותנו, להציע לנו מזור ומרפא כאן ועכשיו, כשמונים שנה אחרי שנכתבו.

הערה: תחילה תורגמו היומנים לעברית תחת השם "חיים כרותים", אך לאחר מכן שונה השם, וכעת הם נקראים "השמיים שבתוכי". השם הראשון גרוע להכעיס ואף מקומם, והוא מעיד כאלף עדים שעורכי ההוצאה לא הבינו דבר וחצי דבר ממה שקראו, ורק קורבנותם שלהם עמדה לנגד עיניהם, כאשר העניקו לכתביה את השם הזה. אתי חיה את חייה במלואם, ומי שחי כפי שחיה היא, חייו אינם נכרתים, אלא נכתבים בספר החיים ובוהקים בו לנצח נצחים. דבר לא נכרת, דבר לא נפגע. רק שהתפאורה היתה מזעזעת.
אינני אוהב גם את השם השני, הנוכחי. נכון שהוא מתאים יותר, וודאי, והוא מכיל בתוכו הבנה לעצמתה ולעמדתה של המחברת. אבל הוא איננו השם שבחרה המחברת עצמה, ולכן אני מוצא אותו מיותר. השם הראוי הוא "יומניה של אתי הילסום", הא ותו לא. ולא זו בלבד, אלא שהגדילו המוציאים לאור והוסיפו חטא על פשע: הם ערכו את היומנים, חתכו וקיצרו אותם עד מאד, ובכך פגמו בשלמות היצירה ובקדושתה. אכן, קדושים היומנים הללו.

לפיכך אני ממליץ לקרוא את היומנים באנגלית או בהולנדית (שהיא שפת המקור), או בכל שפה שבה המוציאים לאור יודעים לכבד את אשר יש לכבד. ראשית, בשתי השפות שציינתי היומנים שלמים, וכל דבריה בספר נכתבים; ושנית - הם נקראים יומניה של אתי הילסום, בפשטות ובלי נסיונות כאלה או אחרים לתת כותרת לתוכן שאין לכתרו.



עד כאן הקדמה, וכעת - לדברים עצמם:


חלק שמיני (מזרחה):
גזירות חדשות על היהודים. עליהם למסור את אופניהם, נאסרה הנסיעה בחשמלית, ואסור לקנות אצל הירקן. אסור לצאת מהבית אחרי 8 בערב. הגזירות הללו צועקות: "אנו באות לקחת מכם עוד צלם אנוש. לקלף מעליכם עוד שכבה של התנהגויות אנושיות פשוטות". לרכב על אופניים, לקנות ירקות. רק אחרי כל הקילופים האלה, כשכבר לא נותרה דרך אחרת להשפיל, רק אז ייקראו למחנה המעצר.

אתי כותבת: "כשיורד עלי דיכאון בגלל הגזירות האלה... אני יודעת שלא הגזירות כשלעצמן הן הסיבה לדיכאון, אלא שיש בתוכי המון עגמה, והיא מחפשת לה דרך להתבטא, ולהוכיח את עצמה" (80).

יש לאתי, כמו לכל היהודים באמסטרדם (ובאירופה בכלל יש לומר), כל הסיבות שבעולם להיות עצובים, כועסים, מפוחדים, קורבניים. זה אנושי, זה מובן, וגם צפוי עד מאד. אבל לא אתי. היא מצליחה לשמור על הצלם שבה, ולא נותנת לגזירות הללו לגזול את חרותה הפנימית. מבחינתה, הן כמעט לא אמיתיות (המלה "כמעט" חשובה כאן מאד, שכן היו אלה גזירות אמיתיות, ממשיות, ואנשים רבים נרצחו בעטיין, כידוע לכל). מחד, הן אינן מהוות סיבה לתגובה יוצאת דופן, ומאידך, הן בהחלט נותנות לעגמומיות שבתוכה אפשרות להתבטא. עם זאת, וזה ייחודי מאד, עגמתה היא פנימית, ולא חיצונית. היא לא נגרמת בגלל הגזירות, אלא מהווה ביטוי אנושי למבנה הנפש שלנו, כפי שהתפתח לאורך ההיסטוריה והאבולוציה. במילותיה: "אצלי הכל מתחיל בפנים ויוצא החוצה, אף־פעם־אחת לא להפך. בדרך כלל הגזירות האיומות ביותר – והן אינן מעטות – מאבדות הרבה מהאיום שבהן, לאור האמון והביטחון שבי" (שם). כבר דיברנו על האמת הפנימית שלה, אמת שנובעת מתוכה ולא מוכתבת מבחוץ. כאן אנו יכולים לראות את היישום של אותה אמת בחיים ממש. המציאות היא פנימית, ומה שקורה בחוץ אינו מהווה סיבה לדאגה, חרדה, פחד או עצב. הבטחון והאמון שבפנים, מפשיטים את האיום החיצוני ומציגים אותו במערומיו. הוא אינו כה מפחיד. רק הפחד ממנו מפחיד, ועל הפחד הזה אפשר להתגבר.



אתי נפעמת מכוחותיו של ס. האהוב שלה, האנליטיקאי. היא מלאת פליאה על יכולתו לטפל בשישה אנשים נוספים, ולהקדיש להם מזמנו. היא מתארת את עבודתו אתם ככזו שמסלקת מהם את המוגלה, וחושפת את הכוחות הטמונים בהם, עד אשר "מנשמותיהם המיובשות מתחילים לנבוע מעיינות המים החיים". היא משווה אותו לדמות של כומר טוב בספר שהיא קוראת, שמתווך בין אלהים ובני־אדם, ואשר מבין את מי שנמצא בתהליך התהוות, משום שלדברים הגשמיים אין כל אחיזה בו. היא אוהבת אותו כל כך, את ס. שלה (ששמו המלא יוליוס ספיר. Spear). היא מאבחנת נסיגה רוחנית שחלה בקרבה: לפתע היא רוצה אותו רק לעצמה, את ספיר, שהיא תהיה רק שלו, והוא יהיה רק שלה, ושהם יגבילו זה את זו במערכת היחסים שלהם. היא כועסת על עצמה – "אני קטנונית". ואז, פתאום, מאבדת את אהבתה אליו. ולבסוף, מתוך הבלבול הזה (אוהבת, חומדת, כועסת, לא אוהבת) היא מוציאה את המשפט הבא: "בכל סוג של יחסים יש נסיגות. צריך להמתין בשקט עד שזה יעבור, הכל שוב יבוא על מקומו" (81). בדימיונה, שמה את המלים הללו בפיו של ס. עצמו, מקשיבה לעצמה דרכו. היא מבינה שאל מול רגעים סוערים עדיף להמתין בשקט. לא להגיב. להתבונן במצב ולא להבהל. או־אז אפשר לבחון את הדברים ולשאול שאלות כגון: מה אני לא אוהבת? מה קרה? למה זה קרה? מה אני רוצה שיהיה? מה אני חושבת שיהיה? היא מבינה שאין לייחס לרגעים הללו חשיבות יתרה, משל היו נצחיים. בסופו של דבר זהו מצב־רוח רגעי, נקודתי, והוא יכול להופיע כאשר הנפש מנומנמת ונוחה להפגע. פשוט להמתין בשקט. זה יעבור.



אתי חוזרת לגזירות שהוטלו, ומעידה שאין להן השפעה רבה עליה. היא טוענת שהיהודים מסכימים להשפלתם. לדבריה, כל מעשה השפלה דורש שני צדדים, ולו היה נעדר הצד המושפל - הרי שהצד המשפיל היה מתפוגג ונמוג. היא אומרת שצריך לחנך את היהודים לחשיבה כזו, ואז מתארת את הבוקר שלה: היא נוסעת על אופניה, ובכל מקום שלטים האוסרים על יהודים להיכנס או לעבור. אסור להם לפנות לדרכים המובילות אל מחוץ לעיר. היא אומרת: "נהניתי מהשמיים הרחבים המשתרעים לפני בשולי העיר, ונשמתי את האוויר שאין עליו הגבלות… השמיים משתרעים גם מעל פיסת הדרך המותרת לנו" (83). היא יכולה להכיל בקרבה כל־כך הרבה, עד שאין היא נפגעת כלל מן ההגבלות המלאכותיות הללו. היא אומרת שהחבלה הקשה ביותרת נגרמת לנו על־ידי עצמנו, ומכוונת בדבריה אלה ליחס ולמשמעות שאנו עצמנו נותנים לדברים. אם לא נרגיש כלואים, לא נהיה כלואים: "החיים יפים בעיני ואני מרגישה את עצמי חפשייה" (שם). היא יכולה לחוש את השמיים בכל מקום, כי הם נובעים מתוכה: "השמיים שבתוכי רחבים וגדולים כמו השמיים שמעלי. אני מאמינה באלוהים, ואני מאמינה בבני־האדם, ואני מעיזה לומר את הדברים האלה בלי בושה מזוייפת" (שם). זהו, היא על סף סיום חוק לימודיה, וכבר לא משנה לה מה יגידו ומה לא.

היא מסבירה את משנתה הפוליטית, שמשולבת עמוקות עם התפתחות אישית: "אדם לא צריך להתבייש בכך שהוא עובד על עצמו, זה באמת לא סתם אינדיבידואליזם חולני. ושלום אמיתי בעתיד ייתכן רק כאשר כל אדם יגיע לשלום עם עצמו, ויעקור מתוכו את השנאה לזולת, יהיה מוצאו מה שיהיה, ויהפוך אותה למשהו אחר, אולי במשך הזמן לאהבה אפילו… אני משוכנעת שזה הפתרון היחיד" (83-84). היא מבחינה בין עבודה עצמית לבין עיסוק אובססיבי בעצמי. נכון, יש מצב של "אינדיבידואליזם חולני" כלשונה, שבו אדם עסוק ברצונותיו שלו בלבד, והוא עיוור לקיומם של אחרים. נותר הוא ורק הוא, והצרכים הפשוטים שיש לכולנו, אוכל, שתייה, שינה, הופכים אצלו לתאוות שעליו להשיג בכל מחיר. הכלל נתפס בעיניו ככלי לשימוש עצמי, כמראה שממנה ניבטת דמותו הבלעדית. לא על זה היא מדברת. לא ולא. היא אומרת מפורשות – עלינו להגיע לשלום פנימי, לעקור את השנאה מתוכנו, להפוך אותה לאהבה. לטוות זהב מקש. לבער את הרע מקרבנו. במצב כזה, פגיעה באחר אינה באה בחשבון וכלל אינה עומדת על הפרק. היא נדחקת ממעגל החיים באופן ממילאי, שכן אין היא שייכת לחיים. למעשה אתי מדברת על מצב של גאולה כללית – כל אדם יגיע לשלום עם עצמו, מה שאומר שהיחסים החברתיים לא יהיו מבוססים יותר על פחד, על מחסור ועל צבירה, אלא על אמון, שיתוף ונתינה, כאשר כל אנשי העולם ערבים זה לזה. היא חותמת את רשמיה מאותו היום באומרה: "אני אדם מאושר, ואני מברכת על חיי, כן, גם בשנה הזאת 1942 לספירה, השנה המי־יודע־כמה למלחמה".


אחרי הדברים הללו, שהם באמת מפעימים (שוב: יש לזכור כי הם נכתבים בזמן השואה, בזמן שאתי ויקיריה נדרסים על ידי המגף הנאצי), היא שוב נסוגה, ומתעסקת באהבתה אל ספיר על שלל בעיותיה (הוא מאורס לאישה בשם הרתה, היא חיה בלונדון, והמלחמה קרעה אותם זו מעל זה. סופו של דבר הוא ימות באמסטרדם, ממחלה, מבלי שיזכה לראותה שוב). היא מקנאה, היא מבקשת נקם, אחר כך נרגעת, ומתמלאת חמלה. יפה מאד להבחין בפער שבין הפרטי - קטנוני וכעסן, לבין הכללי - רחב ומכיל וחכם ויודע. זהו אחד השיעורים החשובים ביותר שמלמדים היומנים, וכל מי שניסה דרכו באיזו שיטה רוחנית, יכול ללמוד מזה את השיעור הבא: כשנופלים מן הרחב לאין שיעור אל המצומצם, זה כואב, זה קשה, זה מגביל וזה מבהיל. עם זאת, אפשר להתגבר על הכאב, אפשר להמשיך בדרך נוכח ההתנגדות הטבעית, המצמצמת, המבקשת לספק את דרישות האני הפרטי, וזונחת את זה הכללי. אם אנשים גדולים כמו אתי עברו דרך הגהינום הקטנוני הזה, גם אנו יכולים. מה שהפך אותם לגדולים היה שהמשיכו בדרך, ולא עצרו ונכנעו לקטנותם שלהם. מי יתננו.


כל זה נשמע כל־כך מוזר, כשמסביב המלחמה מתכערת מאד, והנאצים כבר החלו בהשמדה. סביר מאד יהיה אם נשאל על מה ולמה היא בכלל מתעסקת באהבות ובקנאות. או בהורים שלה. אלא שאלה הם החיים, והיא לא מוכנה להפסיק לחיותם. להיפך, היא לומדת כיצד לחיות באופן מלא ומשמעותי. אתי כותבת שהיא מנותקת מהוריה, למרות שמפרידים בניהם רק שעתיים נסיעה. היא יודעת שהם אינם רעבים, ושישנם אנשים הדואגים להם, ודי לה בכך. ברקע מסתובבות שמועות שכל יהודי הולנד יישלחו בקרוב לפולין, ורשת השידור האנגלית הודיעה שמאז אפריל 41' נספו 700,000 יהודים בגרמניה ובארצות הכבושות. ואתי בשלה: "החיים אינם נראים לי חסרי משמעות. ואלוהים לא חייב לנו הסבר על חוסר המשמעות שהוא תוצאה של מעשינו שלנו. אנחנו הם החייבים הסבר! אני מתּי כבר אלף מיתות באלף מחנות ריכוז. חוויתי הכל על בשרי, וידיעות חדשות כבר אינן מדאיגות אותי. בדרך זו או אחרת הכל ידוע לי. ועם כל זאת, חיי יפים ורבי משמעות, כל רגע ורגע מהם" (88). המשפט הזה בא מיד אחרי שהיא מספרת לנו על השבע־מאות־אלף שנספו. חייה יפים ומלאי משמעות, למרות מאות־אלפי נרצחים, אחיה, בשר מבשרה.


בקטע האחרון אפשר למצוא כמה תובנות: חוסר המשמעות הוא תוצאה של מעשי ידי האדם. האל לא חייב לנו כלום, אנו אלה שחייבים לו. אני, אתי, חווה את היותי אחדות אחת עם העם היהודי. לכן מתי אלף מיתות באלף מחנות, כי הייתי בכולם, כי אני כולם. העם היהודי הוא אחד, ובאופן רחב יותר – הכל הוא אחד. לכן "הכל ידוע לי". ומתוך כל זה וודאי ש"חיי יפים ורבי משמעות".


היא ממשיכה למצוא יופי בכל מקום. למשל, זמן־מה לפני כן היא מספרת על חוויותיה כשהתבוננה בציורים יפניים. הדיוק שבהם מרשים אותה, ואז היא יודעת: "כך אני רוצה לכתוב. לתת מרחב למלים. אני שונאת ריבוי מלים. הייתי רוצה לכתוב רק מלים שהן חלק אורגני מאיזו שתיקה גדולה, ולא מלים שכל מטרתן להחריש את השתיקה ולנפץ אותה. המלים צריכות להדגיש את השתיקה" (77). זאת משום שהשתיקה יפה היא, והיא הדרך היחידה לקשור קשר. אין דרך טובה יותר. עלינו לדעת שהדיבור הוא הכרח ושעלינו לכבדו. ממש כשם שנשימה היא הכרח. מי מאיתנו שם לבו לנשימותיו? מעטים בלבד, רק אלה המתרגלים נשימה. אתי מלמדת כי עלינו לשים לבנו בכל העתים לדברים הטריוויאליים ביותר. עלינו להבין כי הדיבור הוא יקר, ולכן יש למעט בו ככל הניתן. עלינו ללמוד להדגיש את השתיקה, ולהפסיק להכביר מלים. גם דוד המלך ידע: "לך דומיה תהלה" (תהלים ס"ה). היא מתארת את אחד הציורים היפניים שראתה – ענף פורח בפינה התחתונה של הדף. זה הכל. כמה משיכות מכחול מעודנות – דיוק בקטן שבפרטים – ומסביבן החלל הרחב, לא ריק, אלא גדול ומאפשר ומלא השראה. היא רוצה לכתוב כך. "מלים על רקע ללא מלים. ויהיה קשה יותר לבטא את השתיקה ואת הדממה, מאשר למצוא את המלים. יהיה עלי למצוא את היחס הנכון שבין המלים לשתיקה, השתיקה שמתרחש בה יותר מאשר בכל המלים ואין הכוונה לשתיקה מעורפלת וערטילאית, אלא לשתיקה שיש לה קווים ברורים וצורה משלה" (שם). עד כמה שהקטע הזה איננו ברור, כך בדיוק הוא ברור. שוב, התייחסות למושאים באמצעות היפוכם, בו־בזמן, על־מנת להמחיש את אמיתות קיומם ואת עוצמתם. השתיקה כאיכות המבטאת יותר מכל המלים, שתיקה שאיננה מעורפלת. אנו נוהגים לומר על מלים שהן מעורפלות, מהי שתיקה מעורפלת? ולעומתה, מהי שתיקה עם קווים ברורים? היא נסחפת בתוך הנוף היפני שבראשה. היא רוצה לטייל בנופים יפניים, היא מאמינה כי הם יעזרו לה להבין כיצד ברצונה לכתוב, כדי להעמיק את הידיעה, בלשונה. בכלל, היא אומרת, "אני מאמינה שיום אחד אפנה מזרחה, כדי למצוא שם בחיי היומיום, את אותו הדבר שכאן אני חווה אותו כיוצא דופן" (שם). אנו מוצאים כאן עדות ישירה לכך שרעיונותיה של אתי בדבר החיים עולים בקנה אחד עם הפילוסופיה המזרחית, והיא מאמינה שחיי היום־יום במזרח עשויים להתאים לאופן שבו היתה רוצה לחיות את חייה שלה. אולי שם תחדל מלהיות יוצאת־דופן.



אתי פנתה מזרחה, אבל הגיעה רק עד אושוויץ.

» ביקורות נוספות של שוער הלילה
» ביקורות נוספות על השמיים שבתוכי - יומנה של אתי הילסום 1943-1941