ביקורת ספרותית על תשעה סיפורים מאת ג'.ד. סלינג'ר

---

נמאס לי לקרוא, לכתוב, לחיות. אבל אני חי, אז אני קורא, כותב ומחכה למותי. היום, בעזרת השם, אסתלק מפה, ולא אשאיר אחרי דבר.
עם כל זה, ומפאת היותי חי, מתקיים בי דחף מוזר ביותר לכתוב על מנת לשתף. למה? אין לי מושג. היתה עת שבה יכולתי להצדיק התנהגות משונה מעין זו. יש רשת, היא חברתית, אנשים משתפים זה את זה ברשמיהם בכל הנוגע לספר זה או אחר. אבל כעת, עת עומד אני על גשר גבוה ומתלבט אם לחזור הביתה ולאכול משהו, אולי גבינת בושה עם ירקות טריים, או להמשיך ולעמוד כאן, להתבונן על פנסי המכוניות החולפות מתחת לגשר בארצי המשנה את פניה (ממכוערות למכוערות מאד), אין בכוחי להצדיק זאת. לא, אין בכוחי לעשות זאת כלל. אני חושב, עם זאת, שזה די דומה למה שמתחולל בתוככם, עת קראתם ספר כלשהו, והחלטתם לכתוב עליו כמה מלים, בתקווה (ציפייה?) שייקראו כמה עיניים את הגותכם בכל הנוגע לאותו עניין.

אז כעת, בעומדי על הגשר, באחד הלילות האחרונים של חורף שחון זה, אני נזכר לי בסימור, אהוב לבי, וכותב לכם שכדאי מאד להכיר. איזה איש נפלא. אני קורא כעת את הגביהו את קורת הגג, בפעם התשעים אולי, ותמיד אני כל כך מאוהב בו. כשאחותו בוכה, היא תינוקת בת כמה חדשים, הוא גדול ממנה בשמונה עשרה שנה, הוא מרים אותה, מקריא לה ספר. אחיו (באדי, אינטלקטואל חביב וחריף שכל, מעריץ מושבע של אחיו הגדול, והוא סוג של אלטר אגו של סלינג'ר עצמו) מוחה: מה אתה עושה? היא לא מבינה כלום. יש לה אזניים, עונה סימור, היא יכולה לשמוע. ובאמת הקריאה מרגיעה אותה, והיא מפסיקה לבכות.

אז אתה מכיר את סימור הכר היטב, ואז אתה קורא את תשעה סיפורים, ובסיפור הראשון הוא מופיע, וגם אשתו הבימבו היפה, ואתה מקבל אגרוף בבטן, ומעיך מתהפכות, וכל זה מעיניים המשוטטות על פני כמה מלים.
בסיפור האחרון מופיע טדי, שהוא מאד מאד סימור. אבל הוא טדי. טדי הטרגדי.
ויש את אזמה, שגם היא סימור, אבל היא גם לא, ועל כן משמשת היא מראה לפניו הטובות. אי אפשר לדעת אם אזמה כותבת לבאדי או לסימור. אי אפשר. הוא מסווה עצמו היטב. כך או כך, גם שם, אגרוף לבטן. לא לאינטלקט. לבטן.

תשעה סיפורים הוא שתי כפפות אגרוף החובטות בך, הקורא, או בך, הקוראת ללא הרף, ללא רחם. כך, ישיר, לתוך המעיים, הכליות, הפנים. לא על מנת שתחשוב משהו, אלא על מנת שתרגיש. וזה כואב. אבל משתלם.

בעקבות הקריאה כתבתי גם אני תשעה סיפורים, הנה הם לפניכם.



1.
קראתי פעם כמה מלים.
הן סיפרו על איש אחד
שהיה קם משנתו
בכל לילה,
ושותה תה או קפה
כשהוא מתבונן החוצה דרך החלון היחיד בדירת מגוריו.

2.
קראתי פעם כמה מלים אחרות.
אלה סיפרו על אדם אחד
שנסע לביתו ברכבת בסוף יום העבודה,
ובמהלך הנסיעה
הוסחה דעתו בשל
סוודר כתום שלבש ילד קטן,
שישב לצד אמו.

3.
קראתי פעם כמה מלים
שכתבה אישה אחת.
היא בילתה את ימיה האחרונים בבית חברתה,
שסעדה אותה עד מותה,
ואשר היתה רוחצת אותה
כל ערב
באמצעות ספוג לח וסבון נטול ריח.
יום לפני פטירתה ביקשה המנוחה מחברתה שתרחץ לה,
כך היא אמרה,
בתמיסה חלשה של מי ורדים.

4.
כתבתי פעם כמה מלים
על אדם אחד
שבנו הבכור רצח את בנו הקטן,
כלומר את אחיו.
האב התעטף בשתיקה נוראה
ולבסוף כתב מגילת אבלים
קדורנית ומלאת חכמה.

(ברשימותיו מכנה האב את בנו "הכל",
משל היה הבן המת
כל הדברים כולם.)

5.
שמעתי פעם כמה מלים
שלא נאמרו כלל.
הדבר גרם מבוכה מסויימת
לי ולבת
שיחי.

6.
איש אחד
נשוי ללא ילדים,
בכור לאביו לאמו
ואח לששה,
יוצא לירח דבש.
אחרי שיחה נעימה ומעט מביכה שניהל עם ילדה בחוף הים
הוא חוזר לחדר בית המלון
ויורה בעצמו.
יקיצתה של אשתו מרעש הירייה
לא משנה את עובדת מותו.

7.
הרחתי לא פעם
את המלה
סרחון
וגם את המלה
סבון יצא לי להריח.
וגם את רעננות, זימה,
דם, פחד.

8.
בתחילה היו כאן מלים אחרות.
מהר משחשבתי
סר חִנָּן מלפני
על כן החלפתין במלים אחרות.

9.
האשה הכי יפה לחשה פעם באזניי
את המלים הכי יפות.
אחרי זמן קצר הפכה האשה למכוערת,
ומילותיה היו לקוצים.
אחרי עוד זמן, הפעם ארוך,
בכתה האשה מעל קברי,
כשסלקה מעליו את הפרחים הישנים, והניחה במקומם
חדשים, צהובים ברובם.

» ביקורות נוספות של שוער הלילה
» ביקורות נוספות על תשעה סיפורים