"שוטה שבעולם, שוב נקלעת אל אותה מלכודת פתאים!", כבר תקפתני חרטה בעודי אוחז באותו דג שהעליתי בחכתי לאחר שיטוטיי הקדחתניים ברשתות הספרים.
בין אצבעותיי נגלה ספר שמן בכריכה אפורה, מלא מקו לקו בשבחים הגומרים עליו את ההלל מפי כל שועי הביצה הספרותית האמריקנית, שעמה אין לי ולו דבר כמעט. מעטים הם הספרים האמריקניים המודרניים שנשאו חן מלפניי וזכר הזמן שנשחת לבטלה בקריאת היתר, עודנו חי ופועם בי. הוא שדימיתי לראותו אורב לפתחי גם הפעם.
"ובעצם איך אירע שבסופו של יום הִנֵּה נמצא אותו פרצוף חנוט בחיקי דווקא?" שאלתי בלבי, וכמענה להרהוריי מיד התרקם בעיני רוחי אותו זוג מוכרים שראיתי בצהרי היום, מקבילים לי פנים מדלפק החנות ומעלים חיוך שובה לב על שפתותיהם ודברי-שידולים על לשונם.
"ייקחם אופל, אותם זוג מוכרים שהשיאוני עצות סרק, שידלוני בדברים ומכרו לי דג רקק זה – גם כן דג ייקרא – וחיוך רחב על פניהם. טפו!"
כמבקש לעמוד על טיבה של ברייה משונה, פלחו עיניי את כריכת הספר במבטן - משתהות על כל תו בחפשן אחר המילים האסורות. היו אלו המילים אשר מהן יגורתי ושבשלן נטרפו ימיי ולילותיי, המילים שלמדוני צער וייסורי חרטה, כוונתי כמובן למילים:
"רב-מכר".
ערובה בטוחה למפח-נפש, חשבתי.
אלא שהללו לא נמצאו כלל, לשמחתי הרבה. או אז, לא בלי חשש, הרשיתי לעצמי לצלול אל תוך דפי הספר שגונם כשלג הצח והַחִלֹּתִי את צעדיי הראשונים בדרך העקלתון הפתלתולת שהועידה לי ינגיהארה.
הרומן נפתח בהתרחשות יומיומית, אגבית כמעט, בחייהן של הדמויות הראשיות בסיפור, כרומזת לשם "חיים קטנים" שהעניקה לו המחברת. טפח אחר טפח, חושפת ינגיהארה את העלילה המשתרעת על-גבי 640 עמודים ומגוללת את סיפור חייהם של ארבעה שותפים לחדר בקולג' קטן ויוקרתי במסצ'וסטס. הדמויות; וילם, ג'וד, ג'יי-בי ומלקולם, כולן בעלות מאפיינים מובחנים אחד מן האחר, תמונה המתיישבת היטב עם דבריה של ינגיהארה אודות הספר, על-פיהם ביקשה לטוות מעשייה קודרת ובה כל דמות מייצגת עולם ערכים שונה. מלבד זאת, ניתן למצוא בעלילה מאפיינים נוספים המחזקים את הקווים מנוסח המעשייה, כדוגמת יתמות של מי מהדמויות, דיכוטומיה ברורה של "רע" ו"טוב", וכן תיאורם של שגשוג והצלחה לאין שיעור וסיפורה של אהבה בלתי-אפשרית, הנולדת מעבר לכל תקווה או דמיון.
עוד בשלב מוקדם בעלילה מתחוור לקורא כי עברו של ג'וד המסתורי טומן בחובו סיפור תלאות מבעית, שפרטיו נמסרים לקורא במשורה לאורך הרומן והוא המהווה את אבן הראשה, הקו העלילתי המרכזי עליו נשען הסיפור.
אמנם אמת היא שבמהלך הקריאה נמצא כי הספר מלא מגרעות ככוכבי השמים לרוב וכי לא ניתן להתעלם מאותם בקיעים הניבעים לאיטם בעלילה. הסופרת מרבה בתיאור טראגי של מאורעות, כשהאחד רודף את משנהו באופן עקבי ותדיר עד זרא. לעניות דעתי, תיאור שכזה הוא מופרך בעליל ולכן פוגע במהימנות העלילתית של הסיפור. על אף שברור לי ניסיון הסופרת לטוות מבנה בנוסח מעשייה, אני מאמין שניתן היה לעשות זאת באופן שגם יניח את דעת הקורא הבוגר וללא גוזמאות שחוקות.
מלאכת הכתיבה כאן גם היא אינה חפה משגיאות. ינגיהארה חוטאת יותר מפעם או פעמיים בתיאורי מונולוגים מנותקים בהם לא נזכרת זהות הדובר כלל, אז מוטל על הקורא המותש ממילא לנחש למי נתכוונו הדברים (מה שמתחוור לעתים רק לאחר כמה עמודים). הספר רווי להג שנדמה מיותר לעתים, אם כי בדיעבד אני מאמין שהוא הנותן לסיפור גוף, בלעדיו לא היה זה אלא ספר תיאורי זוועות גרידא, נוסח "קנדיד או האופטימיות" של וולטר.
מלבד זאת, בחירת הדמויות הראשיות שנדמה שכולן (באמת, כולן?) נמצאות על הקשת הלהט"בית איננה סבירה ביותר – מחלי לי, ינגיהארה. אמנם החברה בה אנו חיים היא נאורה וליברלית, מאידך, כשארבע מתוך ארבע דמויות ראשיות כולן מגלות על דרך המקרה שניתן למקם אותן במרחק נאה מממוצע סולם קינסי, נדמה לי שלכל הפחות ראוי לנמק את הבחירה הזו ביותר מאשר מכבסת מילים בנושא פלואידיות מינית. אני מאמין שאם הייתה העלילה מתארת את חייהם של חברי התא הגאה של אותו הקולג', לפחות היה ניתן להסביר את שיעור היארעות התופעה בסיפור ואמינותו הייתה נשמרת, אך לא כך הוא.
מעל לכל אלה, בחירת הנושאים הנידונים במהלך הרומן מזמינה ביקורת, בין היתר העיסוק בנושאים שכל מי שלב פועם בקרבו תיצלינה אוזניו משמוע אודותיהם. כשבחרה ינגיהארה להעלות דווקא את הנושאים הקשים הללו, הנוגעים כל כך לליבם של אנשים, על הכתב, היא בחרה במודע להשתמש בהתנייה הקלאסית הקיימת בכולנו ושאותה ינקנו מקטנות, כך שהתגובה הרפלקסיבית המתעוררת לפרקים במהלך הקריאה נעה בין סלידה עזה ובין תחושת קבס הלופתת את בני המעיים. בזאת, לטעמי, יש משום מניפולציה זולה ובלתי מתוחכמת.
מתוך כך עולה שאלה כבדת-משקל באשר לטיב הספר:
האם זהו כושרה הספרותי של ינגיהארה, או הנושאים שבהם בחרה לעסוק שמעניקים לספר את כוחו?
יתכן ויפלא בעיניכם (לפחות בעיני אלה ששרדו את המעיין המתגבר של מילותיי עד כה, אויה) - על אף כל המגרעות שמניתי, אני נוטה לחשוב שאלו הן יכולותיה של הסופרת שנסכו בספר את האיכויות הייחודיות לו.
ינגיהארה מיטיבה לשרטט את הפרופיל הפסיכולוגי של דמויותיה, טבען ואופיין בצורה חיה להפליא. לעתים קרובות היא מתארת את המתחולל בלבן של הדמויות פנימה וקושרת בין מאורעות העבר המניעים את הלוך נפשן ובין הרגליהן ומבנה האישיות אשר לכל אחת מהן.
היא כורכת את הללו ביד אמן, תוך שהיא מתמרנת בין תקופות שונות בחיי הדמויות, עבר והווה לסירוגין, ומוציאה תחת ידיה מבנה עלילתי מרובד ומרשים.
לעניות דעתי, זוהי מלאכת-מחשבת שמצריכה מיומנות כתיבה וירטואוזית כמעט, כזו שמעטים הם הסופרים המיטיבים לשלוט בה.
מימד הזמן בספר זוכה להתייחסות נוספת מצד ינגיאהרה כשהיא מגוללת את סיפור חייהם של ארבעת החברים מהקולג'. הדינמיקה המשתנה חליפות בין הדמויות בעבור השנים, יחסיהן היודעים עליות ומורדות והתמורות המתחוללות באורח חייהן, כל אלה עשויים לעילא ובצורה משכנעת ביותר. לא אחת, מצאתי את עצמי נדהם (כמעט נבהל) לגלות כיצד חלפו להם עלומיהם של החברים וכמה בגרו ונשתנו בחלוף השנים, ממש כאילו היו אלה חיי שלי שחלפו מנגד והותירו רק קרעי זכרונות תלושים והדי קולות עמומים מן העבר.
בתוך כל זאת, לא יכולתי שלא להעלות על דעתי את השאלה: האם לא כאלה הם החיים? האם לא יעברו עליי כל ימי-הבלי כחציר יבש וכציץ נובל עד כלות הכל? האם לא נאמר עליה, על הנשמה, "ואתה עתיד לטלה ממני"?
ינגיהארה מצליחה לבטא את המחשבה המקננת בלב כל האדם, זו שאין הוא מעז לקחת לשון ולבטאה בפיו, ומגלמת אותה בדמויות שבראה, בחברות האמיצה שנקשרת ביניהן ובמהלך חייהן. מהלך חיים שהקורא, נגזר עליו שייקח בו חלק – ולקֹחַ, אכן לקחתי. הלכתי בנתיבותיהם של וילם, ג'וד, ג'יי-בי ומלקולם. נסקתי עמם למרומי אהבותיהם ושנאה ששנאו בערה גם בי להשחית. גיל שעלה על לבי בשמחותיהם הציף את כל חדריו ומכאובים אשר ידעו... על מכאוביהם לא אוסיף דַּבֵּר עוד.
תחושת הקִרְבָה שחשתי כלפי הדמויות ושהפיחה בי הסופרת לא צמחה לה יש מאין, אלא בזכות כישרון שאותו אינני יכול ואינני מוכן לכחד – כושרה הספרותי של ינגיהארה.
הייתי מעז לומר שהספר הוא בבחינת "השלם גדול מסך חלקיו". עיניכם הרואות שאינני מליץ יושר על הסופרת בעלמא, כי אם בוחר דווקא להתייחס לפגמים בו לפרטיהם. גם אם לא מניתי את כולם, הרי מסקנתי האחת היא שהם בטלים בשישים לעומת היצירה האנושית הנהדרת שהעמידה ינגיהארה לזכותנו.
אם בכל אלה לא מצאתם נימוקים ראויים לקריאה בספר, אומר רק שעל אף החולשות שתמצאו בו לרוב, אתם עשויים למצוא שהוא גם מלמד אמפתיה וסובלנות כלפי השונה כפי שלא מיטיבים לעשות גם רבים מהספרים המתיימרים לעשות זאת וגודשים את מדפי רשתות הספרים בימינו - ובזאת, רב לי.
בתום הקריאה, רק מחשבה אחת עברתני:
"אכן, שוטה שבעולם. הרי אמת דיברו מוכרי הספרים".
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
